הפלא הוא אני/30

אפשר לתקן

בזמנו, אמרה לי לייקי: "אם ממילא כבר יש לך גישה לטכנולוגיה – תנצלי אותה כמה שיותר לדברים טובים ומועילים, וכך יישאר לך פחות זמן וצורך לבזבוז זמן ושטויות".
אז כעת הגיע הזמן ליישם.
דבר ראשון הורדתי אפליקציית דבר מלכות, תהילת השם ותהילים, והחלטתי להקפיד יותר על חת"ת ורמב"ם כשזה כל כך נגיש.
במקביל התחלתי לחפש ב'רב גוגל' את המילים "אפשר לתקן", ו"מה עושים במקרה של נפילה". התחברתי להגדרה שראיתי שאנחנו חיים בגבולות זמן ומקום שהביאו אותי לכמה עצות טובות בענין אותם הוספתי לרזומה:
– כשאתם הולכים לישון, השאירו את הטלפון להטענה במקום מרכזי בבית (לא ליד המיטה)
– השתיקו את הצלצול המעדכן על כניסת הודעה חדשה (בפרט בזמנים שאתם עסוקים בדברים אחרים)
– החליטו על זמן שבו אתם לא נוגעים בטלפון
– החליטו על מקומות שבו אתם לא נוגעים בטלפון
– החליטו שמותר מראש ליפול פעמיים בחודש (ככה השליטה נשארת בידיים שלכם)
– שתפו אדם נוסף באופן השימוש שלכם בטלפון, באופן קבוע

חוץ מעצות טובות, נתקלתי גם בסיפור מרגש מהגמרא (עבודה זרה יז, א):
אלעזר בן דורדייא היה ראש כנופית שודדים ופושע רב מעללים. אמרו עליו שטעם את כל החטאים שבעולם. פעם אחת אמרה לו אשה שאין לו סיכוי לתקן את דרכו, והוא לא יכול לחזור בתשובה.
מילים אלו חדרו כחץ לליבו. העוצמה של העולם הזה התנפצה לו מול העיניים, וכל התענוגות הפכו בבת אחת לכאב נורא ומייסר. הוא הבין שמכל ההנאות לא נשאר לו שום דבר משמעותי.
הלך וישב בין שני הרים וגבעות, אמר: הרים וגבעות בקשו עלי רחמים!… שמים וארץ בקשו עלי רחמים… חמה ולבנה בקשו עלי רחמים… וכולם ענו לו בשלילה.
אמר: אין הדבר תלוי אלא בי, הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכייה עד שיצאה נשמתו. יצאה בת קול ואמרה: רבי אליעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא.
בכה רבי ואמר: יש קונה עולמו בכמה שנים, ויש קונה עולמו בשעה אחת!
באמת שרציתי לתקן, בתוך תוכי ידעתי בוודאות שכל השטויות הללו לא שייכות אליי, ואין לי מה לחפש במקומות האלו. אבל זה היה מפתה. משהו קורץ ונותן אשליה נוצצת כל כך. הבנתי שלתקן פירושו לוותר על המרחב שמספק הנאה רגעית, ותהיתי האם יש לי את הכוחות לכך?

הסיפור הזה, כמו רעיונות נוספים שקראתי נתנו לי כוח, אך גם הוליד בי מחשבה לא מוכרת: 'אז מה, גם את יכולה לעשות מה שבא לך, ואחר כך תחזרי בתשובה. בדיוק כמו רבי אלעזר בן דורדיא'.
השינוי שעבר אלעזר בן דורדיא, חידד אמנם את העיקר לעומת הנוצץ הטפל, אך מצד שני ראיתי בו סוג של אישור מראש ליהנות באופן זמני, ליפול, ואחר כך לקום ולתקן. כאילו אפשר לחיות את שתי האפשרויות יחד, גם ליהנות מהחיים וגם לעשות תשובה ולתקן אחר כך. ידעתי היטב ש"האומר אחטא ואשוב – אין מספיקין בידו לעשות תשובה". אך באמת שלא חיפשתי את החטא, רציתי רק לדעת ש'לא נורא אם אני נופלת, כי אפשר לתקן'.

