הפלא הוא אני/27

גולשת במדרון

היתה התוועדות מרגשת, הרבה בנות הגיעו מרחוק בתחבורה. גם לייקי השתתפה, ניגנו הרבה ניגונים והרגשתי שזו התוועדות אמיתית ממש.
אחרי שסיימנו לסדר ולהשיב את הבית על כנו אבא ואמא הביאו לי קופסא מרשרשת ובה הסמרטפון המבוקש. כמה התרגשתי! חיבקתי אותם והבטחתי בחגיגיות לא להיעלם ולשמור על עצמי לא להיסחף ולשמור על גבולות טובים ובריאים.
הלכתי לחדר והתחלתי לחקור את הפלא הטכנולוגי החדש. אבא ואמא לא חסכו וקנו לי באמת מכשיר מתקדם. מיד הורדתי את אפליקציית וואצאפ ועידכנתי את המספר החדש שלי וקיבלתי המון ברכות מזל טוב, והופס פתאום היתה השעה 2.
'ככה את מתחילה את שנתך ה-15?', נזפתי בעצמי. מצד שני, הבנתי שזו פעם ראשונה ושהגיוני שככה יקרה לי. אז עזבתי את הנזיפה ופשוט עברתי מיד להכנות לשינה.
יום למחרת היה בעצם ההזדמנות הראשונה להתמודד. כשבאוטובוס חיוש הוציאה את הסמרטפון שלה, הושטתי יד להוציא את שלי גם.
"לא!" אמר לי קול פנימי "את תהיי אחרת. את תשמרי על עצמך. את תשמרי על החברוּת עם החברות שלך בלי שהמתנה תפריד בינכן".
והצלחתי, מה שמילא אותי בשמחה.
אחר הצהריים, כשנסענו למועדון דיני, אסתי, הדסה ואנכי, שוב השארתי את הנייד בתיק כל הזמן ולא הצצתי בו אפילו פעם אחת. המועדון הפך להיות אחת ההנאות הגדולות של השבוע. לדיני ולי יש קבוצה קבועה של כשבעה ילדים ובצד השני של העיר לאסתי והדסה יש קבוצה של כמעט עשרים ילדים. כל שבוע, והתחושה המרוממת – שאנחנו נותנות לילדים האלה בסיס אמיתי יהודי – לא מפסיקה.
בסיום המפגש עלה לי רעיון. העמדתי את הילדים בשורה עם היצירה, הוצאתי את הסמרטפון וצילמתי. הם ממש נהנו, אפילו דיני.
אמרתי לדיני שלהראות בקבוצת ט' תמונה כזאת בהחלט מוסיפה לקנאת סופרים ולחיזוק ענין המבצעים. היא הסכימה בחיוך (הסכימה, ועוד בחיוך. לא יאומן!).
בבית הסתכלתי קצת מה קורה, והחלטתי שלא חייבים להגיב לכל מילה ותמונה של מישהי. די. גדלתי. מתאים לי להיות יותר כנה, ולהגיב באמת על מה שמענין אותי או על מה שאני רוצה להגיב אליו. התארגנתי לשינה ונכנסתי למיטה מלאה סיפוק ושמחה.

'קלי קלות', אמרתי לעצמי.
קלי קלות?
ה'קלי קלות' החזיק אולי חמש דקות. אחריהם, השתוללה במוחי סופה מאיימת.

-'עדיין לא שמת סינון', מנוחי. תנצלי כל דקה שיש לך עד שתשימי. כי את מתכוונת לשים, נכון?'

'אל תחשבי על זה אפילו!', ניסה להדהד לי קול אחר, אבל עוד לא הספקתי לחשוב, וכבר האצבעות שלי החליקו על המסך.

-'אבל את לא רוצה את זה. זה לא עושה לך טוב. זה עושה לך רע. תפסיקי. תפסיקי. תפסיקי!'.

-'אבל זו הזדמנות. ואין לך באמת כוחות פנימיים להפסיק'.

-'יש לך! גדלת מאז. למדת הרבה דברים על עצמך ועל הנייד ועל האמת'.

הכל נכון בשכל, אפילו ברגש. אבל הנייד חזק יותר. הראש שלי המשיך להתווכח ואני כבר צללתי למחוזות מוכרים ומושכים.
נפלתי.
לא מאמינה.

מילה של מנוחי:

אני חושבת שאמא הייתה יכולה להועיל לי. היא הרי נמצאת הרבה בבית, ואם היתה קצת יותר מודעת למה שקורה איתי, זה כבר היה עוזר לי יותר להחזיק ראש.
היא יודעת לעשות סדר וכנראה שאני זקוקה לזה.
חבל שאין לי אומץ לשתף אותה…