זהירות כאן מציתים!

התבקשת לכתוב אתגר שיצית לנו את הדמיון.
להביא תיאורים עשירים ועסיסיים שמאתגרים את כל החושים שלנו ומדליקים אותם…

התקבלו פה יצירות מופת!!!

כולכן מוזמנות לקרוא ולהחמיא!

ו—האתגר הבא מחכה לכן! לחצו כאן והתחילו לכתוב!

נוחי נוח

ביער שררה דממה, וקולם של דפיקות ליבם נשמעו באוזניהם כתופים.

"מאירק'ה" שולם ממשש את ידו של אחיו "נראה לי שנאבדנו" אותות פחד הסתמנו על פניו. מאירק'ה נלחץ, "בוא נמשיך ללכת מהר יותר. אולי ככה נצליח למצוא את הקצה של היער. כבר עוד מעט שקיעה!" הוא סיים בבהלה. יער בחושך לא נשמע מקום ידידותי לשני נערים צעירים ולא מקומיים בעליל..

הם גיששו את צעדיהם בחושך. שולם חש את רגלו נתקלת במשהו, ואחיזת ידו במאירק'ה התרופפה. הוא צנח על האדמה, נתקל בשיחים לחים ועלים כהים על פניו.
מאירק'ה בחן אותו בדאגה. מושך אותו חזרה למצב עמידה. "אתה בסדר?" הוא שאל בדאגה. נושך את שפתיו, עייניו תרות אחר המכשול. לפתע שמע קול שריקה חדה ושיחים נרמסים מכיוון הליכתם. הוא פתח את פיו לומר משהו ולא הצליח. מול פניו ההמומות חלפו חיצים בשריקה חדה. הוא תפס בחוזקה בידו של שולם המבולבל והם החלו לרוץ אל פנים היער. הם ידעו שאין להם סיכוי רב.

עד כאן להיום התעייפתי….

סעי בי

היי לכל השותפות
ולאלו שקראו את שביל דו סטרי
אני כותבת המשך לשביל
בעז"ה כשאסיים (אם) אני אשלח….
מביאה כאן פרק.
בואו נראה לאיפה הדמיון שלכן לוקח אתכם…

רחלי לא יודעת מה יותר גרוע, אבל יהודה מגיע לבית הפוך. ילדות קטנות שהיו בים ובחורה בת 17 שמנסה להשתלט על הבלאגן. ואישה אחת עם פלאפון דבוק לאוזן.
היא הזעיקה אותו ברגע שהוא סיים את השיעור.
"מה קרה?" הוא מנסה להתאפס. איפה דיתי שלו בכל הבלאגן?
ריבי משתקת כשיהודה נכנס. גם ליבי אפרתי ותמרי.
רחלי קוראת לו לחדר. מספרת במילים קצרות את מה שהיה לפני 4 שעות.
"ואיפה דיתי?"
"אין לי מושג. אני רק עכשיו גמרתי לדבר עם כולם…" ולבכות קצת. לתוך הכרית. ולהרדם קצת. עד שהפלאפון העיר אותי.
"מי זה כולם?"
"כל מי שיודע קצת. אני פשוט לא מאמינה איך נפלנו."
יהודה מבין אותה. אבל אין לו יותר מידי אפשרויות מענה. כל מה שלא יגיד יכול להיות גרוע. אבל מוזר לו שדיתי שלו לא לקחה פיקוד על הבית התוסס כל כך אם היא ראתה שרחלי בשיחות.
כשהוא יוצא מהחדר כי אמא של רחלי התקשרה הוא מרים טלפון לדיתי.
אין מענה.
הוא מנסה שוב.
כלום.
הוא שואל את הבנות איפה דיתי.
ריבי פוקחת עיניים גדולות. ממלמלת שדיתי יצאה בעשר.

