כשכל זה ייגמר – 2

יש לך דימיון?
איזו מצחיקה אני.. ברור שיש לך דימיון.
אני מתכוונת האם יש לך דימיון מה יקרה כשכל המצב ההזוי הזה ייגמר? איך? מה יקרה שם?
העולם ישתנה? ייגאל? ימשיך כרגיל?
תרגישי בנוח להתרווח (עד כמה שאפשר) ופשוט לדמיין.
מה את רואה שם?

מרוסקת קליל!!
זהו.
נגמר הכל.

אני רצה ל770. חוזרת לנשום את הריח של הספסלים. של הצפיפות.
אבל ריק שם.
דמויות ההוד כבר לא איתנו.
האנשים שהחזיקו את 770 כבר אינם.
הרב גרונר, הרב שווי, עשרות אנשים מהשכונה.

אני חוזרת הביתה.
מחכה למשיח.
מחכה לרבי, שיימלא את כל החלל הפעור ב770

אולה מקאן
וואו כשהמצב הזה יגמר אבל לגמרי?
יהיו חיבוקים ונשיקות מכלל הנשים של הקהילה ישר על הפרצוף שלי עם האודם המקסים שלהן

ראשלצית
האדם הוא עולם קטן.
אז אחרוג מהכללים קצת ואדמיין איך זה יהיה אצלי.

'ביום שאחרי',
אני רואה את עצמי נשרכת לבית הספר. חיבוקים, נשיקות עניינים.
יאוו התגעגעתי לראות אנשים!!!
נכנסת לכיתה.
תפילה, נוכחות, והנה זה מתחיל.
אטרף של לימודים, מרגישה שאני טובעת.
מאבדת גם את טיפת השפיות האחרונה שעוד נותרה בי בחופש.
מתוסכלת מחוסר ההצלחה שלי וההספקים העגומים.
ופשוט לא עושה כלום מתוך התסכול הזה.
בעצם, ממשיכה לחפור בו.

חוזרת הביתה,
מנסה לעשות עבודות, להשלים חסכים ופער בלימודים, ללא הצלחה.
ובאופן לא מפתיע בכלל- אני גם יורדת רוחנית עד בלי היכר.
פורקת הכל.
לא כי אני רוצה. פשוט כי אני לא מצליחה אחרת…
פחד אלוקים מזה שתגמר הקורונה.
ואני לא צריכה להסביר למה אחרי שקראת.

כבר אמרתי.
'היום שאחרי'.
זו פשוט הגדרה ליום קשה.
מאד קשה.
קשה שלא נשאר רק בסנדוויץ לבית ספר.

הוא רק מגיע איתו, ובגללו.

הרוצה בטוב
(אם ח"ו ח"ו לא יבוא משיח)
איי, התיישבתי ביעף על הספה והבטתי על מושקי שישבה מיואשת מול החוברת של ספר החינוך.
"מושקי, בגרות זה לא סוף העולם" ניסיתי לנחם את בכורתי המתוסכלת במשפט שבו ניסו לנחם אותי. אני זוכרת שזה לא הצליח אז למה אמרתי אותו למושקי?
מושקי נעצה בי מבט מאשים. "זו לא חוכמה בשבילך להגיד את זה" התיזה לעברי בכעס מהול בדיכאון.
הייתי בהלם. מושקי לא מדברת ככה בדרך כלל. ידעתי שמשהו עמוק יותר מתחבא מעבר לכעס הזה.
דלת הבית נפתחה וצבי בני בן ה13 נכנס בהליכה קופצנית כיאה לבן של אבא אנרגטי.
"אמא," הוא קרא בקולי קולות, "כפר חב"ד הגיע" ומיד אחר כך שמעתי את העיתון ניתח על השולחן.
"עשרים שנה לסיום מגפת הקורונה" שמעתי את צבי מכריז מהמטבח.
איי, כמה זמן עבר מאז, וואו, זו הייתה תקופה הזויה. כל תקופה והנסיונות שלה, "אלוקים חייבים גאולה". חשבתי לעצמי.
מושקי קמה ממושבה ליד השולחן והלכה להכין לעצמה קפה וכשהיא חזרה עם כוס מעלה אדים ביד, היא הייתה נראית יותר גרועה ממקודם. היא התיישבה בדרמטיות ואז אמרה לי:" אמא, את עשית בגרויות קורונה," והמשיכה בלחישה " זה לא נקרא בגרויות".
מיד ראיתי שהוקל לה. זהו היא אמרה את מה שהציק לה ותאמת מציק גם לי. "באמת עשיתי בגרויות קורונה מושקי" הודתי. "אבל לי זה גם היה קשה באותו זמן, מאוד." שתקתי. לא יכולתי להמשיך נזכרתי שמחר יום הזיכרון לקורבנות הקורונה ואני צריכה להכין על זה שיעור לכיתה שלי.
"אמא," שמעתי אותה. " אני מתנצלת" אמרה בראש מושפל.
ליבי נמס מאהבה."הכל בסדר מושקילה, הכל בסדר גמור".