הפלא הוא אני/24

שחור או לבן?

כבר כמה פעמים דברנו על כך שחייבים איוורור אחרי התעודות, וסוף סוף זה קורה – ערב חברותי של הכיתה. אחרי שנקבע תאריך ומקום, נערך דיון ארוך על האוכל. דיון שלא היה מבייש חבורת שפים. בסוף החליטו לעשות על האש. אבל הדיון לא הסתיים ב'מה בתפריט'.
בהפסקה דברו הבנות 'מי יקנה?' ו'איזה כשרויות?'.
"אפשר לחשוב", טענה רונית, "כולן פה בכיתה אוכלות כשר. לא צריך לעשות ענין".
חיוש נעמדה מלוא קומתה ואמרה בנחרצות: "מה את מדברת? יש כל כך הרבה פרטים חשובים. למשל, אם החסה לא 'חסלט' זה לא יכול להיכנס. ובשרים – חייב להיות 'שחיטת ליובאוויטש, אין על מה לדבר".
רונית נעלבה בשביל בנות שלא מבית חב"די, כאילו שמישהו אמר שהן אוכלות טרף ומי יודע איך זה היה ממשיך, לולא המורה מירי שנכנסה בדיוק לכתה.
היא הרגיעה את הרוחות הסוערות ואמרה שהיא באופן אישי תשב עם הבנות האחראיות על הכיבוד ולוקחת אחריות שהכל יהיה בסטנדרט הגבוה ביותר. אהבתי איך שהיא הסבירה, שברור שכולן פה מקפידות על כשרות, ואפילו כשרות מהודרת. אבל בגלל שזה אירוע ציבורי, יש מחויבות לתת את הסטנדרט הכי גבוה, כך שכל אחת תוכל לאכול מבלי להתפשר.
חיוש הנהנה במרץ והוסיפה כל מיני הקפדות שנוהגים אצלם בבית כמו לשטוף את החסה לפחות 3 פעמים, והמורה אמרה שתיקח בחשבון את הכל. יפה לה.
הצלחתי לפרגן לה, בדיוק עד לרגע בו עלינו על קו 52 והיא הוציאה את הסמרטפון שלה. כבר מזמן הבנתי שאין לה סינון בכלל.
"אפשר שאלה?", פניתי לחיוש. לא יודעת אם עשיתי בשכל, אבל פשוט לא הצלחתי להתאפק.
היא הנהנה בחצי ראש, חצי עסוקה עדיין עם הסמרטפון.
"תגידי, אם את לא מכניסה לפה משהו פחות מהרב לנדא, איך זה שאת כל הזמן לועסת ומכניסה לעצמך לראש דברים בלי הכשר בכלל? את החסה את שוטפת ומסננת 3 פעמים, והתכנים שרצים לך על המסך, אפילו שטיפה קלה לא עברו".
כנראה שמשהו הקפיץ אותה, כי באופן נדיר היא עזבה את הסמרטפון והסתכלה אליי. ראיתי בזוית עיני את דיני מסתכלת עלי בהפתעה של ממש וזה נתן לי אומץ להמשיך:
"את חושבת שיש רב אחד שהיה נותן לך הכשר לטלפון שלך?", שאלתי אותה ושתקתי. כנראה קצת הגזמתי, ובאמת שלא רציתי לפגוע בה.
השאלה שלי בכלל לא קשורה אליה. אני פשוט עדיין סוערת ברמות מכל הטלטלות האחרונות… ואני עדיין ממשיכה להיתקל במקומות שקשים לי. דודה ציפי שלחה לאמא תמונות תצוגת אופנה כדי להתייעץ איתה על איזה עליונית. אני בטוחה שהיא בחיים לא היתה מסכימה להכניס הביתה קטלוג עם תמונות כאלו. אמנם היא עם נוקיה 208 ישן שמאפשר רק וואצאפ. ועדיין זה מספיק מקומם.
הנה רק אתמול חבר של אבא העביר לו לינק למשהו מענין מאתר של חדשות. מענין איך אבא היה מגיב, לו היה רואה אותי יושבת על הספה, שקועה בקריאת 'ידיעות אחרונות'. גם אז זה היה עובר ככה בשתיקה?
אז פשוט משהו בתוכי שיווע לאמת, ובלי כוונה זה יצא על חיוש.
חיוש אמרה בתוקפנות שממתי נהייתי מטיפה ורבנית כזו דגולה, ואסתי ניסתה להיחלץ לעזרתה:
"זה בדיוק הרעיון של 'ופרצת'. חב"ד מחוברים לעולם, ואנחנו לא נבהלים מהקידמה. להיפך, מנצלים את הטכנולוגיה לקדושה. דרך הסמרטפון את יכולה לקבל כל יום וידאו של הרבי, לשלוח מסרונים של פרשת שבוע ותזכורת להדלקת נרות לכל הנשים שחלקת להם נש"ק".
אמנם השתתקתי אבל בתוכי המשיך משהו לבעבע. הרגשתי שיש לי עוד הרבה מה להבין.

מילה של אסתי:
הויכוח באוטובוס השאיר אותי ממש מבולבלת.
כל כך הרבה אנשים בקהילת חב"ד סביבי משתמשים בסמרטפון, לא לכולם יש סינון. אפילו בכיתה זה כבר נכנס ובנות טובות, ואפילו מורות לא מתביישות להשתמש בו.
מצד שני, בחב"ד כל כך מקפידים על חומרות והנהגות בכל מיני תחומים.
אז מה באמת הרבי רוצה מאתנו?