הוא מתקשר שוב לדיתי.
אין מענה.
הוא מתחיל להילחץ.
דיתי ילדה גדולה. ואחראית. ובוגרת. והיא יצאה מהבית בעשר. אז איפה היא?
הוא נכנס מודאג לסלון. תמרי ואפרתי מסתכלות עליו בעיניים גדולות. לא מבינות למה הוא לא מחייך. למה הוא עצוב.
ליבי מספרת לו מסיפורי היום. מנסה לתפוס את תשומת הלב שלו.
הוא בקושי שומע.
הוא מרים טלפון לגיטי.
דיתי וגיטי לא כל כך קשורות אבל גיטי היא מפלט לדיתי.
והוא צדק.
גיטי עונה.
הוא מתנצל שהוא מפריע לה בעבודה אבל זה ממש דחוף.
גיטי שומעת.
מנסה להבין. ולהרגיע.
מבטיחה להרים טלפון בחזרה אם יהיה לה מידע.
והוא לא ידע כמה מידע יש לה.

חני

השיפוד ננעץ בהנפה חדה בגוש הלבן, האש החלה במלאכת השריפה והעניים הקטנות שעקבו בחרדה אחר הנעשה מלאו ברגש עז של שמחה.
הנה, לאחר תכנון של שנים יוצאת לדרך התוכנית.
שלושת זוגות העיניים כבר יכלו לחוש את העשן המיתמר כלפי מעלה ואת תחושת הסיפוק העמוקה לה יזכו לאחר תום התוכנית, הנה לאחר מחשבה כה רבה הצליחו לממש את זממם!
לפתע הגיע בזעקה המודיע המשקיף הצעיר כשעל פניו הבעת חרדה עמוקה ועל שפתיו משט אחד:
"אמא פה!! תכבו את האש"

המרשמלו ז"ל
יהיה זכרו ברוך…

עובדת על עצמי

תיק צד שחור, משקפי שמש.
הוא מתקדם בזהירות לעבר הנקודה.
"קודקוד, כאן 413, זיהיתי תנועות חשודות" הוא לוחש לתוך הפומית.
לא טוב לא טוב. "הם עלו עלינו" הוא שומע את המפקד מהצד השני.
"תברח, 413, תברח!" כל התכנון שלהם יומם ולילה ירד לטמיון.
עכשיו? לברוח? אחרי כל כך הרבה מאמץ? "אבל.. המפקד. הפצצה. חייבים להעביר אותה כמה שיותר מהר". הוא לא מוכן לוותר.
"413, תקשיב, אני פה המפקד, ואתה כאן כדי למלא הוראות, זה ברור לך?!" הוא כבר כמעט צועק. "קח את הרגליים שלך," אחרי כמה שניות הוא מתעשת "ורוץ למשרד, אני מחכ.."

אבל זה כבר מאוחר מידי, אף אחד לא שמע אותו.. יהונתן הוציא מתוך המכשיר את המשדר עם הקוד האישי שלו, הכניס אותו לתוך הכיס השמאלי.
ואת מכשיר הקשר.. הוא זרק לפח הקרוב.

אחת שרוצה יותר

הוא הולך זקוף. גאה. עם ראש מורם.
לא שם לב למכשול שעומד בדרך.
טראח! המכה כואבת.
נשמתו אומרת לו: קום! המשך ללכת!
הוא קם וממשיך ללכת.
ראשו שפוף והוא מסתכל רק לאדמה.
לא רואה לאן הוא הולך.
נשמתו קוראת לו: הסתכל לאן אתה הולך!
הוא מרים את ראשו, ומוריד אותו, ומרים, ושוב מוריד
מבוהל כל כך.
נשמתו מפצירה בו: אל תפחד! אתה בדרך הנכונה!
עם ישראל! אנחנו בדרך הנכונה!
לא לפחד! עוד מעט גאולה!

מיכלי

סיפור אמיתי. הזוויות לאו דווקא. (עברה כנראה את 360….)

