החיים שנדרסו למוות

החיים שנדרסו למוות
סתם יום שישי רגיל ופשוט.
המזוודות ארוזות בסדר מופתי, הבגדים בוהקים ומגוהצים והעיניים זוהרות.
גם עין לא מזוינת קולטת את האור.
יום שישי רגיל כזה שנוסעים בו אל ההורים לשבת, אחרי שהיו שבוע בעבר בצד השני.
שגרה כזו פשוטה ותמימה של זוג צעיר.
הרוח נושבת קלות ומבדרת את פאותיו ברוח.
הוא מחייך אליה והיא מחזירה חיוך, שפתע קופא בבעתה.
הוא מסתובב ורואה את המוות דוהר לעברם.
הוא דוחף אותה רחוק. לכי. תחיי.
ומשאיר אחריו חיוך של מלאך.

סתם יום שישי רגיל ופשוט.
הילדים עומדים ליד הדלת ואמא נושקת להם על המצח.
הם עולים מרוגשים לרכב. אבא ייקח אותם לתחנה.
כמה הם חיכו להיפגש שוב עם בני הדודים.
אמא דואגת מזכירה לאבא להוריד אותם ממש ליד התחנה, שאפילו לא יחצו כביש.
אבא מחייך. בטח שיעשה כך.
שבת שלום אהובים.
הילדים הגדולים פותחים את החגורה, מוציאים את המזוודה אומרים שבת שלום בחיוך ופוסעים מעדנות לתחנה.
אבא עוד נאבק בחגורה של הקטן, כשאחד הילדים צועק "אבא!!".
ואבא רץ.
כל עוד נפשו בו הוא רץ.
אבל המוות מהיר יותר.
מהיר יותר מרגליהם הקטנות.
מהיר יותר מהמילים שקופאות.

מהתום שנותר שם על הכביש.