גורל משתנה??

האמנם.
"אמא?"
אני מפנה את לראשי לעבר הסלון.
ריח הבלונז הטרי הניצב על שולחן המטבח מכה באפי. "את באה לאכול?" סוף סוף רק אני ואמא שלי יכולות לאכול לבד את ארוחת הצהריים. רק שתינו.
"רגע" אימי אומרת "אני כבר באה".
פתע נשמע צלצול טלפון.
"מה?!" שמעתי את אמא שלי קוראת המומה.
הספקתי לראות את אימי מחזיקה את הטלפון בידה ובוחנת בתדהמה את צג המתקשר. פתע עייניה נפערו לרווחה היא מצמצה קלות. "זה לא יכול להיות" היא מלמלה לבסוף בחיוך נרגש. היא עזבה לרגע את הטלפון, הסתדרה קצת ופנתה איתו במהירות לעבר חדר ההורים.

ואני ?-נשאר היה לי להביט בה מסוקרנת ולהישאר מספיק טקטית בשביל לא לשאול לשם המתקשר ועל ההתרגשות בעקבות התקשרותו.
הסתבכתם?
גמאני, בדיוק באותה שניה.

נשארתי לבדי עם קערת הבלונז. (והריח משכר. תסכימו איתי?)
הרעב גבר עלי אז התחלתי לאכול בלית ברירה לבדי.
אחרי לא פחות מ2 דקות אני רואה את אימי חוזרת, נרגשת ונסערת.

"טליה" היא קוראת אלי בחיוך מאופק כשהטלפון בידה.
"תסתכלי" היא אומרת ולא מוסיפה.
אימי מראה לי הודעה שנשלחה אליה אני קוראת תוך כדי אכילה.

"יש לנו חדשות עבורכם… תתקשרו כמה שיותר בהקדם.."
מה? אני מקמטת את מצחי. מה חדשות? איך זה קשור אלי?
"הוא אומר חדשות…. רוב הסיכויים שזה דברים טובים" אימי נרגשת.
ובעודי תוהה על מה אמא שלי מדברת אני מביטה פתאום על שמו של שולח ההודעה ומשתנקת.
"מה?!!" אני מתחילה להשתעל.
זה הרב גבריאל!!!!

"הוא התקשר עכשיו" אימי אמרה והתנשמה עמוק. ניכר היה עליה את הסערה שמתחוללת גם בה. "לא רציתי לענות, הייתי צריכה להתייעץ איתך ועם אבא, ועכשיו הוא פתאום שלח את זה."

—

הרב גבריאל הוא רב האולפנה שכל כך רציתי להתקבל אליה ולא זכיתי.
אני ועוד חברה טובה שלי נקרא לה כאן -.ש. אני זוכרת היטב כיצד אני והיא היינו עושות שיחות שלימות על טוב האולפנה על התורניות שבה על השם הטוב שלה ובכלל- על כמה אנחנו חולמות להגיע אליה.
שעות על גבי שעות.

לחברתי הייתה אחות באולפנה ולי הייתה בת דודה.
חוץ ממנו 4 בנות ניסו להתקבל אליה, אך לא היו בהתלהבות כמונו.

כשקיבלתי את הבשורה המרה על אי התקבלותי למקום חלומותי כמו דיכאון נפל עלי. הכאב היה גדול. הייתי המומה.

בראשי כבר מצאתי את עצמי באולפנה הנחשקת, כבר אורזת מזוודה ומגיעה אליה. לאחר חצי שעה של בכי החלטתי לקום מזה להבין שזה מאלוקים. זה היה קשה ברמות. החלטתי שאני מבררת לגבי חברתי השניה .ש. מה איתה והאם היא התקבלה.
לבסוף התברר למרבה הפתעתי שגם חברתי לא התקבלה. ולא רק היא אלא כמעט כל הבנות שניסו חוץ מאחת.
היה בזה מעט נחמה אך לא מספיק בשביל להרגיע אותי ואת .ש.

התקבלנו לעוד שתי אולפנות אך אין היו דומות ולו בקצת לאולפנה שכל כך רצינו להגיע אליה.
אולפנה אחת ירדה מהרעיון- היא היתה רחוקה כל כך והנסיעות קשות מאוד.
נשארה אולפנה אחת- שאיתה- אני וחברתי עברנו תהליכים רבים כדי להאמין שזה כנראה האולפנה שאלוקים מכוון אותנו.
בנתיים הורי והורי חברה שלי הגישו ערעור ואפילו עשו שיחה עם הרב גבריאל. הוא אמר שיחזיר להם תשובה בהמשך.
עבר זמן רב מאוד. כפי שאתן יכולות לתאר לעצמכן. זמן רב כל כך שהגיע כבר החופש.

