האתגר של שיינא

מיכל לקחה נשימה עמוקה. משחררת את האוויר לאט ובשקט.
היא יודעת, יותר מדי טוב, מה העונש על שליפים במבחנים של המורה רוזנשטיין.
"אבל באותה מידה אני גם יודעת שבאמת אין לי דרך אחרת לעבור את המבחן" קול קטן מתגונן בתוכה.
באנחה היא מקפלת קצת את שרוול התלבושת, כותבת בכתב קטן כמה נוסחאות מתמטיות.
השרוול חוזר למקומו הטבעי, שעון על היד. "להתראות אמא, יום טוב. אני יוצאת לסמינר"
"מה? לא, אין לי כוח לקחת תיק היום. יש רק איזה מבחן דפוק במתמטיקה. אני אקח עט מחברה נראלי. יאללה אני חייבת לעוף, ביי"

בדרך הכל משתבש.
נהג משאית לא זהיר פוגע בה, הזיכרון של מיכלי נמחק לגמרי, ובבית הרפואה היא מנסה לחזור הביתה, אבל כל מה שיש לה זה אוסף אותיות לטיניות על היד.

זה היה הקטע שאיתגר אתכן להמשיך אותו בשבועיים האחרונים. בהמשך הפוסט יופיעו הרעיונות המקסימים שכתבתן!

האתגר הבא מחכה לכן! לחצו כאן והתחילו לכתוב!

מושקי הג'ינג'ית

לחדר נכנסה רופאה "אז את חולה מספר 32? אני רוצה לשאול אותך כמה שאלות"
היא התיישבה ליד מיטתה של מיכל והציצה בקובץ הדפים שבידה. "סיפרו לי שאיבדת את הזיכרון, ואנחנו רוצים לנסות לעורר לך את הזיכרון"
מיכל נאנחה, עוד פעם שאלות מתישות, למי יש כוח לזה, בכל מקרה לכל השאלות היא עונה בשלילה, היא לא זוכרת, כלום.
הרופאה התחילה "הפעם אני רוצה לשאול אותך שאלות קצת שונות ממה ששאלו אותך בשאר הפעמים, אז תקשיבי טוב." מיכל הנהנה בראשה והרופאה המשיכה "מה אומרות לך המילים הבאות: משפחה, לימודים וחברות?"
מיכל הקשיבה, היא יודעת מה אלו המושגים האלו, אבל מה הם אומרים לה? היא נשמה עמוק ואמרה – "משפחה? אני יודעת שאמור להיות לי דבר כזה, אני לא יודעת מי. לימודים? לא יודעת. חברות? אין לי מושג."
"אולי מילים אחרות?" – ניסתה הרופאה – "ספרים, ריקודים, מבחנים?"
מיכל הקשיבה, מבחנים, היא מרגישה שהיא נזכרת במשהו. היא ניסתה להתייצב ופלטה אנחת כאב, הרופאה קמה ועזרה לה, ולפתע קראה בהפתעה – "ומה זה?" מיכל הביטה ברופאה באי הבנה, על מה היא מדברת? הרופאה הזיזה בתנועות עדינות את היד של מיכל והראתה לה. "אותיות לטיניות, מתמטיקה. למה זה על היד שלך?"
מיכל הסתכלה באי הבנה, היא באמת לא זוכרת מה הם האותיות המקושקשות האלו, ומה זה עושה לה על היד, היא הביטה ברופאה וגמגמה – "א..אני באמת לא יודעת מה זה"
הרופאה התיישבה ונאנחה "אולי זה מה שיכול לעזור לך, תשבי כמה דקות ותסתכלי על האותיות האלו, בנתיים אני יוצאת"
הדלת נסגרה בשקט ומיכל ניסתה לחשוב, לא, היא לא מצליחה.
הסתכלה שוב על היד, ואז הדהד לה משהו… היא לחשה בשקט, ובקושי שמעה את עצמה – "חיה…"

ימ"מ

האחות מחייכת אליה ומתקרבת, מניחה יד תומכת "לולי?"
"מה?" מיכל מביטה בה מעניים גדולות "לולי?" היא שואלת ומשליכה את מבטה על היד השרוטה והקשקושים שמופעים שם. "ככה את קוראת לי או שככה באמת קוראים לי?"
"מה נראה לך?" האחות שילת מחייכת וחושפת שורת שיניים לבנות, סדורות ונוצצות.
מיכל מרימה ראש ומבטה נחוש מלא ניצוצות "שאת אמא שלי"
ברקים קטנים נשברים בחדר והרופא ומלויו נכנסים פנימה, לחדר הניתוחים והמרדים ניגש למלא את תפקידו
שילת עומדת נטועה על מקומה, תוהה מה היא אמורה לעשות, אבל הזמן דוחק ורגע לפני שמיכל נרדמת היא ששומעת לחישה קטנה "אמא, תשמרי עלי" הלב שלה צורח והיא נשארת עומדת נטועה, ממלאת מקום.

