קצת הכרת הטוב
לקריאת השאלה
בתחילת השבוע ציטטתי כאן רש"י די תמוה מפרשת השבוע שלנו, והשארתי אתכן לחפש הסברים.
אז לטובת כל אלו שעזרו בבית או סתם הלכו כמו ילדות טובות לבית הספר, ולא הספיקו לפתוח את השיחה מבפנים – הנה סיכום של התשובה 🙂
בפרשת נח מסופר קצת על הרקע של המבול.
נח היה צדיק תמים בדורותיו, אבל חבריו היו קצת פחות בקטע. אחרי שהם הגזימו לגמרי עם כמות העבירות שהם עשו, הקב"ה שלח את נח שבמשך 120 שנה יעמוד להזהיר אותם שיום יבוא והם יקבלו את עונשם, וכידוע לכולנו הם די עשו צחוק מהעניין.
אבל… אופס
מאה ועשרים השנים המובטחות עברו בשלב כלשהו, וכל אותם שכנים של נח שעד היום נהנו לרדת עליו, הבינו שישמצב שתיכף הם עומדים לטבוע במבול ונח יהיה היחיד שינצל.
הפתרון היה די פשוט – הם יעצרו את נח מלהיכנס אל התיבה אבל יוודאו שהוא נשאר בחיים. הוא בעצם ישמש בתור תעודת ביטוח שתגן עליהם מפני המבול. ברגע שהוא ימות או יכנס אל התיבה, המבול בעצם לא יסכן אותו – וכל שאר היקום יטבע.
אה, ועוד סעיף חשוב זה לפרק את התיבה לגורמים. נכון שאלוקים הבטיח שהמבול יתחיל בתאריך מסויים, וכבר 120 שנה כולנו יודעים בדיוק באיזה יום מדובר, אבל עדיין – אם באותו יום נעצור את נח, אלוקים בטח ישלוף איזו תכנית מגירה וידחה את המבול בכמה ימים. אז הדרך היחידה להתמודד היא לפרק את התיבה ככה שלעולם ועד נח לא יוכל להיכנס אליה.
זוכרות עדיין את הסיפורים של הגננת ניצה (או תרצה או איך שלא קראו לה)?
בסוף הקב"ה הכניס את נח לתיבה "בעצם היום הזה" כשכוווולם רואים ושומעים, ואם זה לא מצא חן בעיני מישהו, הוא מוזמן לספר את זה לאריות שהקיפו את התיבה וסגרו חשבון עם כל מי שניסה להפריע.
ביציאת מצרים אנחנו מוצאות סיפור דומה קצת.
למצרים כבר יותר מ200 שנה יש עבדים, חרוצים ומקסימים, ופתאום עכשיו מתחשק להם לברוח החוצה, אבל למצריים זה קצת פחות בא טוב בעין.
החישוב היה די פשוט – הדרך היחידה למנוע מבני ישראל לנסות לברוח אי פעם, היא להרוג את כולם. עבדים מתים – כידוע – לא יכולים לברוח לשומקום בשום דרך.
אבל מצד שני, המצריים יצטרכו לקחת איתם כלי נשק איכותיים. אם תפרוץ שם מלחמה, אלוקי היהודים מן הסתם יעזור להם כמו תמיד, ועם ישראל יצליחו לברוח ממצריים.
הסיכוי היחיד בעצם הוא לקחת חרבות מהסוג הטוב ביותר שקיים ולהרוג את כל עם העבדים, מהר לפני שהאלוקים שלהם יספיק להתערב.
ושוב, "בעצם היום הזה" יצאו עם ישראל ממצרים.
אמצע הצהריים, כשכוווולם רואים ושומעים.
ומי שלא מתאים לו העניין, מוזמן להתלונן בהנהלה 😉
גם משה רבינו עלה אל הר נבו "בעצם היום הזה".
אבל כאן, הסיפור היה אחר לגמרי.
עם ישראל הקשיב גם לתחילת הפסוק, נכתב שם בכלל ש"וידבר ה' אל משה לאמר". הציווי על המוות היה בכלל אישי אל משה, עם ישראל אם ככה בכלל לא ימרדו בקב"ה ולא יפרו שום ציווי משום סוג גם אם הם ימנעו ממשה רבינו למות.
אבל מצווה אחרת כן הייתה להם – החובה להכיר טובה למי שעשה בשבילם כל כך הרבה ניסים, ודאג להם כל השנים במדבר.
אם הם יהיו כפויי טובה, הם בעצם יפרו ציווי מפורש של ה', ומאיזשהו מקום ימרדו בו ויצפצפו על החיוב להעריך את מנהיג הדור שעשה הכל בשבילם.
לכן התאספו כל העם והכריזו שהם לא מוכנים לתת למשה רבינו לעלות להר.
בשונה מבני דור המבול שטעו, עם ישראל ידעו שאם הקב"ה קבע שמשה יסתלק דווקא ביום הולדתו ה120 ודווקא בהר נבו, אין תכניות מגירה או plan B.
זה מה שיקרה, וזהו.
ואם הם יצליחו להכריח אותו לא לעלות להר כל היום, הוא יחיה חיי נצח.
מושלם 🙂
מה התקלקל בדרך ולמה בסוף משה כן עלה להר, אני אתן לכן לבדוק.
הקובץ נמצא בשאלה מתחילת השבוע 🙂
גוט שבת!!