ועכשיו תבינו שאחרי כל התהליך שעברנו נשכח בליבנו העובדה שהרב אמור להחזיר תשובה, או שאולי פשוט חשבנו שבגלל הזמן שעבר ובגלל שעוד לא קיבלנו תשובה כנראה שהרב מנסה לרמז לנו שלא נוכל להתקבל.
אני אישית כבר האמנתי שאני הולכת לאולפנה שבסופו של דבר החלטנו ללכת, עד שאמא שלי באה עם ההודעה המפתיעה של הרב.

——–

נחזור אלי המומה מההודעה ואל אימי הנרגשת. "אם לא היית מתקבלת הוא היה שולח מכתב מסודר במייל ולא מתקשר אלינו" אימי אמרה. "אז רוב הסיכויים שהתקבלת"
עצמתי את עייני. "זה לא אמיתי" אמרתי. אימי הסתכלה עלי בחיוך מעודד. "אתקשר לאבא" היא אמרה ולא יספה.
"אבא לא עונה" אימי אמרה לחוצה מעט אחרי מספר שיחות טלפון. "וגם אמא של .ש."

הרגשתי שאני לא מסוגלת לנשום. מוכרחים להחליט מהר ואם לא, יכול המקום שלי להיתפס ע"י בת אחרת.
"אמא" אמרתי לה פתאום. "במשך שנה שלימה היה עלי להחליט האם להישאר באולפנה שלי והאם לעזוב ולאיזה אולפנה בכלל ללכת… "הבטתי בה. "עכשיו נותנים לי זמן קצר כל כך להחליט החלטה גורלית כזו של 4 שנים?!"

אימי נשכה את שפתיה. "הבעיה שאנחנו לא יודעות אם .ש. התקבלה ובנתיים אמא שלה לא עונה לי…. אני לא רוצה שנפספס את המקום שלנו באולפנה הזאת…."

היא חשבה קצת ואז המשיכה. "תחשבי, אם .ש. לא מתקבלת את רוצה ללכת להירשם?"
עצמתי את עייני ונשמתי.
לא! אני לא מוכנה. עברנו תהליך ביחד ועכשיו פתאום כשמקבלים אותי לנטוש אותה ככה?
אמרתי לה שלא ושאין מצב.
"אז את רוצה שאתקשר עכשיו לרב גבריאל?! רוצה שאומר לו שאת הולכת לאולפנה הזאת אך ורק אם .ש. מתקבלת?!"

התחלתי לרעוד. זה יכול לעלות לי ביוקר. יכול להיתפס המקום שלי יכולים לקרות כל כך הרבה דברים.
אבל אני לא מוכנה לעשות את זה לחברה שלי. לעזוב אותה ככה כשעוד לא בטוח אם היא התקבלה או לא.
"בסדר" עניתי לה לאחר זמן מה. אימי הלכה עם הטלפון במהירות לחדרה.
ואילו אני? הייתי כל כך מבולבלת ומפוחדת פתאום לא ידעתי אם זה מה שאני רוצה.
רצתי ללוח שנה שלושה שמות של צדיקים שנפטרו באותו יום היו רשומים שם.
פתחתי את הארון, הוצאתי שלושה נרות והדלקתי.

"תתפללו עלי צדיקים" אני לוחשת מפוחדת. "תתפללו עלי שיהיה טוב . לי ולחברה שלי. תתפללו שלא יתפס לי המקום. תתפללו שאבחר באפשרות הנכונה ביותר. כי פתאום אחרי כל התהליך שעברתי אני כבר לא יודעת איזה אולפנה תהיה טובה לי ואיזה לא. תתפללו שאני וחברה שלי לא נפרד בזמן בחירת האולפנה. השארתי יותר מידי בנות מאחור. באולפנה שלי לשעבר.
אני מפחדת. תבקשו שיהיה טוב"
זהו. זה מה שאני יכולה עוד לבקש.
נשמתי עמוק והלכתי לכיוון ארון ספרי הקודש. לקחתי משם את ספר תהילים והתיישבתי ליד הנרות.
בסופו של דבר, אלוקים יקבע את גורלי. חשבתי בעודי פותחת את הספר.
הוא יקבע את גורלי, את גורלה של .ש. , איפה נהיה והאם ביחד, וגם האם יתפס לי המקום באולפנה.
עצמתי את עיני לכמה שניות.
והוא יודע מה הטוב ביותר עבור כל יצור הכי קטן שנברא בעולמו, והוא יודע מה טוב בשבילי ומה טוב בשביל חברה שלי ואם הוא עשה את הבלבול הזה באולפנות זה לטובתינו, בסופו של דבר.
והוא. כן הוא! יקבע את הגורל. חשבתי בעודי מתחילה למלמל את פרקי התהילים.
את הגורל הטוב ביותר עבורינו.
אז אפשר להיות רגועים לא?