נערתי

מ..איפה אני?" מיכלי מתעוררת בבהלה לקול מחאותיהם של הרופאים.
"איזה יופי, התעוררה הבחורה! עצם זה שהיא ערה זה כבר טוב" אומר הדוקטור לאמא של מיכל.
"היא תהיה בסדר?" אמא של מיכל שואלת בתקווה.
"תראי, גברת צוקר. היא נפגעה משמעותית במוח, מה שאומר שאולי היא לא תזכור הרבה דברים" דוקטור וולס אומר בעצב.
אמא דואגת. "מיכלי שלי, את זוכרת את אמא?" עיניה אדומות מבכי.
"מה..מי…איזה אמא?" מיכלי מנסה לסובב את הראש. "איי, כואב לי!" היא נאנקת מכאב.
"מסכנה שלי", אמא מתקרבת למיכל, מחבקת אותה.
"מי את? מה את רוצה ממני?" מיכלי נמנעת מהחיבוק. אמא נבהלת.
"מיכלוש, זו אמא, אמא שאוהבת אותך מאוד. את זוכרת אותי, מיכלי?" עיניה מביטות במיכלי בתקווה.
"מיכלי? מי זו מיכלי? מה קורה כאן?" מיכלי נאנקת, מנסה שוב לסובב את הראש עם הידיים.
"לא מיכלי שלי, אל תעשי את זה. זה לא טוב לך", אמא מניחה את ידיה של מיכלי בעדינות, נאנחת.
היא חוזרת לספר התהילים.
דוקטור וולס מתקרב. "אני מצטער על ההפרעה, אבל אני צריך לערוך לה כמה בדיקות חשובות. גברת צוקר, אני חושש שיש כאן משהו רציני מאוד, כדאי שתתכוננו".
"כן—" היא דומעת. "ראיתי. היא לא זוכרת אותי. לא אותי ולא את עצמה". הבכי שלה מתחזק.
מיכלי, מיכלי המוכשרת שלה, יושבת עכשיו כאן בבית הרפואה, המקום שהיא הכי שנאה כבר מימי ילדותה. והכל קרה ככה סתם ביום בהיר, כשמיכלי היתה בדרכה לבית הספר, למבחן במתמטיקה.

הדוקטור מסיים את הבדיקה. "טוב, המצב לא נראה מבשר טובות. תתפללו, זה מה שאני יכול לומר כרגע"
הוא פותח את הדלת. "אבוא יותר מאוחר לראות מה המצב. נסי לדבר איתה יותר, גברת צוקר". הוא סוגרת מאחוריו את הדלת בעדינות.
גברת צוקר מחליטה לנסות שוב. "מיכלוש, מיכלוש שלי! תסתכלי אליי רק לרגע, לרגע אחד!" היא מתחננת.
מיכלי מנסה להזיז את הראש בפעם השלישית להיום.
"לא מיכלי, רק עם העיניים. לא טוב לך להזיז את הראש" אמא אומרת בשקט, בוכה.
"אמא?" מיכלי שואלת בקול חלש.
"מיכלי!! מיכלי שלי!! את זוכרת אותי??" אמא מתקרבת, מנסה להלביש על עצמה חיוך, בשביל מיכלי.
"מה? מי זו מיכלי? איזו אמא? אני..לא מבינה.." היא חוזרת לישון.
אמא מתחילה לבכות. "מיכלי, מיכלי! אל תשני, תישארי ערה עוד קצת, בשבילי. בבקשה!" היא מיואשת, נשענת בכבדות על הכיסא.
מיכלי פותחת חצי עין. לאמא נדמה שהיא רואה צל של חיוך. מיכלי עוצמת את העיניים, נרדמת.

לאמא, החיוך הקטן הזה עשה את היום.

צללית

פתאום היא מתעוררת. "מיכלוש!" אמא שלא מכריזה בחום ומחבקת אותה חזק. אבא שלה נושף בהקלה. בהתרגשות. מלטף לה את הפנים ברוך. "טוב שהתעוררת, מיכל."
היא מתבוננת בהם במבט מוזר. אמא שלה משחררת אותה מהציבור, רוכנת מעליה, ונהר דימעותיה מכתים את התלבושת שמיכת לובשת. צריך להחליף את הבגדים, הם מוכתמים בדם, אמא שלה מזדעזעת.
"את לא מבינה מה קרה לך, נכון?" אמא שלה מבינה. "הייתה לך תאונת דרכים בדרך לבית הספר, נפצעת קשה." אמא עוצרת שניה. "בראש."
מיכלי לא מבינה מי האנשים האלה שמדברים איתה פתאום. "מי אתם?" הקול שיוצא לה צרוד ומוזר, אבל מיכל לא יודעת זאת, כי היא לא זכרה איך קולה אמור להיות.

"מיכלוש?" אמא מתחילה לבכות. " אנחנו אבא ואמא שלך, מיכל! את לא זוכרת?!" היא מתנשפת בבכי. אבא של מיכל מנסה להרגיע. "הם אמרו שתיתכן אפשרות כזו, צביה." הם אמרו, הרופאים, אך הם העדיפו לא להאמין. חשוב טוב יהיה טוב, וזהו. "ואמרו שזו פגיעה הפיכה. הכל יהיה בסדר בעזרת השם. את תראי."
היא מרימה עיניים בוערות, מסיטה אל בתם הבוהה בתקרה באי הבנה. מיכל. מיכל המוכשרת בלימודים (רק לא במתמטיקה), בחברה, חסידית. ילדה מצויינת. מצטיינת. היא, אינטליגנטית שכמותה, לא מבינה כלום עכשיו, כמו תינוק בן יומו. "אבל יענקי…"
הווילון נפתח, קוטע אותה, ורופא גבוה, וגם מנומס- כנראה, עומד בפתח ומבקש להכנס.
"תראו", הוא מכחכח בגרון, עיניו הכהות ופניו הכהות מעט רכות; שלא כמו הרבה רופאים ההופכים להיות אטומים לצער. " ידעתם שתיתכן אפשרות כזו שבתכם תשכח את עברה נכון?" הם מהנהנים. "כעת, נצטרך לאט לאט ללמדה הכל, כמו לתינוק קטן."
"דוקטור, זה ישאר ככה לתמיד?" אבא שלה מנסה להשאר חזק, למען אשתו, למען בתו, למען שאר הילדים, וגם למענו.
"אי אפשר לדעת. אני מקווה שלא, כמובן. נחיה ונראה. אך מצב בתכם טוב, יחסית, היא בריאה וחזקה, וסביר להניח שלאט לאט היא תלמד עוד ועוד דברים ותוך חמש שנים לכל היותר היא תדביק את קצב בני גילה, או לחילופין ץ, ניתן למוח להתאושש מהטראומה והוא יזכרו לאט לאט." הוא משתהה עוד שניה בחדר ואז יוצא.
השעון של מיכל נופל פתאום, מעיר את ההורים מהרהוריהם הנוגים. אמא שלה מתכופפת להרים ולענוד אותו, למרות שבאמת אין צורך. מיכל לא יודעת לקרוא בשעון. לפתע מבחינה בכיתוב מוזר על פרק היד של ביתה.
"מה זה?" היא תמהה. מתקרבת עוד כדי לראות טוב יותר ופורצת בצחוק מתגלגל.
"מה?" יענקי, בעלה, מפחד שאשתו השתגעה מרוב דאגה.
"תראה", היא מצביעה לו, "זו נוסחה במתמטיקה. היה אמור להיות לה מבחן היום", היא נאנחת, "והיא הכינה לעצמה 'שליף'. "
"חבל." הוא נאנח פתאום, מעכיר את האווירה.
"למה?" היא התכוונה לשאול למה הוא חייב להכיר את האווירה שהשתררה בחדר, אך עצרה בעצמה, בהבחנה שהיחידה שהרגישה עליזה, בטיפשות גמורה, הייתה היא. וגם זאת לרגע קצר בלבד.
"תמיד חשבתי שמיכת מושלמת. חסידית, עדינה, צדיקה, יראת שמיים, חכמה, למדנית, ועוד ועוד מעלות שכל אב גאה קושר לראש ביתו." הוא מריר, באופן שלא מתאים לו. " ועכשיו, דווקא עכשיו, שהיא לא יכולה להצטדק ולא כלום, פתאום אני מגלה שהיא לא מה שחשבתי." הוא מגזים קצת, כן. ככה זה כשהוא נסער.
"אל תגזים, יענקי." היא מתרעמת. "מיכלי ילדה מקסימה, ברוך השם, בכל המובנים. קורה שהיא לא יודעת היטב מתמטיקה, ושהיא מרגישה חייבת שיהיה לה משהו להשען עליו בשעת המבחן." צביה מנסה להתחנן על תדמית בתה, כאילו כך גורלה ישתנה.
"זה לא רק זה. זה היושר, הנאמנות, הבגרות. " בשני המובנים. "עדיף שהיא תגדל במבחן הידיעות מאשר במבחן הנאמנות." הוא מגזים קצת, מתפייט קצת.
היא רוצה להעביר נושא, אי אפשר לדון עם בעלה כרגע, בכל אופן. היא עונדת למיכל את השעון בחזרה ושותקת.
אולי עוד חודש, אולי עוד כמה שנים, מיכלי תחזור לעצמה, בעזרת השם, ותדע להסביר מה בדיוק קרה. אולי לא תדע להסביר, אבל בעלה ירגע כבר עד אז. דברים רבים יעברו עליו עד אז, טרדות ושמחות רבות יסחפו אותו בסחף החיים.
עד אז בעלה ירגע.

