אסון מירון

מה לעשות עכשיו?
יש זוועות שאי אפשר להבין אותן במילים, רק להרגיש.
לא היה צריך להיות במירון בשביל להרגיש חלק מהסיפור, לא היה צריך שמישהו קרוב משפחה שלך יעבור מהעולם כדי שתרגיש קשור, כדי שתרגיש חלק ממה שקורה.

זה זוועה, וזה דבר שישאיר חותם, זה לא ייגמר. לא משנה מי אתה ומה האופי שלך ואיזה סוג בנאדם אתה בדרך כלל כדי שתרגיש רעד, כדי שתבין שזה לא קרה סתם ושיש לסיפור הזה משמעות.

אם היינו בסדר זה לא היה קורה.

אנחנו לא מבינים בחשבונות שמים ואין לנו מושג למה זה קרה, אנחנו רק יכולים לנסות לגרום שבפעם הבאה זה לא יקרה. שבפעם הבאה לקב"ה לא תהיה סיבה לגרום לנו לחטוף.

הדבר היחיד שיש לנו לעשות זה להיות בני אדם יותר טובים, לנסות לעשות יותר טוב מסביב.

זה הזוי שיש דברים שאי אפשר לפרש אותם במילים, אתה רוצה להביע את עצמך ולא יודע איך, כל המילים נחסמות ואתה פשוט מקווה שמי שיקרא את זה יבין למה אתה מתכוון, שיקרא בין השורות.

החיים פתאום מקבלים משמעות, פתאום אתה מבין עד כמה הכל חסר חשיבות מול המוות, פתאום הכל נהיה חסר הגיון וכל השטויות שעניינו אותך עד היום נעלמות, הכל נהיה כל כך חסר הגיון וחסר חשיבות, אתה פתאום מבין מה זה מוות ומה זה חיים, מה זה להיות שנייה אחד יצור חי ושנייה אחר כך גופה.

זה אנשים שבסך הכל נסעו כדי להתפלל ולא חזרו, הם שנייה אחת היו פה ושנייה אחר כך כבר שם, למעלה, במקום שיהיה להם רק טוב. אנחנו נמשיך להתאבל עליהם והם, טוב להם.

אי אפשר להבין איך להמשיך הלאה, זה כאילו שמכריחים אותך לקום למרות שהרגליים שלך שבורות. לעכל את זה, זה דבר בלתי אפשרי. אתה לא באמת מצליח להבין מה קורה, זה דבר שאי אפשר להכניס אותו למוח כי אתה לא באמת מבין איך זה הגיוני?

איך 45 בני אדם מוצאים את המוות שלהם בחניקה, ברמיסה, בלהיות רגע אחד פה ורגע אחד שם. זה קשה לנסות להמשיך הלאה, זה קשה לנסות להתקדם והבעיה היא שהחיים דורשים את ההתקדמות הזאת.

אף אחד לא מושלם, העונש הזה לא קרה סתם ככה, יש לו סיבה.

כל הרכילויות, הכעסים, החוסר אהבה, החוסר אמפתיה והשנאה הם חלק מאוד גדול בכאוס הזה, אם אנשים היו רק קצת יותר חיוביים, אם רק הייתה טיפה יותר הכלה אחד של השני הכל היה יכול להיות טיפה יותר טוב.

את מה שקרה אין איך לשנות, זה כבר נחלת העבר, נשאר לנו רק להסיק מסקנות. אם כל אחד ינסה לעשות טיפה יותר טוב רק למישהו אחד זה כבר התקדמות.

אחרי 4 מסעי בחירות מלאים ברכילויות, טינופת ומלא שנאה – הגיע הזמן לעצור.

אחרי שנת קורונה מלאה בהשפלה, בלכלוך ובגזענות הגיע הזמן לומר די, חלאס, נמאס.

אנחנו רק אנשים קטנים בעולם גדול, אין לנו הרבה מה לעשות, אבל מתוך הקצת הזה אפשר להשיג הרבה, אם ננסה לשפר את זה ולהתקדם – מי יודע? אולי זה ישנה משהו, הלוואי.

כשאתה רואה את המוות מול הפרצוף אתה מתחיל להעריך את החיים. פתאום לכל שנייה יש חשיבות ולכל מילה יש הערכה, אתה רק רוצה לדעת מה לעשות בשביל אלה שכבר לא פה.

אין לנו איך לשנות את העבר, לפחות נדאג לשנות את העתיד. אם נעשה צעד אחד קדימה נוכל להבין מה השארנו מאחורה, נוכל להבין למה אנחנו כל כך רחוקים ולמה הדבר הכי טוב שאנחנו יכולים לעשות זה להתקדם.

הקב"ה אוהב אותנו, הוא רק רוצה אותנו קרובים אליו.
בואו לפחות ננסה, בשבילם.