ההמשך שלך…

רחש קלוש נשמע מהרחוב הפינתי.
הוא נצמד לקיר האבנים בפחד.
נבעת, מסויט, רועד ומתנשף בשקט ככל שהיה מסוגל,
הוא הניע באיטיות את היד לכיוון נרתיק האקדח, דורך אותו.
'משהו השתבש', הרהר באימה 'לא משנה מה', נחוש 'אני לא עובר הכל מההתחלה. לא'.

זה היה הקטע שהוזמנת להמשיך על פי דמיונך.

מוזמנות לקרוא את התוצרים המופלאים!!!

עופר האיילים

"תוריד את האקדח". הרחש הקודם הפך לקול גבוה וצרוד. האיש היה לבוש שחורים מכף רגל ועד ראש.
ובחשיכת הלילה היה נראה כצללית בעלת פנים בלבד.
אריאל לא הגיב. הוא הידק אליו את הקופסא, סובב באיטיות את ראשו, מנסה לדחות את הרגע. הקול היה לו מוכר. עד כאב.
"אתה?…" פלט בהלם. "לא הייתי מאמין עליך. אתה?" אריאל ניסה לעכל את מה שראו עיניו, ללא הצלחה.
רק לפני שבוע חשב שסיים עם העניין הזה. הוא נשלח למשימה ע"י המוסד ביחד עם חברו שי, המטרה הייתה לעלות על פרטי יצור השבב של האיראנים, ואם אפשר, גם לגנוב אותו מהם.
הם לא ראו שום סיבה להיכשל, שניהם היו סוכנים מעולים, וזו לא הייתה הפעם הראשונה שנשלחו למשימות מסוג זה. הם אכן הצליחו לעלות על פרטי השבב וגם כמעט שמו עליו את ידם. כמעט.
אריאל היה זה שנשלח לאסוף את השבב מנקודת הציון המסוכמת, הסוכן הגיש לו קופסא עטופה היטב. "תפתח כשתגיע למקום בטוח". הורה לו.

"כמובן". הנהן אריאל. הוא נכנס למכוניתו, נוסע במהירת הגבוהה ביותר לדירת המוסד. הוא פתח את הקופסא, ואת כל העטיפות הרבות שהיו בתוכה. הוא הגיע לעטיפה האחרונה ופתח בחרדת קודש את הנייר שכיסה את השבב. עיניו חשכו. שום דבר לא שכן בתוכו. הוא ניער את הדף ואז שם לב למשפט שאותיות נכתבו על בערבית מסולסלת. "עד כאן. השגתי אותך".
שי שהגיע בהמשך לדירה, הביט בתימהון בדף. "מה זה??" שאל בחרדה. "אחרי כל המאמצים? אין שום פרטים ושום שבב!!!"
"עזוב את השבב!" התרגז אריאל, "מישהו כאן מאיים עלי ואומר ש'השיג אותי' ומה שמעניין אותך עכשיו זה השבב?"
"אתה קודם כל צריך לדאוג למטרת המשימה שלך! אחר כך לעצמך!" גער בו שי.
אריאל לא ענה, הוא נכנס לחדר הפנימי, כשמחשבות משתוללות בראשו. מה יעשה? ידווח לממונים עליו? ישתוק? כשהבעה החלטית על פניו, נכנס חזרה לסלון, שי ישב שם, בוהה בתסכול בקופסא. ידו נשלחה אל המכשיר שנח על השולחן, והוא החל לחייג.
"נתק את זה". הורה לו אריאל. "אף מילה. אני רוצה לבדוק את העניין הזה".
"מה יש לבדוק?" זעף שי. "מישהו כאן משחק בנו. מה אנחנו זוג טירונים שמשטים בנו ככה?…"
"אני אטפל בזה". אריאל התעלם משאלתו.

***
הוא עבד קשה. שוב. ולבד. שי לא הסכים להתחיל הכול מהתחלה, והיות שהדבר לא נעשה באישור מלמעלה, לא יכל אריאל להתלונן. את השבב כבר לא ישיג. אך את הוראות ההפעלה, בהחלט כן.
במשך כל הזמן הרגיש שמישהו מחבל בתוכניותיו, פגישות התבטלו שוב ושוב, פתקי אזהרה שהמשיכו להגיע, אבל עכשיו, המטען היקר היה בידו. הפעם, כבר בדק במקום את תכולתו. אף אחד לא יעבוד עליו שוב.

