מה דעתך על הכותרת? מה היא מעלה בדמיונך?
מפולפלת מתבלבלת הציע לך לכתוב סיפור לכותרת "12 בתי תוספות"
וקיבלנו 3 תוצרים מקוריים בהחלט! רוצו לקרוא.
ו—האתגר הבא מחכה לכן! לחצו כאן והתחילו לכתוב!
מחפשת המשך
חנה יצאה למרפסת, מביטה בשמש העולה ובשמיים הנצבעים באדום, הנוף היה מדהים. אך מבטה היה אטום, כאילו שום דבר לא יכול להחליף את המבע הסגור הזה.
טפיחה על גבה גרמה לה להסתובב בחדות. אך המבט האטום נשאר על פניה. זאת הייתה מיכל.
מיכל צחקה "לא התכוונתי להבהיל. אני רואה שיש לנו פה משכימת קום?" היא קיוותה לדובב את הבת החדשה שהגיעה לבית הטיפולים שלהם. הנסיון לא עבד. המבט האטום נשאר על פניה של חנה. לא מבט כועס, לא מבט מסכן, פשוט מבט שלא נותן לשום דבר לחדור לתוך הבועה הזאת. הלא מובנת.
מיכל ניסתה להתעלם מחוסר שיתוף הפעולה והמשיכה: "אני עצמי תמיד ערה בשעות כאלו, הרגל מוזר, אז עכשיו את מצטרפת?" חנה הביטה בנקודה בלתי נראית, מתעלמת מקיומה של מיכל. היה שקט, ואווירה מוזרה. ומיכל כבר חשבה להתייאש אבל אז חנה הסתובבה באחת, המבט האטום נמחק מפניה. במקומו היה מבט אחר. מפוחד, היא הביטה לכל הכיוונים כמחפשת דרך מילוט, היא ניסתה לרוץ לעבר דלת המרפסת אבל ידה של מיכל עצרה אותה. "לאן את הולכת? מה קרה??" חנה ניסתה לברוח וצרחה למיכל "תני לי ללכת!! אני חייבת לברוח!! אחרת… אחרת…" חנה לא הצליחה להשלים את המשפט, היה לה מבט רועדבעיניים. מיכל שהייתה מופתעת מההתפרצות ניסתה לעזור לה: "אחרת מה?" חנה הצביעה ביד רועדת לכביש וגמגמה "גג'יפ שחור, ככביש שחור, שחור, שחור, שחור ששחחוורר——"
חנה עצמה עיניים ונשמה בכבדות. מיכל תפסה ביידה ונכנסה איתה לתוך הבנין, היא הושיבה אותה על ספה ולחשה לה "התאונה? זה מה שמפריע לך?" חנה כבר לא הייתה איתה, היא רק בהתה ואוויר ומלמלה – "שחור…שחור…" מיכל נתנה לחנה יד והלכה איתה לחדר של חנה, כשהן הגיעו מיכל לחשה לחנה "אני חושבת שאת צריכה לישון, להרגע, אז עכשיו בשקט בלי להעיר את הבנות, שינה נעימה!" ויצאה מהחדר.
—–
מיכל דפקה בעדינות על דלת משרד המנהלת. היא חייבת לדעת על מה קרה בבוקר. פעם ראשונה שחנה דיברה מאז שהגיעה לבית טיפולים שלהם.
"אפשר להכנס"
מיכל נכנסה לחדר והתיישבה על הכסא אל מול המנהלת
המנהלת הטיבה את משקפיה והנהנה – "כן מיכל, אני רואה שיש לך משהו חשוב להגיד."
מיכל הנהנה "הייתי רוצה לדבר בקשר לחנה, הבת החדשה שהגיעה. היום היא קמה לפנות בוקר והייתה במרפסת. פתאום היא התחילה להלחץ ולצעוק משהו על ג'יפ שחור, כביש שחור, ושחור. אני חושבת שזה קשור לתאונה שעברה עליה. כנראה טראומה"
המנהלת רשמה משהו בפינקס וחזרה להביט על מיכל – "אם היינו יודעות על חנה משהו העניינים היו יותר קלים. אבל קיבלנו אותה מהמשטרה שבעצמה חוקרת ומנסה להגיע למשפחה. הנערה לא מוציאה מילה מהפה חוץ ממה שקרה היום. את שמה אנחנו יודעים מפתק שהיה לה בכיס, וזהו."
"מה הפרטים על התאונה?" – מיכל בררה – "איך היא קרתה?"
