הפלא הוא אני/29

מחוברות

אח! איזה טיול זה היה!!!
בשעת בוקר מוקדמת עלינו על האוטובוס רעננות ומלאות מרץ. היה כיף לשבת (ולעמוד) יחד, לצעוק, לצחוק, וכמובן – להצטלם יחד.
קטע איך מול החברות אני ממש חזקה בלהוכיח שאני שולטת על המכשיר ולא הוצאתי אותו כל הטיול.
חיוש, שלא עזבה לרגע את הסמרטפון לקחה אחריות מלאה על הצילום, וכל חמש דקות בערך ריכזה אותנו לתמונה משותפת. לרוב, הבנות נהנו מהענין, וכשנמאס להן חיוש הסתפקה בסלפי, שאותו שיתפה, כמובן, מיידית בכל הקבוצות שלה.
קצת היתה חסרה לי השירה ביחד, מה שזכרתי כחווייה מיוחדת מהטיולים ביסודי, אבל כנראה שבתיכון זה משהו אחר.
המסלול הליכה במים היה שווה!! והשיט בקייאקים היה מושלם! הייתי בספינה עם דיני, רונית ואסתי והיה פשוט צחוקים. נתקענו, אסתי ירדה כדי לשחרר את הקייק, ואז הקייק התחיל להיסחף בזרם ואסתי נשארה תקועה, מנופפת לנו מרחוק, ואנחנו לא ידענו מה עושים. העמידה הנואשת שלה, וההתקדמות חסרת השליטה שלנו הזכירה לי קצת את החלום שלי, אבל מהר מאוד המים הקרים החזירו אותי לאווירת הטיול. בסוף אסתי תפסה טרמפ על קייק אחר, ובסוף עוד הגיעה לפנינו.
כשהגענו לנקודת הסיום מבסוטיות לגמרי, ראינו את חיוש בוכה בהיסטריה. "הוא מת, הוא מת לי בידיים", צעקה נואשות. לפי הזעקות שלה, היינו בטוחות שמדובר באח שלה או לפחות באחיין שלה. בנות שהתגודדו סביבה הסבירו ברחמים: "הסמרטפון שלה נפל למים, ועכשיו הוא לא עובד".
הלילה עבר עלינו בערנות כמעט מוחלטת, עברנו בין החדרים עם משחקי אמת או חובה, וסתם צחוקים. עם דמדומי זריחה נשכבנו לאגור כוחות ליום המחרת, לא לפני שהיתה לי שיחה קרובה עם דיני. דיני סיפרה לי שבהתוועדות יום הולדת שלי היא לקחה החלטה טובה למנות משפיעה, ובאמת כבר החליטה על מישהי מתאימה. היא התייעצה איתי איך לפנות אליה ועל מה לדבר. זה עשה לי טוב להרגיש שדיני מעריכה את מה שיש לי לומר ומתייעצת איתי. הרגשתי שבאמת גדלנו, והקשר ביננו הופך לבוגר יותר.
אחרי שינה קצרה התעוררנו ליום חדש. נראה שגם חיוש התאוששה במשך הלילה, כי בבוקר היא הצטרפה אלינו לשורה בסוף האוטובוס ובאופן מפתיע שרנו (יותר נכון צווחנו בקולות צרודים) שירים מהפסטי מכתה א' ועד היום.
ביום השני היתה החלקה על הקרח שהיה באמת אתגר לא רגיל. מזל שאני טובה על הרולר, אז הצלחתי להסתדר יפה על מגרש ההחלקה. היה מסלול הליכה נוסף עם קצת מים ואחר כך עלינו לאוטובוס חזרה, כולל עצירה נחמדה לתצפית.
בסך הכל הסתדרתי גם עם הסמרטפון, הרגשתי מוגנת בין החברות, ממש "מורא בשר ודם". אבל באמת הגיע הזמן לשים סינון. עכשיו בעזרת השם אצנח למיטה מרוב עייפות ומחר אטפל בזה דבר ראשון על הבוקר.
בשביל זה יש מחר חופש, לא?

מילה של חיוש:
כמעט קיבלתי התקף לב כשהפלאפון שלי נפל למים, ועוד יותר אחר כך כשהתברר שהוא הפסיק לעבוד. כל הלילה הייתי בדיכי ולא הבנתי את הבנות שרצו סביבי.
כאילו מה הקטע? אתן לא שמות לב שהפלאפון שלי הלך? הלך. הלך. אולי לתמיד אפילו????
בבוקר הרגשתי קצת יותר טוב. עדיין קצת צבט לי בלב, אבל איכשהו…. התגברתי (אל תגלו. מפחדת אפילו לחשוב את זה, שאף אחד לא יקרא מחשבותי… אבל היה משהו קצת משחרר מהרגע שהוא התקלקל).