חזרה לסמטה
"אל תאמין". התיז שי. "את הקופסא אלי. מיד. אתה הגזמת לכל הדעות". הוא החווה באקדחו שלו על זה של אריאל. "אמרתי משהו בנוגע לאקדח, לא?! על הרצפה. מיד".
אריאל נענה לפקודה. בנוגע לאקדח. לא לקופסא. עליה הוא לא מוכן היה לוותר".
"שי…מה… מה הולך כאן? מה הכוונה שהגזמתי?" ניסה לשאול.
"מאה פעם מזהירים בן אדם להפסיק עם המעשים שלו, והוא לא מפסיק. זאת לא נראית לך הגזמה?" חייך שי בארסיות נינוחה. "חשבתי שזה יגמר בזה, אבל אם לא, צריך לעבור למעשים".
הוא קרב לעברו של אריאל, מושיט ידו לקופסא. "אלי".
"תשכח מזה!" נזעק אריאל. "בוגד. זה מה שאתה". סינן.
"נכון. הסכים איתו שי, ממשיך עם החיוך המעצבן שלו. "ועכשיו תביא את הקופסא". הקרב היה אבוד מראש. ואם חשב אריאל לברוח, או להלחם עם שי בקרב מגע, הראה לו שי את יכולותיו. ובנקישה, קבוצת אנשים מאימים וחמושים נכנסה לסמטה. אריאל הושיט את הקופסא בתבוסה. זה לא שווה את החיים שלו.
"ועכשיו", אמר שי בחגיגיות מדומה, יש לך דקה להסתלק מכאן".

קוסקוס

הרחש מתקרב לאט והוא אינו נמצא במרחק בטוח מספיק!
בהחלטה של רגע, ומלא פחד, הוא שולף את האקדח ומתחיל לירות לכל עבר!
ואז. שקט!
הוא עשה את הדבר הנכון? הוא היה צריך להתאפק?
"המשכתי לצעוד בהמשך הרחוב, נכנסתי למאפיה. שמעתי קול קורא לי! נדרכתי!
הסתובבתי, וראיתי, לא פחות ולא יותר…
"מר אמסלם?! זה אתה?!!?
אני לא מאמין!"
הוא אמר מתוח והתחיל לבכות.
"איפה אחי? רק אתה יודע! בבקשה תעזור לי! אבא שבשמיים תעזור לי!!!"
מר אמסלם ענה לו קרירות.
"אחיך נמצא במקום בטוח. תקבל אותו בתמורה!"
בלי לחשוב כלל, עניתי מיד: "אחי אינו שווה ממון! אעשה כל מה שתבקש!"
"אתה מפוטר!" ענה מר אמסלם קצרות.
"הגש לי את האקדח שבידיך ותקבל את אחיך."
נשמתי נשימה ארוכה, והגעתי להחלטה!
אחי אינו שווה ממון כמו שאמרתי, ואם להחזיר את האקדח זה הפיתרון, כנראה ובטוח שזה הצעד הנכון!

עטי

הוא התבונן מסביבו, נרעד קמעה, ופסע צעד אחד קדימה תוך שהוא מעלה על פניו מבט קשוח, לא משנה מה, אני לא נשבר, זה רק תרגיל, רק תרגיל!
מאורעות הלילה האחרון התרוצצו בראשו, החטיפה, המחסן החנוק, הדממה המתמשכת והנפילה פתאום לתוך המבנה, הכי היה כל כך מהיר, הוא ידע שזה יבוא, שזה יהיה פתאומי וקשה, אבל לא חלם עד כמה. הוא הוציא מפיו צרחת קרב כשהתקרבה אליו דמות רעולת פנים, סכין בידה. מה הקוד? הקול הבס ניסה לחדור לחומות שעל ליבו ולשבור אותם, אתה רוצה לחיות או לא? כן אני רוצה! ברור, אבל…אני לא יכול לגלות…
אז אתה לא רוצה. אני מחכה עוד חצי דקה, תחליט מהר, הוא ראה את הדו שולפת את הסכין מהכיס, היא חדה, מבריקה, והוא… הוא מפחד… מאוד…
אבל הוא יודע, הכל דמיון אין פה שום אויבים, הוא חייב להיות חזק, אחרת יצטרך לעבור את הסיוט מהתחלה… ובכלל… מי יודע אם יתנו לו עוד הזדמנות
אני לא. מגלה. את הקוד. אמר כשהשלווה נסוכה על פניו, לפחות כלפי חוץ
אם כן, אין לי ברירה, האדם עם הסכין התקרב, מוריד את הכובע מראשו, פוגע אליו פסיעות קטנות, כשחיוך אפל על פניו, מקרב אליו את הסכין,
מביט בו לשניה אחרונה כמו שואל ללא מילים
אני לאאא מגלההה
לאאא מגלההה
הסכין מתקרבת אליו, הכל מרגיש אמיתי, הוא מדמיין את הדם נשפך כבר, את כאבים האיומים, את הבכי של משפחות, זה כאן
הוא צורח, בצעקה חלולה, גרונו ניחר, הקול שלו הולך ויורד,
כשהוא קורס לרצפה.
הדמות מניחה את הסכין, מתכופפת אליו,
היי, הוא אומר בקול נעים, זהו, עמדת במשימה, זה נגמר.
הוא מרים את פניו, מזיע כולו, הדופק עוד בשמיים, אבל חיוך קטן עולה על פניו.
והוא משחרר מילה אחת מפיו, הצלחתי.

עדמוס

"אני התאמץ עוד קצת"
"אני ינסה"
מקווה שהצליח!
הוא מתקופף,
בשביל שהאיש לא הראה אותו,
ואופ!!
"מה אתה עושה?!"
"ניסית לגנוב לי?!?!"
הוא מגמגם..
"אממ לאא .. נפל לי הארנק"
"בטוח?!"
"כע ברור"
"מקווה בשבילך!"
"עכשיו תסתלק!!!!"