תוכיחו לי שלא

כי אני למודת נסיונות
הרוח שיחקה לה בשיער. מעיפה שערות על פניה החלקות.

עיניה סקרו את הנוף שנשקף מהגשר הגבוה. את האנשים שהסתובבו סחור סחור סביב עצמם וסביב שגיונותיהם הרבים.

מולה נמצא חברה הטוב. היחיד שמבין לליבה.
 

הים.
תכול כעיניה. עמוק. לא ידוע. מסתיר בתוכו סודות. חבויות בו עשרות תיבות פנדורה שלא נפתחו מעולם. וכנראה שלא ייפתחו. כי אין מי שיפתח אותם. יאוורר, ייתן להם לצאת – לסודות. לברוח הרחק, ולא לשוב לעולם.

וגם לו היה מישהו שבאפשרותו לשחרר אותם מהסגר הוא לא יעשה זאת.
אף אחד לא רוצה להתמודד עם הלכלוך. אף אחד אינו מעוניין להתעמת עם הכאב הרב שנצור שם במשך עשרות שנים. כולם עסוקים בעצמם, ברצונותיהם. מגושמים בכדי להתעסק בה. בנפשה השברירית.

אז היא נותרה לבד, עם הכאב. כמו הים שנותר עם תיבות הפנדורה.
אבל הוא כבר רגיל, לוחש לה שזו המציאות ושאין טעם לנסות להשתחרר.
'לאף אדם לא מפריע שקשה לנו. כולם אגואיסטים. שוקעים בבועה של עצמם. טובעים באינטרסים עצמיים. מתכחשים לקרובים שסובלים מולם.'

והיא מתחילה להאמין לו, לים. יש לו ניסיון. מאות שנים עברו עליו ודבר לא השתנה. תקוות התנפצו. כאלה שתלה בהם יהבו איכזבו. אין עוד סיכוי.
"תרפי" הוא זועק לה "אל תאכילי את עצמך באשליות מתוקות!"
זו מציאות מדומה. טעות אופטית. הם אינם מעוניינים בטובתך. רק בטובתם.

היא מקפידה לשנן את זה. לא להתפתות לרצון לשתף. לתשוקה שרוצה לחשוף את הכאב והסבל. לא להתנהג כאווילית רק כי נדמה לה שאוהבים אותה וכואב להם. היא איבדה את זה. איבדה את האמון באחר. כי האחר = אפל.
ונמאס לה לשמוע מהם שהיא נהנית להתמסכן. להסתתר מאחורי הדמות המעונה. זו שכולם מסבים לה צער וכאב. כי היא ממש לא כזאת! הייתי שם, היא צועקת מליבה המדמם, במקום שרוצה לשתף. ואכזבתם. שמעתם הכל והמשכתם הלאה. זרקתם על עצמכם פרצוף מתחסד, ובתוך ליבכם זלזלתם בי. עם מילים מזויפות ניסיתם להביע אמפתיה. נכשלתם בזה. כי מעולם לא חשתם אף רגש הזדהות ואכפתיות. נותרתם כפי שהייתם. אין בי רצון לנסות.

היא עומדת זקופה, מבט אדיש ותנוחה שמביעה סלידה מהעומדת מולה. "היא לא מעוניינת בטובתך" חוזרת על הסיסמא במוחה פעם אחר פעם כמו קלטת שבורה. הבחורה שמולה מביטה בה בדממה. אבל הדממה הזאת קוראת לה לשתף. לספר. לפרוק. והתחושות האלה, של פעם.. פתאום צפות ועולות.

רוצה לצרוח "דיייי" זה לא נכון לי. לא טוב עבורי! היא כמו כולם! מנצלת כאב של נערה מתבגרת, שרק מחפשת אחר דמות גדולה, שתתמוך ותקשיב. היא לא שונה מהם! אל תתפתי! אל תשתפי!
הבחורה שמולה לא שומעת דבר, אבל מגיבה בהתאם. מנסה לשכנע אותה בטוהר כוונותיה. לא מפחדת להסתכל בעיניים התכולות שמולה. לא חדלה מלומר שהיא דואגת לה באמת.
"את הורסת את עצמך עקב טעויות של אנשים אחרים"
– אני שומרת על עצמי, למודת ניסיונות ממקרים שונים… –
"את לא צריכה לסבול כי הם אינם מתנהגים באופן אנושי"
– אני מונעת סבל עתידי שיקרה אם אתן עוד הזדמנות… –
"תשתפי, אם לא אותי אז מישהי אחרת! אבל אל תישארי עם כל הכאב הזה לבד! הוא גדול מדי ומעמיס. את צריכה להיות שמחה וחיננית כמו כל נערה בגילך! אל תתעקשי על דבר שהורס אותך!"

ופתאום זה התפרץ. על אף שניסתה לדגול בשתיקה היא לא יכלה יותר. במודעות שזה רק יעודד את הבחורה שמולה היא מתריסה מה שרצתה תמיד לומר אבל לא העיזה. כדי שלא יחשבו שהשתכנעה. כדי שלא ימשיכו ללחוץ עליה – ולהצליח.
"למה? תוכיחי לי שכדאי. תראי לי איפה הרווחתי מזה. קל להגיד: 'את טועה. האם היית במקום שלי פעם??"
מבטה עז. מדגיש את הנמשים הבהירים שעל פניה. דורש תשובה שתספק. שפעם אחת ישיבו לה אמת!
הבחורה משיבה לה מבט. דממה משתררת לכמה רגעים. מעניקה לה זמן לסדר את מחשבותיה. כיצד להגיב.

"לא. לא הייתי במקום שלך מעולם". הנערה מופתעת. עיניה התכולות נפערות מעט. הכינה את עצמה לתשובה ניצחת שתותיר אותה ללא מילים. אבל זאת שמולה ענתה בכנות. כמה מוזר.
"אבל אני יכולה להוכיח" היא מתבוננת בפניה היטב. מחכה לתשובה.
הנערה בעלת העיניים התכולות מפנה את עיניה לים. מסתכלת עליו חזק. התאוריה שלמדה ממנו מסרבת לנטוש אותה. אבל יש לה תחושה אחרת. והיא מחכה שיגיב. שיכריז שוב על כוונות אפלות ורצון לשחק בה. שיזעק את כאבו וכאבה. שיזכיר לה את כל אלה שהתנכרו אליה. שישכנע אותה להרפות מהתקווה! שהם סתם מתעתעים בה!
הוא שותק. לא אומר דבר. רק סוקר אותה בחזרה

נאנח. נראה ששכח את כל מה שאמר.

ואז… רגע לפני שסובבה את פניה חזרה לעומדת מולה

היא שמעה אותו אומר. בשקט, בקושי נשמע:

"אולי יש לך סיכוי… קטן"