יומנה של תשראית טרייה/19

הצלחתי לעלות לשם!

אוף אוף אוף!! התעוררתי רק בשתים עשרה בבוקר! אני פספסתי מפגש נציגים משפחתי, שחרית וגם ארוחת בוקר. גם שחרית לבד זה מבאס. באתי לסעווען סעווענטי, קשקשתי את הדלת של חדר שני (אסור לצייר). הלכתי עם חברה קצת לאכול משהו קטן. שניה לפני שהגיע תורי- חברה מודיעה לי בבהילות שיש עכשיו מכירת תכשיטים בעיצוב סעווען סעווענטי! אני רצה לשם, קונה בחדווה טבעת ושרשרת. יש! משוויצה בפני כל מי שעובר. הלכתי לקניות בסיסיות- הלחמניות התעפשו לי הבוקר, והמנה חמה אתמול היתה האחרונה.
בדרך חזור, חברה שלי מספרת שאין לה עוד הזדמנות ללכת לשופינג באטלנטיק, והיא עדיין לא היתה שם. מיהרנו מהדירה אל הסאבוואי. אנחנו רוצות להספיק את ערבית, הכי חשוב. הסתובבנו, תכננתי לקנות לאחיות שלי ובסוף קניתי לעצמי. חברה שלי קנתה מה שרצתה. יצאנו ושללנו בידינו, הסתבכנו קצת עם העודף, עם היציאה הראשית.
חברתי הצטלמה ליד האצטדיון. הסאבוואי היה מפוצץ אנשים. הרגשתי בחילה כבר שעה וחצי, רציתי כמה שיותר מהר להגיע לאסלה. התוצאה- ירדנו בגללי ליד מוזיאון ברוקלין. דווקא נראה מעניין, אם הקיבה שלי היתה מעניינת פחות. הלכנו מהר לדירה, ערבית כבר לא נספיק. מצער. הרגשתי רע. רציתי ללכת להתוועדות של הדירה, אבל לפני שהספקתי להגיב שקעתי בשינה. התעוררתי עשרים דקות לפני שכולן חזרו, התקלחתי. הבנות דיווחו שהיה מהנה, ואפילו יותר מהנה אם הייתי נוכחת שם. הרגשתי קצת חוסר אונים ואכזבה. הגרון שלי כאב. קיבלתי הקלטה של ההתוועדות, אשמע אותה בהזדמנות. צ'אק צ'אק וכבר שמחת בית השואבה. לא כמו פעם שעברה, נסענו כולנו בהסעה הראשונה שיצאה. כל הגוף שלי עדיין תפוס מאתמול, ובכללי לא הרגשתי טוב. הכניסו אותי לשורות הראשונות, אלה שאין שם באקסים. עמדתי שם שעה, וואלה לא זז כלום. כשהתחילו השירים המקפיצים יצאתי וטיפסתי על מדרגות החירום. היו שם יותר מדי בנות. עוד קומה ועוד קומה, חברה שלי עלתה ממש עד הגג.
אמאל'ה! יש לי פחד גבהים בגובה כזה. חיפשתי דרך לעלות לגג מתוך הבניין. לרוע המזל, שוטרים הציקו שמה איזה שעה. לבסוף, אחרי שקצת הייתי על באקסים וקפצתי עם שארית השרירים הפעילים, חברה מצאה דרך לעלות לגג- הגג.
וואו. כל הרחוב, כל הרחוב, בשדה הראייה שלי. מטריף! (!Matrif). יואו יואו איזה שמחה. מי שלא עלתה לגג הפסידה. שום באקס לא משתווה לגג. בחצי שעה האחרונה ירדתי כדי לרקוד. לא יכולתי להביע את עצמי כראוי, הגוף כמעט לא זז. אז צרחתי עד כלות. חברה גילתה כישרון נדיר בריקוד, משהו לא מהעולם הזה. ומצלמה- אין. אמריקאית השאילה לי דגל משיח קטן, כזה של רכב, נפנפתי בו בעוז. חזרנו בהסעה, שלוש עשרה בנות ברכב של שבעה, פלוס נהג ואשתו. אני אמרתי מהיום הראשון שאצל הרבי לומדים מחדש על מסה. נדחסנו בצורה דומה במעלית. נס שהצליחה להעפיל עד לקומה שלנו. וזהו. אני צריכה לישון, אני רעבה, אני כותבת את היומן הזה לתדהמת כל הסובבים. זהו. בוקר טוב!