חזרתי להגיד שלום, ולדבר קצת על…

היי חברות
מה שלומכן?

וואו, אני כל כך הרבה זמן לא הייתי פה ואני בטוחה שהאתר כל כך השתנה, שלא בטוח שמישהי פה תזכור אותי בכלל 😄.
בכל אופן, אני איסתרק קטינא, או בשמי המקוצר: קטינא. נעים להכיר להזכר!

כאמור לעיל, הרבה זמן לא הייתי פה ועוד יותר הרבה זמן לא כתבתי פוסט ראוי לשמו…!
אז הנה אני שוב, יושבת וכותבת.

אתן יודעות שלמרות שאולי אני לא נשמעת ככה (למי שאולי בכל זאת זוכרת אותי מימים עברו…)
אני טיפוס, שמטבעו, די מרצה. אני רוצה לראות את כולם מסביבי מרוצים ממני ורגועים.
בבסיסה, התכונה הזאת היא מבורכת. אבל כשהיא מתחילה לצאת מאיזון המצב מסתבך. וכך גם אני לא מרגישה נעים וגם הרבה פעמים האנשים שסביבי לא מרגישים נעים וככה הגלגל חוזר על עצמו כי בעצם כביכול חטאתי למטרה… אם הצלחת לאחוז ראש במשפטים האחרונים, שאפו 🙂

אז איך המצב יוצא מאיזון?
ברגע שהתכונה שהבסיס שלה הוא רצון לתת, וכשרון להשרות אווירה נעימה סביבי כבר לא מרגיש לי רצוני.
כלומר, ברגע הרצון שלי לעשות טוב הוא כבר לא באמת רצון שלי לעשות טוב לשני אלא רצון שהשני יהיה מרוצה ממני גם אם זה מרגיש לי על חשבוני. וככה מגיעה תחושת המסכנות והתקרבנות. וזהו, בעצם, ריצוי .

וכן, אני מכירה את זה מניסיון אישי. אגב פה חשוב לי להבהיר משהו: בדרך כלל אני אוהבת לבסס את הפוסטים שלי על עובדות, אבל הפוסט הזה מכאן והלאה לא מבוסס על עובדות פסיכולוגיות או משהו כזה, הוא נטו סוג של שיתוף של מהלך שאני אישית עברתי. אני בטוחה שלא כולן עוברות את זה כמוני, אבל אני גם די בטוחה שהרבה כן עוברות את זה בצורה די דומה לזאת שאני עברתי ולכן אני כן בוחרת לשתף גם בתהליך וגם במסקנות האישיות שלי בסייעתא דשמיא.

כל פעם שאני חשבתי שאולי הגיע הזמן להפסיק לרצות כל הזמן, כל פעם שהתחלתי לחמול על עצמי ולאהוב את עצמי באמת ולא רק אחרי רגעים בהם ’הגיעו מים עד נפש’, מיד נבהלתי מעצמי ולא הסכמתי לעצמי להמשיך להלך מחשבות הזה.
המהלך היה פשוט:
חשבתי שלהיות מחוברת לנשמה הפנימית שלי, הזאת שכוללת את הצרכים שלי, הרצונות שלי, האהבה העצמית שלי, והזאת שמכילה אותי כל הזמן, זה איזשהו סוג של חטא. משהו שיגרום לי להיות אגואיסטית ואנוכית. האמנתי שרק כשאני כל הזמן מרצה אחרים ולא חושבת על עצמי בכלל אז אני בן אדם טוב באמת.
חשבתי שיש סתירה בין אדם שנותן מעצמו לבין אדם שמסוגל להעניק לעצמו את הצרכים הבסיסיים של עצמו. חשבתי שלהיות מרצה זאת הדרך היחידה לא להיות מרוכזת רק בעצמי.

חשבתי, כמו שאת רואה, הרבה דברים. אם את מזדהה עם חלקם, אני ממליצה לך להמשיך ולקרוא.
אם זה יעזור לך, היה זה שכרי.

חשבתי והתנהגתי את הנ"ל, ואני שמחה ומודה שה’ האיר את עיני לאט לאט וגרם לי להבין שזאת טעות.

כי להיות מחוברים לעצמנו, למי שאנחנו ולמי שאנחנו רוצים להיות, רק יעשה אותנו אנשים טובים יותר. כן, גם ואפילו בעיקר לסביבה שלנו.
כי להיות באמת מחוברים לעצמנו זה לא רק להיות גדושים בהתקרבנות. ההיפך, התקרבנות היא תחושה שבאה אחרי שאנחנו מרצים מדי הרבה זמן.
להיות מחוברים לעצמנו זה להקדים רפואה למכה. לחמול על עצמנו, לאהוב את עצמנו, להכיל את עצמנו גם כשאנחנו לא בסדר, ולהגיד: "לא הייתי בסדר, וזה בסדר לא להיות בסדר לפעמים. כי עכשיו מיד נחזור ונקום. כי אנחנו מסוגלים. אנחנו ילדים של מלך מלכי המלכים".

—

הסביבה שלנו סובלת כשאנחנו עושים מעצמנו קרבן ובסוף היום מתמלאים ברחמים עצמיים.
אבל לעומת זאת כשאנחנו יודעים לתת לעצמנו את הרגשות הבסיסיים שכל אדם זקוק להם, כמו אהבה והכלה, אנחנו מזינים את עצמינו במשהו שגורם לנו להיות אוהבים ומכילים יותר גם כלפי הסביבה.
כשאנחנו לא במלחמה עם עצמנו, אלא רגועים, שלווים, אהובים, מחוברים, ושמחים, האנרגיות הטובות לא נשארות רק בתוכנו.
ואגב, בן אדם שבאמת מחובר לעצמו הוא גם בן אדם שאוהב ורוצה לתת מעצמו כשהוא יכול. כי ב’אני’ האמיתי יש את הנשמה האלוקית שבאה כולה מכח של נתינה. הנתינה טבועה בנו, הטוב טבוע בנו, אנחנו רק צריכים להכיר אותו.
אנחנו טובים. אני ואת, אנחנו טובות.

אז קחי את התהליך הקטן אבל החשוב הזה לתשומת ליבך, תחשבי עליו, ואני אשמח אם תשתפי אותי מה הסקת ממנו.

אוהבת אותך מלא,
קטינא.
❤