המנהלת נאנחה והשיבה "אי אפשר לדעת, הילדה נמצאה בכביש שלא חולפות בו הרבה מכוניות ואין עדי ראייה למעשה. הילדה עצמה לא משיבה כך שבנתיים לא ידוע"
מיכל הביטה בנקודה כלשהי בקיר וניסתה לחשוב.
"נגיד שאני אראה לה את הפתק, יכול להיות שזה יעשה לה משהו? אולי יגרום לה לחשוב שאנחנו יודעים?"
המנהלת פתחה מגרה בשולחן העבודה והוציאה משם פתק. "זה הפתק. אי אפשר לדעת מה תהיה התגובה שלה, אולי זה יגרום לה לפחד מחודש, וזה תוצאה שאנחנו ממש לא רוצים, אבל זה גם יכול למשוך את העניינים לכיוון טוב יותר"
מיכל הביטה בפתק ושאלה "אפשר לראות אותו?"
המנהלת בתגובה הושיטה את הפתק למיכל ומיכל קראה במהירות את הפתק.
היה כתוב בו משפט קצר:
12 בלי תוספות. חנה.
היא הרימה את הראש בהבעה שואלת "12 בלי תוספות? מה זה אומר?"
"לא יודעת. יכול להיות שאין לזה משמעות מיוחדת, ויכול להיות שפה טמון הסוד של הילדה הזאת."
מיכל קמה באחת "אני חושבת שאשאל אותה ישירות מה המשמעות של המשפט הזה, לפעמים דווקא ישירות מוציאה את האמת"
המנהלת הנהנה בראשה לאישור והפטירה "את צודקת, בהצלחה"
מיכל יצאה מהחדר בצעדים מעודדים, אולי יש סיכוי לחנה. לחזור.
עדיין לא כתבתי סוף לסיפור, אבל הוא יהיה טוב.
ימ”מ
הבית שקט , כל לפסיעה נשמעת חזק, דופקת ובמיוחד אם מנסים להפוך אותה לבלתי נשמעת כאשר באים לבדוק את מצבה של אמא שנחה מעט אחרי יום עבודה מתיש ורגע לפני שכולם חוזרים במחול תחרותי על גנבת תשומת לבי וסבלנותי כאחד .
עכשיו פסיעות הרגליים החרישיות הם של תמר, עקב בצד אגודל כדי לא להעיר את אמא.
אם זה לא מעין סוד בלתי רשמי, מזמן כבר הייתי פותחת אותו על שולחן הדיונים המשפחתי ומודיעה בקול חגיגי לכל ילדי המתוקים שאין טעם בהשקעתם הרבה, היא איך לומר, אומנם מאוד מוערכת אבל רק מפריעה, כי לפסיעותיהם הרעשניות כבר התרגלתי הם מוזיקת רקע בלתי נשמעת.
אבל, את השיחה הזאת הייתי צריכה לנהל עם הילד הראשון ולא לחכות עד לכל שתיים-עשרה שבטי ישראל המתוקים שלי, כולל האחרון שבהם, עכשיו זה מאוחר מידיי אחרי תשע עשרה שנה שהם מקפידים בזה. מאוחר מידי מידי כי כבר קול חרישי מצייץ בפתח החדר ”אמא? את ערה?”
”כן מותק” אני מתהפכת אל כיוונה של תמר שהילקוט עדיין כתוף על כתפיה הקטנות
”אוי הערתי אותך?” היא מעמידה פני נבהלת ”סליחה”
אני מחייכת חיוך עייף ומרוח וקמה מהמיטה ”לא, התעוררתי קודם” התעוררתי כבר מהרגע שפתחת את הדלת. שנת צהריים כבר לא תיהיה היום לפחות ארוחת צהריים וחגיגית אני מזכירה ללב שלי שמתרגש היום באופן מיוחד.
אני מעמידה סיר גדול עם תפוחי אדמה, שולפת מהמקפיא סלמון ארוך, מורידה עור, חותכת, שופכת רוטב ומכניסה לתנור.
”על מה החגיגה?” יעלי נכנסת למטבח ואחריה חמישה זהטוטים קטנים וגדולים.
”שלום” אני מחייכת אליה ”איך היה היום?”
”היה מצויין. לכבוד מה סלמון?” היא עניינית מדי. ואני מתרגשת מידי, אבל אף אחד לא צריך לדעת. ”מיוחד? ארוחה חמודה לילדים רעבים” אני חונקת את הרצון לשתף את יעלי בכל החדשות שמבעבעות בי.
”אהה” היא מרימה כתף, מורידה תיק. הילדה הגדולה שלי, הגדולה מהבנות, אני שומרת על כבודו של בכורי, ישראל.