בניה יורד מהסוס. לאט. מבחין באחיה ואלחנן שבחצר, מהנהן להם לשלום.
"בניה. סוף סוף." אחיה זורק.
"נו, איזה חדשות אתה מביא מהבירה?" אלחנן שואל. "מה שלום הנסיך שלנו?"
בניה נאנח. "לא טוב…"
"מה קרה?" נזעקים אחיה ואלחנן.
"הוא במבצר השחור…." בניה לוחש. "עלילה שפלה…"
"במבצר השחור?!" אלחנן מבועת.
בניה מהנהן.
"אלוקים ישמור!!!! אין מצב! איך?? אין קיום לעולם בלעדיו!" אלחנן זועק.
"מה?" אחיה לא מבין את אלחנן.
"מה מה??" אלחנן מזועזע. "מהמבצר השחור אי אפשר לצאת.. יוצאים משם בלי כמה איברים חשובים כמו ראש…. הבנת?!"
אחיה מזועזע. מהתיאור של אלחנן. ומהמצב של הנסיך.

"הייתה שמועה שהמלך הסכים לתת חנינה לנסיך שלנו…" בניה מספר.
"למה לא אמרת?!" אלחנן שואל.
"כי לא שמעת את התנאי שהמלך הציב… המלך הסכים לתת חנינה בתנאי שהנסיך ימיר את דתו ויתחתן עם הנסיכה יורשת העצר…." בניה מספר בעצב.
"מה?! שהנסיך שלנו יהיה מלך פרס ובבל?" אחיה המום.
"אחיה אתה מבין שהנסיך דחה את ההצעה מכל וכל. הוא העדיף למות על קידוש ה'!"
"אבל מותר לו?" אחיה שואל.
"מה מותר לו?" בניה לא מבין.
"הוא הנסיך שלנו! התקווה האחרונה! אם הוא ימות לא תהיה גאולה!"
"תסמוך על הקב"ה שיש לו דרכים אחרות להציל את הנסיך בלי שהנסיך יחלל שם שמים בפרהסיא!" אלחנן אומר בחומרה.
"ואולי ה' רצה להציל אותו ככה? תחשוב הוא יהיה מלך פרס ובבל! הוא ימלוך גם על א"י! זה יביא גאולה!"
"לא בדרך הזו!! לא! לא בדרך של לבגוד באלוקיו ועמו! ומי אמר שהגאולה תבוא אם הוא ימלוך על א"י??" אלחנן אומר בעיניים בוערות.

יוסף מגיע עם הסוס שלו. הוא לא נח כל הדרך. העיקר להביא את הבשורה. "אתם מדברים על הנסיך?" יוסף שואל את החבורה. יורד מהסוס ומכניס אותו לאורווה.
"נו? יש לך חדשות טובות? יש הקלה בעונש?" אלחנן שואל. להוט.
"אתם לא מבינים איזו הקלה…" יוסף אומר בחיוך מאושר.
"המלך שלח היום לבצע את גזר הדין…" שש עיניים ננעצות בו בבעתה. יוסף ממשיך. "החיילים נכנסים לתא. והתא ריק! הנסיך איננו! נעלם! חיפשו אותו בכל מקום אפשרי! אלוקים שמר עליו ומילט אותו! הוא ניצל!"
"מה?!" שלוש פיות צעקו.
"מה ששמעתם! הנסיך חי!!! יש תקווה!!!"

ואתן? מזהות את הסיפור?
מיהו הנסיך?
למה העולם לא יכול להתקיים בלעדיו?
ואיך הוא ניצל בסופו של דבר?

