אבא, תן לי יד!

כי אחרת אני מתמוטטת…
למה אני כה רוצה,
ואיני מסוגלת.
לקום ממקומי,
ולפתוח הדלת.

לצעוד בין גלים,
ולהגשים חלומות.

לדעת שפעלתי,
מה שצריך לעשות.

לחייך אל עצמי,
בתוך ים של דמעות.

וכשהשקט מציף,
לרוקן זיכרונות.

דברים כאובים,
מלאי נפילות.

כי כשיש מדרכה,
אני אי שם בחולות.

ורוצה רק לצרוח,
את הסוד לגלות.

בן אדם אמיתי,
שיפתור שאלות.

שימשכני משם,
יוציאני בקלילות.

ידליק בי ניצוץ,
שלא יוכל להיכבות.

שישמרני חזק,
ללא הידרדרות.

עם המון אהבה,
ואין סוף מסירות.

של שעות לא שעות,
ומיליוני סבלנות.

שלא יברח כשקשה,
שישמע בלי קולות.

שיקרא לי אליו,
ולא יהיו מניעות.

שייקח את הפלסטר,
ויקלף באצבעות.

ויאמר לי שאכן,
אני יכול לרפאות.

את הסריטה הקטנה,
שעוד מגיל הילדות.

ששורפת לי בעור,
הוא יוציאה במהירות.

את המשיכה אל החופש,
שימחק בי הרצונות.

זו זעקת הנשמה,
צועקת מהפנימיות.

של בת אמיתית,
שלא חפצה באנחות.

ששונאת את העולם,
המאכילה בכפית.

שרוצה רק אותך,
אך מלאה בתהיות.

שאוהבת רק אותך,
אך מלאה בבגידות.

שמתאווה לראותך,
אך מלאה בחסרונות.

כי זה רצון אמיתי,
של אין ספור לבבות.

זו בקשה מהלב,
ואין גבול ליללות.

שרוצה רק עוד יום,
שלא יהיו בו החמצות.

כי זו תפילה של רגע,
שלעולם לא נגמרת.

של בכי חנוק,
על המרחק מתוסכלת.

זה קול מיואש,
שרוצה רק ללכת.

להגיע אלייך,
לחבק בלי גבולות.
ולומר לך טאטע,
בראת בי שתי נפשות.