יה לי ברור שמשהו לא נכון במשוואה הזו, אך לא ידעתי להגדיר מה.
החלטתי להשתהות עוד טיפה עם הסינון ובהזדמנות קרובה ללבן את הנושא עם לייקי.
בינתיים הצלחתי לעצור את עצמי בלילות. כאילו הנפש שלי הרגישה שהיא מועמדת לדין ובנתיים הכל תלוי ועומד ומחכה.
לייקי הכירה את הסיפור והבינה מיד על מה אני מדברת. היא הסבירה שזה כמו לסמוך על הנס, וכאשר אדם פונה לצד השלילי, מי יודע לאן הוא יתגלגל. לעיתים אדם כל כך שוקע בלא טוב, ולעיתים כבר אין בו את הרצון או את הכוחות לצאת ולהתרומם. היא גם הפנתה אותי לפרק מג בתניא, שם כותב אדמו"ר הזקן בפירוש: אַךְ זֶהוּ דֶּרֶךְ מִקְרֶה וְהוֹרָאַת שָׁעָה, בְּהַשְׁגָּחָה פְּרָטִית מֵאֵת ה' לְצֹרֶךְ שָׁעָה, כְּמַעֲשֶׂה דְּרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן דּוֹרְדַיָּא. אֲבָל סֵדֶר הָעֲבוֹדָה הַקְּבוּעָה וּתְלוּיָה בִּבְחִירַת הָאָדָם – צָרִיךְ לְהַקְדִּים תְּחִלָּה קִיּוּם הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת עַל־יְדֵי יִרְאָה תַּתָּאָה, בִּבְחִינַת קַטְנוּת עַל־כָּל־פָּנִים, בְּ"סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב", לְהָאִיר נַפְשׁוֹ הָאֱלֹהִית בְּאוֹר הַתּוֹרָה וּמִצְוֹתֶיהָ; וְאַחַר־כָּךְ יָאִיר עָלֶיהָ אוֹר הָאַהֲבָה.
כשכבר עמדנו לסיים את השיחה, שאלה אותי לייקי: "רגע, שמת לב איך מסתיים הסיפור?".
היא החזירה אותי לסוף הסיפור, בו רבי יהודה הנשיא בכה ושאלה: "לכאורה, הסוף טוב, "יש קונה עולמו בשעה אחת". הנה, אלעזר בן דורדיא תפס את עצמו ועשה תשובה. האם זו לא בשורה טובה? מדוע רבי בוכה?".
"אלא, שרבי בכה על כל אותן שעות של רבי אליעזר שהלכו לאיבוד. נכון, בשעה אחת הוא עשה תשובה, אך מה עם כל אותם ימים רבקושם? מה על כל אותן מראות שנחרטות בנפש, ומשאירות רושם בל יימחק?
זהו הבכי המסכם את הסיפור".
בקושי הצלחתי לסיים את השיחה ולהודות ללייקי. הגולה שעמדה בגרון זמן כה רב השתחררה, ופרצתי בבכי.
בכיתי על אותן שעות שהלכו לריק.
בכיתי על השטויות שנכנסו לי לראש.
בכיתי על אובדן של תמימות.
בכיתי בפליאה – 'איך הרחקתי כל כך?'
בכיתי בניסיון להקיא ולהוציא את הלא טוב שחלחל לתוכי.
אבל היה עוד משהו בבכי הזה, אחר ומרגיע. ובכיתי גם בכי של הקלה, ידעתי שאפשר לתקן.

מילה של לייקי:
כמה כאב מנוחי הביאה איתה. כמה כאב יחד עם גדולה פנימית.
כאב לי לחוות את הכאב שלה ובהרגשה שלי ההתמודדות שלה עם המפגש עם העולם הוירטואלי מורכב הרבה יותר ממה שהיא מראה.
מצד שני היא לא מוותרת לעצמה על האמת והלב שלה פתוח באמת לקבל.
אני מקבלת ממנה השראה כל פעם מחדש לא לוותר לעצמי על מקומות הנפילה שלי.