כואב לי כל כך

החיים מטלטלים אותי בעוצמה!!
כמה אפשר עוד לכאוב
שלום.
את יודעת? כואב לי. מאוד. מאוד מאוד.
וכמה אני מנסה להרגע, כמה אני מנסה לקבל עצות, להבין את החיים האלה בצורה אחרת
לא להתרגש יותר מידי, לא לקחת כול דבר בעוצמה כזאת חזקה..
כול דיבור, מחשבה, הבעה, כול מעשה.
אני מרגישה שמשחקים בי פה.
אני מפחדת שלא אוהבים אותי.
ואז אני מראה חומה חזקה ש 'לא אוהבים אותי – אני לא אוהב אותם'.
אבל הם כן אוהבים. הם מראים אהבה, הם רוצים אהבה.
אני המשוגעת. המבלבלת. המתבלבלת
אוףףףף
ה' תציל אותי כבר.
ואת יודעת איך אני מתפללת שיפסיק לי?
שיהיה לי רגוע בלב???
הדמעות שלי זולגות בלי הפסקה.
אני כולי עפה לכול הכיוונים
ומכול כיוון אני מקבלת מכה. מכה חזקה. כואבת. שמשאירה בי צלקת
ואז עוברים לכיוון הבא. לבנאדם הבא. למעשה הבא.
ואני מרגישה כ"כ רעה.
די כברר!!!
אין לי מושג מה לעשות!!!
פשוט לא יודעת מה ירגיע לי את הלב הכואב הזה
המסובך הזה
אויייי כמה מסובך, אני בנאדם כזה, מתוסבך, לוקח הכול ללב.
אבל הקטע זה לא שאני מתרגשת אם מעירים לי או מעליבים. זה לא מה שאני לוקחת ללב. אני לוקחת ללב את כול מה שקורה סביבי, את כול האנשים.
אני מפחדת לאהוב. מפחדת.
הם יעזבו מתישהו, לא?
בטוח שכן.
איך אפשר לתת את הלב שלך למישהי ואחרי זה יפסיק הקשר או שפשוט תלך לך מהחיים.
איך אפשר?
ככה לשחק בלב? איך אפשר? זה לא יפה.
זה גומר אותי.
אתה לא יודע מה היא חושבת עליך, היא מראה אהבה, מרגישה שאוהבת, אבל אני- לא מאמינה.
פשוט לא מאמינה.
היא בטוחה שאני אוהבת אותה ואין לה הרהורים על הזה אפילו.
אני באמת אוהבת אותה.
כל כך אוהבת. אבל לי כמה הרהורים יש על זה היא באמת אוהבת אותי, אם יש לה כוח אליי. אני בכל לא בטוחה בזה. בגלל זה גם אף פעם לא נתתי לחברה לפלוש לי לגמריי ללב.
מה זה אומר לפלוש?
זה לא שאני לא משתפת חברות, זה לא שאני לא צוחקת איתן, נהנית באמת.
פשוט לתת את הלב זה באמת לתת את כול כולך.
גם הצד המכוער שבי.
אותו אף פעם לא נתתי שיראו.
תמיד בשליטה. גם כשאני מספרת משהו לא טוב שיש לי, אני מראה גם את זה בתור טוב.
לא יודעת איך להסביר את זה בדיוק
אבל הכוונה שפשוט אני תמיד מראה גם את הרע- במגש של כסף.
ואז כשבא בנאדם קרוב, זה גם להראות את החולשות באמת. אמא'לה מפחיד ברמות!
אני החברה הכי טובה של עצמי.
גיליתי את זה.
אני בוכה לעצמי, נותנת לעצמי תשובות (כמובן שה' נותן לי אותם אבל בלי התערבות יד אדם), מוכיחה את עצמי,
יודעת מה לא עשיתי טוב,
מעודדת את עצמי ותמיד מחפשת עוד חיזוק ועוד אחד.
אבל בלי אף אחד.
בלי גם חיבוק.
שזה חברה טובה גם נותנת. בלי לאהוב כמו שאני. עם הדברים המכוערים. חיבוק.
חזק חזק. מכול הלב.
כי לא מגיע לי חיבוק? למה לא מגיע? אז מה שיש בי גם מכוער וצד לא יפה. אז מהההה
אני בוכה בוכההה ה' אני רוצה לאהוב את עצמי.
רוצה שיאהבו אותי אבל גם שאאמין שהם אוהבים.
אוף כמה קשה העולם הזה. אני כבר מיואשת.
היא ניכנסה לי ללב והיא לא יודעת כמה היא מכאיבה. היא לא עושה כלום. אבל פשוט מרגישה שהלב שלה אצלי וזה מסוכן. אז אני דואגת לו מאוד. מפחיד כ"כ. עולם מפחיד.
בסופו של דבר הוא זה שנתן לי את האנשים בדיוק האלה שאני אתמודד איתם, שאפילו יכאיבו לי בלב. שיכנסו אליו, לבתוך בתוך. הרי הוא היה יכול לתת לי להמשיך עם ההתמודדות עם המציאות לבד. בתוך הלב שלי, בלי אנשים.
אז אבא יקר, בבקשה. תעזור לי עד הסוף. והכאב הזה. הכאב העצום הזה שאני לא יכולה להסביר. לא יהיה לשווא. בטוח הוא בונה בי משהו. גם אם זה ניראה שעכשיו הכול רק מכאיב כ"כ ופוגע ושובר אמון.