מצפה לגאולה

הולכת הולכת הולכת ופתאום עוצרת.
הריח, מעקצץ באף. כל כך מוכר. כל כך אהוב.
מרימה קצת את הראש, מחפשת.
איפה זה, איפה זה?
רואה מולי מכוניות, אנשים. כולם ממהרים, עסוקים. השמיים בהירים, העצים מתנועעים ברוח.
ממצמצת בעיניים, מבולבלת. זה לא יכול להיות, זה כל כך קרוב, אבל רחוק, כל כך מוחשי אבל לא הגיוני.
יושבת בפינה מוסתרת. עוצמת את העיניים. רואה מולי אנשים. רוקדים. שמחים. שרים. העיניים שלהם ממוקדות רק במקום אחד. גם שלי. כמהים לראות משהו. מישהו. כאן, אין מקום לחילוקי דעות. כאן, אין מקום לרצונות אישיים. כאן, אין מקום לתאווה, כבוד ושנאה. כאן, יש מקום רק לדבר אחד.
לרצונו של הרבי שלנו.
כתבתי בהשראת זה שאני טסה לתשרי בעז"ה

הפעם חסוי 🙂

אני נגרר אחרי הבחורצ'יק מהדוכן תפילין.
איך קוראים לו? מענדי בטח, או שניאור. משהו כזה. נו באמת, לומשנה. כל החבדניקים אותו דבר.
סתם הסתובבתי ברחוב. היה מהזה חם. השמש הייתה באמצע השמיים והצל היה קצר. הזעתי נורא. חבל שאין לי דאודורנט. צריך לבקש מאבא קצת כסף כדי לקנות.
פתאום איזה קול כזה, חמוד, עצר אותי. הסתובבתי.
מולי עמד בחור צעיר, נראה בגיל שלי אבל הוא איזה ראש וחצי יותר נמוך ממני. חח. עיניים חומות חצי רציניות כאלו, אף חמוד כזה.
"היי חביבי! רוצה להניח תפילין? יאללה בוא רק דקה וזהו!" הוא חייך חיוך רחב כזה, איך עידו חברשלי אומר? חיוך של התפילין, והשתכנעתי. הושטתי את יד שמאל, אפילו לא היה שרוול להפשיל 😉 הייתי עם גופיה.
הוא צדק, הבחור. צ'יק צ'אק וסיימנו.

"איך קוראים לך?" שוב החיוך הזה. אבל נראה שכבר קצת נמאס לו לחייך. הוא גם בנאדם, כאילו.
אני עונה שקוראים לי יגאל, בן ששעשרה. נעים מאד. איפה אני גר? אה, פה בסביבה.
"צ'מע, יגאל, יש עכשיו התוועדות אצלי בישיבה, רוצה לבוא?" הוא מרים גבה. חם לו, כוא מוציא ת'כובע ומנפנף בפרצוף, והצל זז. מצחיק. הוא נזכר 'אני לא יודע מה זה התוועדות ומסביר שזו אסיפה כזו של חסידים והמשפיע, אה, הרב מדבר. ולפעמים הוא שיכור, אז זה שווה צפיה. הוא קורץ.
אנלא יודע מה לענות. "זה לא יראה מוזר, כילו שפתאום באמצע האיך אמרת? ינחת להם איזה טיפוס ישר מהרחוב." לא נראה לי הרעיון הזה. אבל הוא אמר שזה לא מוזר בכלל, הרבה פעמים נכנסים אנשי מבצעים. כאילו אנשים שעשו איתם מבצעים ואז סחבו אותם להתוועדות.

הוא סוחב אותי לתוך בניין מיושן ומקולף.
-תגיד למה הבניין כזה מקולף? אני שואל אותו.
-זו ישיבה בדוגמת בית רבינו שבבל, אה ניו יורק. גם שמה כל הספסלים מתקלפים. סתםםם חסר קצת קליפע.
-קצת מהה??
-קליפה. זה מצלצלים, בלשוננו. אגל מתומכי תמימים יוצאים אנשים עם ראש שמחובר לכתפיים לפחות בבורג אחד. לא יוצאים מפונקים עם לוקסוס. תהיה פה שבוע אחד תבין.
הוא צוחק ואני עם עיני עגל. רק שהרב שמדבר ב… ועידה הזו לא יעשה עליי שחיטה.
נכנסנו. המשפיע כמעט צורח ואני נבהל. האולם הלא-גדול ספוג באדי כוהל ודמעות וצרחות וקצת אוכל שהבחורים אוכלים וצרחות.

