זה תלוי

בי.
שיעור היסטוריה בכיתה, יושבת.
בין ה'אסיה' ולבין 'האוקיינוס האטלנטי',
בסוג של שיעמום –
מסתכלת סביבי,
בראש עוברת לי בת בת,
חדשה, ותיקה יותר,
התכונות שלה גם כן עוברות לי בראש,
זאת רבה עם זאתי כל היום על המזגן,
זאת עם מלא טענות והערות על המורה,
זאת צוחקת בלי סיבה, צומיסטית,
זאת תקועה שם בסוף הכיתה עם קפוצ'ון על הראש,
זאת חכמה יותר מידי, ואני מתחילה לקנא בה…
קיצור, הבנתן אותי.
ואני, חושבת על עצמי.
איזה 'זאת' אני.
מה החברות חושבות עלי?
אני רבה על המזגן?
אני צומיסטית?
אני תקועה בסוף הכיתה עם קפוצ'ון?
לא כל כך מוצאת תצמי בכיתה..
במילא כל היום הזה עבר כמו כל יום רגיל,
ואולי יותר מדוכא כזה, בלי שום משו מיוחד..
אולי מוזר? לאדעת.

ואז, מהר מהרגיל, מגיע הלילה,
משערת שיש בנות שזו הצרה שלהן,
אבל בשבילי לילה זו לא צרה,
לילה בשבילי, זה לעבור לצד השני ולחשוב באופטימיות זורמת: מה עשיתי היום?
למה אני בעצם מרגישה כך,
מדוכאת, וחסרת רגשות?
זה תלוי בי?

ואז, חושבת עם עצמי מה אני יכולה לעשות בשביל שהמחר שלי יהיה יותר טוב..
פחות מדוכא,
יותר צבעוני.
פחות מוזר,
יותר מעניין.
פחות חסר מעש,
יותר כיף.

זה הרי תלוי בי איך לקחת את זה.
ואני בטוחה שהמחר שלי יהיה הרבה יותר טוב.
כי לקחתי את הלילה בצורה של לחשוב עם עצמי מה נכון עבורי.