אבל הגעגוע לא מרפה💔

יש לי חברה, שבתחילת שנה היינו החברות הכי טובות. באמת. היה לנו קשר חזק מאוד, אפילו יותר מדי חזק. ואז נכנסתי לדיכאון (בלי קשר לילדה הזאת בכלל!!), היא היתה איתי בכל הרגעים הכי קשים שלי ונתנה לי מלא כוחות להמשיך.

ופשוט ריחמתי עליה, שכל מיני פעמים במקום להיות עם חברות אחרות ולצחוק ולהינות היא איתי, ואני בוכה לה ואין לה שמץ של מושג מה לעשות איתי, היא מנסה לדובב אותי, לעודד, ואני שותקת. ריחמתי עליה מאוד. התפללתי שתעזוב אותי, לטובתה, שתשמח, חיכיתי לראות אותה עם ילדות אחרת שאיתן היא תחייך ותצחק, התפללתי על זה.

אמרתי לה על זה כמה פעמים, אבל היא נשארה איתי וקיצר, ב"ה לאט לאט התחלתי להתאושש ולצאת מזה, אבל לאט לאט היא סיננה אותי יותר ויותר. היא הסבירה לי שהיא בתקופה קשה עכשיו וזה לא קשור אלי ולא פירטה יותר מזה. בשלב מסויים היא הפסיקה לגמרי לענות לי לטלפונים ולהודעות חוץ מכמה שזה היה ממש נצרך לכמה משימות שלקחנו על עצמנו, וכשאני פוגשת אותה היא משתדלת כמה שפחות להיות איתי בקשר עין ויחס באופן כללי.

ואז מתישהו היא הסבירה לי שהקשר שלנו היה חזק מדי בשבילה והרס אותה, והיא שמה לב לזה רק כשנכנסתי לדיכאון, אבל היא לא רצתה לעזוב אותי כשאני ברגעים כ"כ קשים ושהיא מתנצלת שלא הסבירה את זה קודם ושפשוט לא היה לה אומץ ושהיא מקווה שנוכל לחזור להיות חברות אבל לא כמו קודם. הבנתי את זה לגמרי וסלחתי לה. ועכשיו יש ביננו מעין יחס קר אחת לשניה וזה פשוט כואב לי ועצוב לי נורא.

אני ממש מתגעגעת אליה וקשה לי הידיעה שהיא מסננת אותי כי זאת אני (ברור לי שלא בקטע רע, אבל עדיין), והידיעה שאני לא אעשה איתה יותר חברותות (לפחות לא בחודשיים הקרובים), ושלא נדבר כמו חברות רגילות כי אם מה שהיה לפני זה זה לא היה דיבורים של חברות רגילות אז אין לי מושג מה זה כן היה ואני רואה אותה עם ילדות אחרות מדברת, מחייכת, צוחקת בדיוק כמו שהתפללתי שיהיה ופשוט עצוב לי שאני לא אהיה יותר בין הילדות האלה שהיא תדבר איתן ותחייך ותצחק אבל חיוכים וצחוק אמיתיים (לפחות לא בזמן הקרוב) ואני מבינה שזה נצרך ואני שמחה שהיא דואגת לעצמה ועושה את מה שטוב לה.

אין לי ספק שיש לי מלא מה להודות שקיבלתי חברה כזאת לאחת התקופות הקשוחות בחיים שלי ושיש לי כמויות מה להעריך בקשר שלנו, אבל הגעגוע לא מרפה, והקטע הכי נורא זה שאת כל החברות הטובות האלו אני בשלב מסויים מאבדת…