-אתם חבדניקים?!???! אתם חבדניקים!!! מפה לא אמורים לצאת חבדניקים!!! הרעבע זאל געזונט זיין עובד קשה-קשה כבר המון שנים כדי לנסות לחנך את החבדניקים! אהה????? חבדניק זה מי שיושב בפארבריינגען ומתברבר. במקום להיות מקבל ולהקשיב למשפיע הוא מפטפט עם החבר שיושב לידו!! או שמתדיין על מה שהמשפיע אמר, שהוא טעה בציטוט. מה יותר גרוע?!?! יותר גרוע מי שמתדיין על מה שהמשפיע אמר!! למה? כי זה הקלוגינער בסירטוק משי!!
אבל זה לא משנה מה שמשנה באמת 'אני לא רואה פה ליובאוויטשער אחד!! לובביצער זה מי שבמקום להנות מהצרחות של המשפיע בהתוועדות קם ועושה משהו!! לא נהנה בשכל של חב"ד שלו ממה שהמשפיע אומר. פשוט קם ועושה מה שהרעבע רוצה!! אוו אני רואה פה לובביצער. שניאור זלמן בן הרבנית חיה מושקא ובן של הרעבע זאל גיזונט זיין זאג לחיים!!
הבחורצ'יק 'שלי' מסמיק קצת אבל מוזג כוסית, מרים אותה ואומר לחיים.

-הרב… הוא אומר… מי החליט שאני לובביצער?… אתה יודע שבכלל לא כיוונתי בתפילה? אני רואה כמה וכמה בחורים שהם שפיצים הרבה יותר ממני.. למה אתה קורא לי לובביצער ולא להם?? סה לא פייר הרב..
-או!! (הרב מפיק תרועת חדווה מפיו) זה סימן שאתה לובביצער!! חבדניק היה שומע את השבחים ומרכין ראש בענווה של המלך אחשוורוש ירום הודו. אתה יודע שניאור זלמן לובביצער בן חבדניק מה קורה עם ההודו הזה? שוחטים אותו ועושים ממנו שניצל. אבל לובביצער כמוך מכחיש. וגם מביא בחור מ"תפילין".
-איך קוראים לך בחורצ'יק? הוא פונה אלי.
-יגאל. תגיד אדוני הרב, איך אפשר להיות לובבצער? אני שואל אותו בתמימות. והאוויר הדחוס נהיה עוד יותר דחוס.
-אייי אייי רעבע… – הוא פורץ בבכי ואני נבוך.
-רעבע תראה מה זה… בחור צעיר שלא הכיר את חבד עד לפני חמש דקות כבר רוצה להיות שלך רעבע… ואתה עדיין מתעקש אה? מה חסר לך שתתגלה אה… הוא בוכה…
************

מקווה שהצלחתי. אגב מקורות: הספר "לאו כפשוטו" של הרב זושא פוזנר. עייני ערך חבדניק או ליובאוויטשער.

דביר

"דביר.." פיררתי גחל אחד שרוף. ריסקתי לעיסת רעל.
דביר לעס את המסטיק שלו מולי.מדגיש כל שריר בלסת .רמזתי, זורק לעברו
ריסים מושפלים מעט.
דביר הנחית בי עדשות שחורות. תבע ממני להמשיך. לא רוצה.
כמעט צעקתי עליו כמו פעם. "לא."
הוא קם. סידר חולצה. לעס מסטיק.
"בבקשה אל תעשה את זה אני מתחנן דביר!" בלעתי אוויר. נושא אליו עיינים מתחננות.
מצח שזוף שלו התקמט. סקר אותי בקפידה, שלח יד.
נחנקתי. "אם לא בשבילך, אז לפחות בשבילי" ניסיתי.חותם שפתיים פצועות.
שקט. מבט זריז. מספיק כדי להבין.
"לאאאא"
הוא שלף מסטיק נוסף מהחבילה. דחס לפה הקטן.
"זה טעים" חייך חיוך חשוף שינים. אחי בן ארבע.