מבולבלת מתפלפלת

אני הולכת לגרפולגית
היא פותחת את הדלת, יש לה חיוך עם שיניים לבנות ומבט מתנשא. בול מה שדמיינתי.
אני מושיטה לה את היד, שתבדוק ואולי תנסה להבין מי אני, או לפחות משהו שקשור לזה.
אני אנושה היא חייבת להצליח! אין לי ברירה אחרת..
"אהממ" אוף גם קול מתנשא יש לה?
"אז ככה לפי מה שבדקתי הכתב נכתב בסערת רגשות, הכותבת היתה במונולוג בין בחירה באמת או בשקר.
והיא בחרה בשקר. שקר. שקר!!"
המילים שלה גדולות ומאיימות עוד רגע והם אוכלות אותי,
הצילווו מישהייי עזרה!!!

***
אני מתעוררת מזיעה מחרדה
פיווו, בסך הכל חלום.
רגע איפה אני?
אויש נרדמתי באוטובוס, נס שפספסתי רק תחנה אחת.
יורדת מהר ורצה לבי"ס, לא חסר לי להתחיל את המבחן מאוחר.

בדרך לקולר היד של מיכל מציצה בזהירות ומוחקת מהר את הכתב הלטיני עם מגבון.
החלום היה מספיק מאיים בשביל לעשות את זה. יותר מאיים מלהיכשל בבגרות.
אבל
אולי
זה לא רק בגלל החלום?

אחת שאוהבת…

" נווווווווווווווו
מתי כבר אצליח להמציא סיפור שלא נגמר בצורה כזו?
נמאס לי מסיומים עצובים.
על נכה בכסא גלגלים,
על אחת שירדה מהדרך,
על אחד שנמחק לו הזכרון והיכולת לדבר…
די.
נמאס.
בפעם הבאה אנסה לכתוב סיפור עם סוף (והתחלה…) שמח"

עופר האיילים

היא רואה אחות רוסיה עוברת במרוצה על פני החדר. "הי! תוכלי לעזור לי אולי?!"
"אוה, בוודאי! מה את צריכה?" האחות מראה נכונות לעזור.
"יש לי כאן משהו כתוב על היד… את יודעת אולי מה זה?" מיכלי להוטה לקבל רמז, כיוון, משהו…
"תראי לי?…" האחות מרימה את ידה ובוחנת את האותיות. (אין צורך לתרגם עכשיו בטרנסלייט… )
Haec poena est eorum qui solum somniant exscribendi responsa in Rosenstein scriptor experimenti! ליד המשפט יש חץ קטן לכיוון הנוסחאות המתמטיות.
"אהמ, מוזר". ממלמלת האחות. היא הוציאה את הנייד מכיסה ובדקה שוב אם הבינה נכון את התרגום.
"נווו! מה זה?" מיכלי קצרת סבלנות.
האחות מסובבת אליה את הנייד, מראה לה את התרגום:
"זה העונש למי שרק חולם להעתיק במבחנים של המורה רוזנשטיין!"

Ough

סיפור ראשון שכתבתי מאז כיתה ב בשיעור הבעה..
תודה לכן

היא שאלה את האישה שטופת הדמעות שרכנה מעליה מקודם, אחרי שהתעוררה ולא הבינה מי היא בכלל.
"אממ.. תגידי, את יודעת מה זה?" היא הראתה לאישה הדומעת את אמת ידה המכוסה ברצף של אותיות ובמספרים לא ברורים.
"זה?" האישה התקרבה שוב למיטתה של מיכלי, כדי להיטיב לראות. "אני חושבת.. אני חושבת שזה שליף. מיכלי, היה אמור להיות לך היום מבחן קשה מאוד במתמטיקה. הגיוני שכתבת מראש על היד נוסחאות מורכבות שלא רצית לשכוח". -כך אמה החכמה של מיכלי החליקה את העניין בפשטות.
"וואו, מגניב" נראה שמיכל הייתה משועשעת מהעניין. "כנראה הייתי ממש חכמה", הוסיפה בנימת צחוק לא ברורה.
"ברור שהיית חכמה" אמא של מיכלי הביטה עליה במבט עמוק יותר. "היית חכמה מאוד, ואמיצה, ומצחיקה, וחברותית. אנשים אהבו אותך."