אבל, התרגשות מפעפעת בי אני לא יכולה לשמור את הכל לעצמי, בכל זאת היא הגדולה (מהבנות) אני לא מתאפקת ”בעצם, קצת מיוחד” יעלי מסתובבת על עקבותיה, סקרנית שכמותה ”יש לנו היום ארוחה מכובדת, עם כל השתיים- עשרה ילדים המתוקים והצדיקים שה’ נתן לי”
”גם ישראל? למה מה קרה?” אוי הסקרנות שלה עוד רגע תגמור את כח האיפוק שלי. ישראל ביקש במפורש ממני שאף אחד (ובדגש על יעלי וחיה) לא ידעו על ההצעה וכל נושא השידוכים שלו בכלל בהתחלה, מבלי להתחשב באמא שלו הנרגשת.
”אממ” אני מנסה את כוחי בתירוצים ”סתם הוא רצה לבוא קצת הביתה” אני גרוע בזה נקודה סוף פסוק. ישראל יצטרך להסתדר לבד.
”איזה יופי” יעלי שקטנה ממנו בשנה מסתדרת דווקא מצויין עם התשובה שלי והולכת צוהלת לחדרה ואני נותרת עם המחשבות והתרגשויות בבועה עצמית במטבח שסביבי מלחמות עולם על גולות ובולים ומכות של ילדי אנרגיות שחזרו מיום לימודיים מלא תסכולים והצלחות, כרגיל.
איך זה להכניס כלה ראשונה לבית. האם יעלי וחיה יסתדרו איתה או שבכלל השאלה אם היא תסתדר עם עדת גיסיה וגיסותיה העתידיים שנהנים למרר את חיי הסובבים המבוגרים בהרבה רעש ומתיקות. ישראל היה אתמול בפגישה ראשונה. אמרו שהבחורה מאוד טובה אבל, אין דבר שאני יותר רוצה זה מכבר לשמוע את חוויותיו של ישראל, לשמוע על החלטתו להמשך.
”אמא” דובי מתקרב אלי, קורע את ענן המחשבות שעופף אותי לנחיתה מהירה בארץ. ”אני רעב כבר, האוכל מוכן?”
”הדג!” אני שועטת לתנור מגלה מקשה חרוכה מעט ובלתי אכילה. ”למשמע התרחשויות מתקבצים כל שניים עשר ילדיי סביב התנור ואני בגערות רמות מרחיקה את איצק הקטנטן מהתנור הרותח. ”אז פיצה?” דובי, מעשי, אב חבורת הזאטוטים חותר לעבר היעד החלומי בעיניי חבורת הקטנים. ”כן פיצה” אני מהנהנת בעצב ובאכזבה ורק יעלי וחיה מהנהנות איתי גם על הסלמון הטעים.
”תמר וגולדי, לכו תקנו” אני מגישה להן כרטיס אשראי
”כמה לקנות?” הן שואלות במקהלה
כמה לקנות ? ”ארבע מגשים יספיקו לשתיים עשרה ובלי תוספות, תמר!” אני מזהירה.
בעצם זה רק בנתיים בעז”ה. בקרוב תוספת אני מחייכת לעצמי וגוערת כאחד, אנשים הם לא תוספות.
* * *
טוב, זה היה ארוך.
אני מודה שהתגעגעתי לכתוב.
אני מודה שזה חסר פאנצ’.
ואני מודה ברוחב לב למי שקראה עד לפה.
אני מישהי ישנונית
"את לא הולכת לישון אחרי שתיים עשרה ולא קמה אחרי שתיים עשרה, שומעת?" אמא מנחיתה על ראשי האומלל את חוק השתיים עשרה. שתיים עשרה בלי תוספת.
לא היה כל כך גרוע אם תשאלו אותי
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
תגובה אחת
ואוו! מחפשת המשך, ימ"מ וישנונית – כתבתן מדהים!
מחפשת המשך – אני במתח!!!
את חתיכת כישרון, איזו כתיבה יפה ודרמטית!
מחכה בקוצר רוח לפרק הבאא! (לא שואלת 😉)
ימ"מ – סיפור עליז וקליל שכ"כ כיך לקרוא!
ממש נכנסתי לאווירה, לחיי היום הכי פשוטים ושגרתיים!!
תמשיכיי ❣️
ישנונית – איזו יצירתית! אהבתי ממש, גאוןןן ❤️
תמשיכי לשתף!
האמת שגם אני כתבתי אתגר אבל לא הספקתי לפרסם.
לא נורא, בפעם הבאה.. 🙃
כל הכבוד לכל האלו ששיתפו – נהניתי לקרוא 😃
נתראה באתגר הבא!..