הצלחת.

מה שכולן לא הצליחו
אני צועדת לחדר אוכל. לבדי.
ארוחת צהריים עכשיו. בנות הולכות בזוגות בשלשות ובקבוצות. כולן פתוחות מדברות בנעימות.
רק אני מוזרה אחת שמהלכת בגב זקוף וחיוך שלו שאפילו חדי מבט לא יוכלו להבחין בסבל הבדידות.
אני נכנסת לחדר האוכל. אני חולפת ליד בנות כיתתי. חלקן עוברות על פני כאל זרה וחלקן מחייכות חיוך מנומס.
אני כמו תמיד- מושלמת. מחייכת נחמדה ומנומסת. לא צריכה אף אחד. (כי למה שאצטרך? הרי יש לי את עצמי!)
כולן מחכות בתור עם צלחות לעמדה של העופות והבשרים. יש עובדים שמגישים את הבשרים. שאר התוספות והאוכל אנחנו אמורות לקחת בעצמינו מעמדות האוכל.
באמצע התור אני רואה ילדה אחת. שיער חלק ושחור גולש לה על הכתפיים. היא אינה מהכיתה שלי.
והבטתי בה. חזק.
עם אותה ילדה דיברתי קצת- בתפילת ראש חודש בשדות שהיו לנו מטעם האולפנה, באחד מהכינוסים, קצת בהפסקה-פעם אחת שעברה בכיתה שלנו.
מותר להגיד שלום?
אני ממשיכה להביט בה. מפחדת מלפספס את הרגע. זה מצחיק? אולי מי שקורא מהצד. מי שחווה את זה זה עצוב. עצוב לו מאוד.
היא מסתובבת לאחור. צלחת עם עוף בידיה. אני יודעת מה התחושות שלה. גם היא רוצה להתחיל איתי בשיחה.
אבל היא גם מפחדת.
מהר מהר מהר. הראש שלי חושב בטירוף. מה השם שלה??
"חן!!" אני קוראת לה. היא מסתובבת. "שלום לך!!" אני קוראת בביטחון העצמי ובחיוך שכשם שהם מזויפים כך מסווה זיופם.
בפנים רועד לי הלב.
"היי!" עיניה של חן נפתחות בחיבה והיא מחייכת. אליי???
"מה נשמוש??" היא שואלת ומה'כיף' שאנחנו נותנות אחת לשניה נוצר פתאום חיבוק. אל תשאלו איך.
שלוש שניות. שלוש שניות של חיבוק. חיבוק אמיתי מימשהי שבאמת רוצה. ולא כאילו עושה לי טובה.
כבר התרגלתי שמתייחסים אלי כאל זרה. אני לוחשת לחן בלי קול כששתינו נפרדות- כל אחת לשולחן הכיתה שלה.
כבר התרגלתי שבנות לא שמות לב ודוחפות אותי כשהן עוברות לידי. התרגלתי שלא שומעים את מה שאני אומרת גם אם אני לא לוחשת, בלשון המעטה. אני מתקרבת לשולחן של הכיתה שלי ט2. אפשר לשבת? אני שואלת את חנה. היא דווקא ילדה חמודה. היא מהנהנת אחרי שאני שואלת אותה פעם נוספת.
התרגלתי שלא שומעים את השאלות שלי. גם אם הן נעשות בחיוך ובקול רגיל ובטוח.
התרגלתי שמתחבקים בלעדיי. התרגלתי להיות הזאתי שמחייכת בשקט לכולם וישנן בנות שברוב טובן מחייכות גם אליה. התרגלתי להיות הזאתי שנמצאת לבד ותמיד חייבת להראות לעצמה שטוב לה עם עצמה. התרגלתי לנסות להצטרף לשיחות בפתיחות ובקלילות ולקבל 'יבושים' ועוד 'יבושים' מבנות.
אני חותכת את העוף ומתחילה לאכול.
את יודעת את זה חן יקרה? את יודעת שכבר התרגלתי שלא מתלהבים לראות אותי? את יודעת שהתרגלתי לראות את חברות שלי מהאולפנה מצליחות יותר ממני? את יודעת שהתרגלתי להפסיק לחלום ולהפסיק לקוות?? את יודעת שהתרגלתי להילחם ברגשותיי ולקום כל יום כרובוט שבנו את פיו בצורה שהוא מחייך, ואין צורת פיו בשליטתו? יודעת את שאבדו לי השאיפות?
שהתרגלתי להרגיש כלום???????? כלום כפשוטו כלום!!!!!!!

ובחיוך שלך, בעייניך המאירות. בחיבוק החמים הפשוט והאמיתי שגרם לליבי לרטוט ולשרירי להתרפות, הצלחת.
מה שכולם לא הצליחו.
הצלחת להחזיר לי את התקוות את החלומות. הצלחת להחזיר לי את הרגשות.
הצלחת. מה שכולן פה לא הצליחו.
סיימתי לאכול. אני קמה אוספת את השאריות וזורקת לפח.
סיימתי לאכול בהרגשה שונה משחשבתי שאסיים.
תודה לך חן.
את המסר יבינו כולן. איני צריכה לפרט יותר.