חוזרים למצרים!!!

השבוע כתבנו את האתגר של נוח נוח, בהשראת גלות מצרים:

הדלת ניפרצה בבעיטה. אחד מהנוגשים המיצרים עמד שם. "איפה אמא?" הוא נוהם בקול של אריה שמשחר לטרף. 2 עיניים שחורות של ילדה קטנה הביטו בו בפחד. "היא, היא.. היא חולה. היא לא יכולה לבוא" מילכה לחשה ברעד…

היו כמה יחידות סגולה שלקחו את הדמיון לגלות מצרים והמשיכו את הקטע. קראו את האלופות האלו!

האתגר הבא מחכה לכן! לחצו כאן והתחילו לכתוב!

צללית

הדלת נפרצה בבעיטה. אחד מהנוגשים המצרים עמד שם. "איפה אמא?" הוא נוהם בקול של אריה שמשחר לטרף. 2 עיניים שחורות של ילדה קטנה הביטו בו בפחד. "היא, היא.. היא חולה. היא לא יכולה לבוא" מילכה לחשה ברעד.
"שאלתי איפה היא! לא אם היא יכולה לבוא או לא!" קול-האריה עולה מספר לא מבוטל של דציבלים, ומילכה מתאפקת לא לסתום את אוזניה בנות השבע.
המצרי לא מחכה לתשובה. הוא נכנס, מעשה בעל בית, לתוך הבית-כוך הקטן שבמרכז העיר גושן.
הוא ניגש לחדר השמאלי…
מילכה לא יודעת מה לעשות.
צרחות. צרחות. צרחות.
בכיות.
בכי של תינוק קטן, שעוד לא בן יומיים.
ועוד בכי, של אם יהודיה אומללה וכאובה, שתינוקה נלקח ממנה באכזריות נוראה.
התינוק נדחף לתוך הפירמידה באכזריות מצרית.

מילכה יושבת בבית, מול החלון, רועדת. חוויה קשה עברה עליה. אמא כבר הזמינה תור אצל מרים עמרמוביץ׳, בחורה בשנות העשרים, מטפלת רגשית מוסמכת. היחידה היהודיה במצריים. התור נקבע לשלישי בבוקר.
מילכה יורדת מהחמור המקרטע, שבקושי הצליחה להתניע אותו, באנחה.
היא מתלבטת אם לצלצל בפעמון או לדפוק בדלת, ולבסוף דופקת.
אישה עם חיוך על הפנים פותחת.
"אז את מילכה. אני מרים עמרמוביץ׳. שמעתי שעברת חוויה קשה. מאד. ואם תרצי אספר לך את סיפורי."
מילכה מספרת לה על קורותיה, ועיניה השחורות בוהקות. בסוף היא מבקשת ממרים לספר את סיפורה.
"הייתי בת שש. אבא ואמא שלי, הרב הנעלה, המד"א דהעיר גושן, התגרשו, כדי שלא יוולדו תינוקות וכך לא יטביעו אותם ולא ידחפו אותם לפירמידות. אך אני אמרתי לאמי ואבי: אתם גרועים יותר מפרעה. הם נבהלו ואני הסברתי: פרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתם גזרתם אף על הנקבות. פרעה גזר על העולם הזה, ואתם אף על העולם הבא." מרים עצרה לנשום.
"הם התחתנו שוב, ובעקבותם כל היהודים שהתגרשו כמוהם. לאחר קצת יותר מחצי שנה, אחי משה שליט"א נולד. הוא נולד פג, ואמי החביאה אותו עד שהגיע לגיל שלשה חדשים, שאז אמור היה להוולד. המצרים תפסו אותו. אמא. נכנסה ליאוש, ושאלה אותי: איה נבואתך?!?!?!
עניתי לה: סבלנות.
וצדקתי. משה חזר בתור תינוק וגדל פה עד גיל שנתיים. לאחר מכן גדל בארמון פרעה אך נשאר יהודי נאמן.
עד ששני יהודים הלשינו עליו שהוא הרג מצרי. ו…" מרים עוצרת.
"פרעה הרג אותו!" מילכה צווחת בכאב בקולה הדקיק.
"זהו, שלא." היא מחייכת.
"לא?!"
"לא ה' שם במקומו מלאך, וכך היה נדמה שמשה מת, אך לא כך היה. משה ברח, ועכשיו חזר כדי לגאול אותנו!"
עיניה של מילכה מתרחבות לגודל מקסימלי.
"יש לך תוף? נשות ישראל מאמינות שה' יגאל אותנו עכשיו, והכנו תוף כדי לרקוד עמו כשנגאל!!"
מרים הדביקה את מילכה באמונתה.
"תודה רבה, מרים. אלך לביתי, ו… אכין כמובן תוף!" היא מחייכת בעליזות והולכת.

****
מה שסיפרתי למעלה אמיתי לגמרי. יש מדרש כזה שפרעה 'הרג' מלאך וכך חשבו שמשה מת, אבל הוא לא מת! הוא חי וקיים!
ובני ישראל לא האמינו. נשארו בגלות של עצמם.

אנחנו גלגול של דור נשות מצריים.
וגם אצלנו, הרבי שליט"א הבטיח, ניבא: "משיח פה!! מנחם שמו! תיכף יתגלה ויגאל את העם!"
ואז הרבי טמן לנו נסיון. הוא הסתתר מאתנו. נראה לנו שהרבי, ח"ו, הסתלק.
ואנו צועקים: "רבי, איה נבואתך?!?!"
אבל אנחנו, כמו נשות מצריים, נחושות ומאמינות שהנה הרבי מתגלה.
אז מה, יש לך כבר תוף?

מי שזה לא יהיה

'שלומית בת דברי', הרהרה דינה באימה. חבל שמילכה בפתח עכשיו, ולא היא. אבל מצד שני… זה אנוכי לחשוב על זה, אבל אולי מזל שזו מילכה ולא היא. מילכה עוד קטנה ותמימה, היא לא מבינה ולא תבין דבר.

"זה לא מעניין אותי", הוא שאג מהפתח. "תגידי לי איפה היא, ועכשיו!! ולא—-" ידו, שהחזיקה בקצה השוט שבחגורתו, לא הותירה מקום לספקות. דינה נשמה עמוקות, זקפה את ראשה ופסעה בהחלטיות לעבר הדלת, מניחה שתי ידיים מגוננות על כתפיה של מילכה.

"הוד רוממותך, הנח לאמי ולאחותי. אני הבכורה" הוא הטיל את ראשו וידו השמאלית אחורה בתנועת ביטול שחצנית.

"חיפשתי את אמך, שפחה, לא את בתה וזה לא מעניין אותי מי בכורה ומי לא, ואת לא תגידי לי מה לעשות!" הוא יורק, מחטיא אותן במילימטר. את לא שפחה, שיננה מילכה לעצמה, את בת מלך. את בת מלך. אין לך מה לפחד ממנו. איפה יגאל כשצריכים אותו למען השם?! מילא, בכל יום אחר היא לא הייתה שואלת את זה, אבל שבת! למה אפילו ביום היחיד בשבוע שהוא יכול להיות בבית עם המשפחה שלו הוא נעלם לא ברור לאיפה? או, הנה אבא סוף סוף. אמנם לא יגאל, אבל גם זה משהו.

"הנח לבנות, הוד רו—", הוא מביט בפניו של המצרי ונאלם דום. "הנה אתה סוף סוף, מכרי הותיק" קולו של הנוגש חלקלק כעור נחש. "ידעתי שאם אאיים על אשתך ובנותיך תגיע להגן עליהן, ראש משפחה נאמן שכמותך. "הגיע הזמן שנסגור חשבון אחת ולתמיד" עמיהוד נרתע אחורנית, מגונן בגופו על בנותיו. פתאום נכנס מישהו כרוח סערה בדלת הפתוחה. "לא!!!!"
המשך יבוא או שלא