ג' תמוז תשפ"ג.

וואו. ג' תמוז תשפ"ג.

את האמת, אני כותבת את הפוסט הזה בשעה 12 בלילה. מרוב שהיה לי יום עמוס, לא הספקתי לכתוב על היום הכל כך מיוחד הזה..
טוב, אז תכל'ס.. איך אפשר לסכם בכלל יום מטורף שכזה? אז בואו ואעשה לכן סדר מההתחלה:)

קמתי היום (ג' תמוז יום חמישי) ב10. כן כן, אני יודעת שקצת הגזמתי, ואולי לא. ואתמול (ראשון) המורה שלי אמרה שיהיה התוועדות היום בבוקר, ושווה לבוא בזמן.

ובגלל שהייתי כל כך עייפה, המשכתי לישון. ואז קמתי, ובדקתי מה השעה, ואני מגלה שהשעה 10 בבוקר.
אני לא אתאר לכן את האכזבה שחשתי באותם רגעים. את האכזבה הזאת שהפסדתי התוועדות שחיכיתי לה.
וגם אני מצוננת ממש, אז חשבתי כבר לא ללכת, ולהישאר בבית ולהמשיך לישון עד שיעירו אותי. אבל אמרתי לעצמי שגם אם פספסתי את התוועדות, זה לא סותר ממני לא ללכת ביום שכזה.
בסופו של דבר-הלכתי.

הגעתי בשיעור שאחרי ההפסקה, התיישבתי, ואחרי כמה דקות, המורה שלי כזה אומרת "טוב, עכשיו כולן מביאות כיסאות, אנחנו הולכות להתוועדות של השורה הראשונה, אני רוצה לראות את כולן באות".
וואו. הייתי מבולבלת. אז עדיין לא היה התוועדות? מסתבר שעדיין לא היה. הגעתי בדיוק בזמן.
ובאותם רגעים הבנתי שפשוט הרבי אוהב אותי, ורוצה שאני אהיה בהתוועדות שלו, ואני אהיה יותר מקושרת וחסידית.
ואני לא יוכל לתאר לכן את העוצמה שהיה שם בחדר.. כמה אנרגיות הוצאנו! כמה דמעות שפכנו!
כמה ניגונים ושירים שרנו!

עד כדי כך ששמעו אותנו מבחוץ שרות.. וכל המורות שנכנסו, אז הן אמרו שזו ההתוועדות הכי מיוחדת שהיתה בבית הספר השנה.
וזה באמת נכון.

ועדיין. 29 שנים עברו, ועדיין לא נושענו.
איך?? איך זה יכול להיות?! והנה, אני משתפת אתכן ב2 שירים. אחד אני כתבתי, והשני חברה שלי כתבה.

ג' תמוז תשפ"ג.
29 שנים ביעף עברו,
ומי באמת הרגיש שכך הם חלפו?
ועדיין לא נושענו.
רעבע, זקוקים לך!!!
צריכים אותך!!!
חייבים אותך!!!
עד מתי נמשיך לסבול את הגלות האיומה?
צריכים משיח במהרה!!
כל התאונות,
הפיגועים,
והאסונות,
מתי יגמרו כבר כל הצרות?!
הלב נואש,
אין לו כבר כוח לחכות עוד זמן.
ואני בטוחה שעוד רגע קט, הנה אתה כאן!!
מחייך אליי בגאווה בשורה הראשונה
ואומר "הנה התקיימה ההבטחה"!

אבא!
כן, זאת אני – ביתך,
שקוראת אליך בזעקה / שקוראת בזעקה אליך.
היכן אתה?
לא במרפסת,
ולא בסוכה.
לא בחצר,
ולא בקודש פנימה.
אבא!
מחכה כ"כ לראות אותך,
כי אני לא זכיתי להכירך.
רוצה לחזות בך,
ולא דרך סרטונים או תמונות,
אלא בעיניים חיות – מוחשיות!
אבא!
היכן אתה?
איפה התור לחלוקת הדולרים?
לאן נעלמו הפברייגנים והמאמרים?
כמה שנים אתה כבר לא פה?
לא שבעים מלשמוע את הסיפורים,
שכל השלוחים מספרים,
רוצים לראות את זה בעיניים שלנו.
לא באיגרות קודש,
אלא להיכנס ל-770,
ולדעת, שהנה – האבא יושב כאן בפנים!
מחכה לך בקוצר רוח!
אוהבת המון ומתגעגעת מלא: ביתך

מאחלת לכולכן, שנזכה להתראות עוד היום, בבית המקדש השלישי, ושנעמוד יחדיו בשורה הראשונה, עם הרבי בראשנו!!❤️