יש מקום. לכולם. באמת

זה רק משקפיים שמטשטים את הנוף
לכולנו יש מקום. לא תמיד ברור לנו איפה הוא.
ה' ברא עולם מושלם, לכל נברא יש את המקום שלו, שמיוחד עבורו. אף אחד לא יכול לקחת לו אותו, לשנות אותו או להעלים אותו. אז למה לפעמים בחברה זה מרגיש כמו מלחמה? כאילו יש מספר מסוים של מילים נבונות שיכולות להיאמר ומי שתזדרז תספיק? למה לפעמים זה מרגיש
כאילו יש כמות מוגבלת של קבלה ושל אהבה שיכולה להינתן בכיתה אחת ועל כל בת לעשות את מיטב המאמצים כדי לזכות בהם?
למה? כי אנחנו עלולים להיות האויבים הכי גדולים של עצמינו, כי לפעמים אנחנו אלה שמאמינים בעצמינו הכי פחות. ולעיתים מרוב פחד על המקום שלנו אנו מתרוצצים ומפספסים אותו.
המקום שלנו תלוי בנו! לא באף אחד אחר. והוא גם מתחיל מבפנים.
כמה מקום את מעניקה לעצמך? כמה את מאמינה בעצמך? באדם שאת, שהוא בעל פוטנציאל אינסופי? ביכולת שלך להיות חברה שכיף להתחבר איתה?
כשאת לא נותנת לעצמך את המקום שלך בפנים, בתוך תוכך, את לא מסוגלת לראות איך אנשים אחרים מעניקים לך אותו. כי אם את לא חושבת שאת מעניינת מספיק, לדוגמא,
איך תהיי מסוגלת לראות שאנשים אחרים כן חושבים כך? כשאת חושבת על עצמך משהו לא טוב את מסתכלת על עצמך במשקפיים לא טובים,
ואז בתחום הזה גם אם אנשים חושבים עליך אחרת, קשה לך להבחין בזה כי יש לך משקפיים על האף, והם מטשטשים את הנוף..
אז אם מרגיש לך שהמקום שלך לא ברור לך, או בחברה או בכל מקום אחר. תחזרי פנימה. תנסי להבין איזה מקום את הענקת לעצמך, באיזה משקפיים את מסתכלת על עצמך. כל הדרך לשינוי מתחילה שם.