רק פנס רחוב אחד יאיר לרגעים האלו.

הדלת נטרקת אחרי, יצאתי בשתיקה מפוחדת,
ואז הסכמתי לדמעות שלי לכסות את עיני ולהתחיל לזלוג.
ת'אמת שממש לא היה אכפת לי ממי שרואה אותי, שיחשבו שאני קטנה, שיחשבו שאני תינוקת, שיהיו במקום שלי נדבר..
התיישבתי על הספסל האחרון בשורה, ועצמתי עיניים,
חשבתי על כל מה שעובר עלי בתקופה האחרונה,
על המבחנים שאני לא מצליחה לעבור, על החברות שלא מבינות והולכות,
על אבא שבבית חולים, ו- אולי עוד אהיה יתומה?

הפחד הזה גרם לי לרעד בגוף, שכחתי לקחת איתי סוודר.
מתישהו נשברתי והרמתי עינים, הפעם ממקום אמיתי שרוצה להתקרב,
התחלתי לבכות שאני לא רוצה להתאכזב יותר, אני לא רוצה להרגיש כאב יותר,
אני לא רוצה לפחד יותר, אני רק רוצה שמשהו יבוא ויחבק אותי.
אני רק רוצה שמשהו יאהב אותי.פתאום שמעתי צרחות נוראיות, רעדתי,
זה התקרב יותר חזק, הרגשתי שאני נחנקת,
זאת הייתי אני שצעקתי אבל עכשיו כבר אין לי קול.
הרגשתי את החיבוק החזק הזה אבל לא את זה רציתי,

אחר כך כבר ישבנו על הכסאות הנמוכים וכבר לא היה לי כוח לכלום.
חיכיתי רק לשוב לאותו ספסל ולדבר איתו שוב.
ידעתי שהיא תלווה אותי, היא לא תיתן לי ללכת לבד, היא תשב איתי על אותו ספסל תחבק אותי חזק.
ורק פנס אחד רחוב יאיר לרגעים האלו.

#מוקדש לחברתי אהובה.