הצד הטוב שלנו!!!

בס"ד

המצב עכשיו קשה. הלב לא מסוגל לקלוט מה הלך כאן בשבוע האחרון.

מהה?? רק שבוע?!! מרגיש כמו חודשיים לפחות. אבל כן, רק שבוע. אני לא חושבת שעיכלתי לגמרי מה הולך פה בארץ שלנו, בעם שלנו. יותר מאלף יהודים הי"ד נרצחו. זה לא נתפס. יש חטופים ברצועת עזה. והרשעים האלה ימ"ש לא ריחמו על אף אחד… ילדים קטנים ונשים ובחורים וזקנים, ולכו תדעו אם יש שם מישהו שנמצא ליד, או אפילו בתוך, המקום בו עמד הישוב שלו, עד שפינו אותו לפני שמונה עשרה שנים בגירוש והנה הוא סוף סוף חזר לשם, אבל כשבוי. זה מזעזע ונוראי. ומלחמה כאן בארץ שלנו!! שהתחילה בשמחת תורה… החג הכי שמח, בשבילי לראות אלפים צועקים 'פִּקּוּדֵי יְהוָה יְשָרִים מְשַמְּחֵי לֵב מִצְוַת יְהוָה בָּרָה מְאִירַת עֵינָיִם' ו-'ה' הוא מלך הכבוד סלה' זה דלק לכמה חודשים אם לא לשנה שלמה! והשנה לא זכיתי לראות את זה.

תמיד למדנו שכמו בזריחה, שאז הכי חשוך, ופתאום תוך כמה דקות העולם מואר-אז ככה גם הגאולה, לפניה ידמה לנו שהמצב נוראי וחשוך-ואז יהיה האור הגדול!! עכשיו אני ממש מחזיקה בזה כמו בקרש הצלה. נכון שעכשיו קשה-אבל זה רק מראה כמה קרובה הגאולה!!!! הלוואי שה' כבר ישלח לנו את המשיח ויבנה בית המקדש!

טוב, האמת שרציתי לכתוב בכלל דברים משמחים, אבל התחלתי ופשוט לא יכולתי להתעלם מהכאב שזועק. מתנצלת אם הכנסתי מישהי לדיכאון, אבל בבקשה תביני אותי פשוט לא הייתי מסוגלת. מקווה שהשורות הבאות יהיו יותר מעודדות בע"ה.

הלב צועק, את יהודיה! איזו זכות. מסתכלת בתמונות ולא מבינה למה המסך מטושטש פתאום. אה זה הדמעות, אבל עכשיו הן של התרגשות, של אושר שזה העם שלי. פותחת חדשות והראש צועק לי תסגרי, ראית מה זה עושה לך.

למה לך לדעת מה הם עשו הרשעים האלה, אבל הלב לא מקשיב ומסתכל ופתאום גם הקול בראש משתתק והלב אומר תראי מה זה עם ישראל! אז אני רואה. אני רואה בחורים ואברכים יושבים וקושרים ציציות לחיילים, שאף פעם לא לבשו אבל מבקשים את זה! ומסעדות מוכרות שמחליטות להכשיר את המטבח שלהן, כדי שיוכלו לשלוח אוכל גם לחיילים הדתיים. ומי זוכר בכלל שעד לפני שבועיים צעד כזה היה מתפרש ככפיה דתית…

וכמויות האוכל והציוד ששולחים לחיילים, והם מרוב עומס אורזים את הדברים ושולחים למשפחות מהדרום! מי כעמך ישראל, באמת! וישיבות שקיצרו את בין הזמנים כדי להוסיף לימוד וזכויות לעם ישראל, וחיילים שלא גייסו אותם אבל הרימו טלפונים ושיגעו את המפקדים עד שמצאו גם להם תפקיד, אמאלה דמעות. אנחנו באמת עם מיוחד.

כל כך הרבה סיפורים אני שומעת, וכל כך הרבה תמונות ראיתי, וכל אלה כאילו אומרים ביחד 'לא משנה מה הדעות שלנו, הלבוש, ימין או שמאל-כלום לא משנה. רק שנזכור שאנחנו אחים' במקום שכל אחד יאשים את השני או יאמר ש'אם רק הייתם מקשיבים לנו אז… המצב עכשיו היה אחרת…' במקום זה רק מחפשים איפה עוד צריך עזרה. אני בטוחה שלכל אחת כאן יש עוד מלא דוגמאות וסיפורים על ההתגייסות המטורפת של כל העם לעזרה, והאמת שגם לי, אבל כבר יצא ממש ארוך ואין לי עוד כוח לכתוב… אבל אשרינו שאנחנו חלק מהעם הזה!!!❤️❤️❤️

ועוד משהו שכתבתי בשבוע האחרון וקשור לנושא הזה… (מתאים למנגינה של הבית האחרון ב'אידישע תאוות', מי שמכירה)

התאווה של יהודי לומר עוד פרק תהילים על יהודי שהוא לא מכיר בכלל
המסירות של חייל לקפוץ על רימון ולמסור את נפשו, כדי להציל את חבריו
החשק של אמא יהודיה לבשל לשכנה החדשה בהשקעה רבה יותר מלעצמה
המתיקות של ילד יהודי שמוסיף לימוד תורה 'כדי שהמשיח יבוא ותגמר המלחמה'
התאווה שבוערת בנשמה אבודה שבאמת רוצה להיות טובה
אין רצון כל כך חזק כמו הרצון של יהודי לרצות להיות חלק מעם ישראל!
אני מודה לקל חי שלעם אחר לא נולדתי
שאני שייכת לעם הנצח גם אם ת'זכות הזאת, עדיין לא לגמרי הבנתי!!