הבוחר בנביאים טובים /23

דוד וגולית

איזו כותרת מגניבה….
כן, חשבתי לעשות על הסיפור הזה פרק. למרות שכבר קראנו על דוד (קמצוץ של הקמצוץ….)
למה?
כי זה סיפור יפה.
עם הרבה מדרשים. והרבה מיתוסים 🙂
אז בואו נחזור 2901 שנה אחורה. לשנת ב'תתפ"ג.

הימים היו ימים קשים. משאול נלקחה המלכות. רוח ה' שהיתה על שאול כשמלך, עברה לדוד שנמשח תחתיו. ובמקומה הגיעה רוח רעה. עבדי שאול מחפשים נער שיודע לנגן כדי לגרש את הרוח הרעה. הם מוצאים את דוד. "יודע נגן וגיבור חיל ואיש מלחמה ונבון דבר ואיש תואר וה' עימו…"

בקיצור זה ההקדמה.
הפלישתים ששו ושמחו על החדשות ונכנסו עמוק לתחום ישראל.
בנ"י מתייצבים ממולם.
ואז מתחילה מלחמה. לא. כמעט.
רגע לפני שהצבאות מתחילים להלחם יוצא אחד ממחנה פלישתים ומכריז שהוא רוצה לצאת לדו קרב.
פחד.
גובהו אדיר, שש אמה וזרת, במידות שלנו זה שלוש מטר ועשרים וחמש סנטימטרים.
הוא לבוש שריון קשקשים אדיר. חרב אדירה וחנית אדירה.
אף אחד לא מעז להלחם.
לא היה אף אחד שיהיה מוכן למסור את נפשו?
כנראה שכן… אבל כאן לא היו זקוקים לאחד שימסור את נפשו. אלא לאחד שינצח… ואסור לסמוך על הנס…
ארבעים יום עומד גוליית ערב ובוקר, בדיוק שבנ"י עומדים לקריאת שמע ומשמיע את דבריו.

אחרי ארבעים יום הכל משתנה.
דוד היה אז במדבר עם הצאן.
למלחמה לא קראו לו והוא נשאר על התפקיד שאותו מילא מהילדות.
אחרי הזמן הארוך הזה שבו הלוחמים לא עושים דבר קורא ישי לדוד ומבקש ממנו לקחת אוכל לאחיו שבמערכה.
זה כמה שעות הליכה…
"וישכם דוד בבוקר." ומגיע בדיוק כשגוליית נעמד ופותח את פיו.
אופס. גוליית לא חלם אפילו על מה שיקרה באותו יום.
דוד בזעזוע שומע את דברי גוליית.
הוא ילך להלחם עם הפלשתי הזה שהעז לפצות את פיו כלפי עמ"י!!
דוד מובא בידי אנשים ששמעו על רצנו למלך.
שאול מסרב. "נער אתה, והוא איש מלחמה מנעוריו."
את דוד זה לא משכנע. הוא מספר לשאול על מקרה שקרה לו שבו הוא נלחם מול אריה ודוב וגבר עליהם. "גם את הארי, גם הדוב, היכה עבדך, והיה הפלישתי הערל הזה כאחד מהם…" ומסים בתפילה: "ה' אשר הצלני מיד הארי ומיד הדוב הוא יצילני מיד הפלשתי הזה!"
שאול נכנע. "לך וה' יהיה עמך!"

אוקי. יש אישור לצאת למערכה. עכשיו צריך להתכונן.
אבל שניה נחדד כמה דברים. וננפץ כמה מיתוסים..
דוד לא סומך על הנס. הרי אסור.
דוד יודע בצורה ברורה שיש לו כח לגבור על גוליית. הוא אפילו לא יצטרך חרב. בידיו החזקות הוא יקלע אבן למצחו של הפלשתי וימית אותו.
דוד לא ילדון קטן בסיפור הזה, דוד כאן בן 29 שנים.
ועוד דבר קטן.
לא היה כאן משחקי גמד וענק. ההבדל בגובה היה 25 סנטימטרים. ביג דיל!

גוליית נעלב עד עמקי נשמתו ששלחו לו את דוד להילחם איתו " ויבזהו, כי נער, ואדמוני עם יפה מראה." דוד בכלל לא היה נראה כמו מישהו שהולך להילחם עם מפלצת.

שאול לפני שדוד יוצא למערכה מנסה להתאים לו מדים. להגן עליו. הוא נותן לו את השריון שלו.
אבל דוד מחזיר אותו מיד.
למה?
כשדוד הלביש את השריון שאול חשב שהוא יצטרך להצר קצת את השריון כדי להתאים את הבגד, אבל המדים של שאול התאימו בדיוק לדוד. כי הוא נמשח בשמן המשחה.
כדי לא לפגוע בשאול דוד מחזיר לו אותם.

אז דוד יוצא למלחמה ככה.
מקל בידו. ילקוט רועים. וחמש אבנים. (תקראו את זה עם מנגינה.)
ברור למה גוליית נעלב…
הוא חיכה למפלצת בדיוק כמהו ומקבל אחד שמגיע עם מקל. רועה צאן!

"הכלב אנוכי? כי אתה בא אליי במקלות?!"

דוד נועץ בו מבט חד. גוליית נהפך ברגע למצורע. לדוד היו עיניים מיוחדות. "יפה עיניים" היה לו את העיניים הכי יפות בעולם. והוא נעץ אותם בעיניו של גוליית והפך אותו למצורע!

באותו רגע גוליית נצמד לאדמה.
ואין לו מה לעשות חוץ  מלצרוח על דוד: "לכה אלי ואתנה את בשרך לעוף השמים ולבהמת השדה!"
דוד לא נבהל מהצרחות של היריב. הוא לועג לו. "לבהמת השדה?! ממתי בהמה אוכלת בשר?"
דוד מבהיר לגוליית את ההבדלים ביניהם: "אתה בא אליי בחרב, בחנית, ובכידון. ואנוכי בא אליך בשם ה' צבקות אלוקי מערכות ישראל, אשר חרפת!"
ומחזיר לו בברכות לבביות משלו: "היום הזה יסגרך ה' בידי! והכיתיך! והסירותי את ראשך מעליך! ונתתי פגר מחנה פלישתים היום הזה לעוף השמים ולחיית הארץ!"
והכל בשביל מטרה אחת!
"וידעו כל עמי הארץ- כי יש אלוקים לישראל!"

ואז מתחילה המערכה. גוליית מצליח להתנתק מהקרקע ומתקרב בצעדים איטיים לדוד. דוד לעומתו מצמצם פערים ביניהם בריצה. מוציא תוך כדי הריצה את חמש האבנים שלו שבנס נהפכו לאבן אחת וקולע אותן בדיוק במצחו של גוליית.
גוליית נופל היישר לרגליו של דוד. פיו שקילל והתרברב התמלא בעפר.
דוד ממהר ושולף את חרבו של גוליית מתערה, וכורת בה את ראשו של גוליית.

"ויראו הפלישתים כי מת גיבורם וינוסו."

סוף טוב הכל טוב (: