מיסטר ברון

אשמח לתגובות..?
"נו, איפה הוא?" שאל אודי בעצבנות. "הוא מאחר! מתאים לו בול!" קבע רוני בעליזות.
"מישהו שאל עלי?" נשמע קול אמריקאי מתגלגל מאחוריהם, והם הסתובבו אחורנית באחת. החליפה הסגולה לא הותירה מקום לספק. "מיסטר ברון!" צהל אודי בהתלהבות מעושה. "לא תאמין כשתראה מה הבאנו!" חייך רוני. "נו, נו. אתם הולכים להראות לי את זה גם או רק לדבר על זה?" שאל מיסטר ברון בסקרנות, ומבטאו האמריקאי הודגש עוד יותר. "בטח בטח!" פתח רוני את השקית, מוציא את הפריט הנדיר, מגיש למיסטר בארשת זחוחה. נשימתו של ברון נעתקה. זו בדיוק המפית שהיתה חסרה לו לאוסף! היא נדירה ביותר, והודפסה בכל העולם כולו בעשרה עותקים בלבד!

"הווו, איטס וורי גוד… וורי גוד…" מלמל ברון, בוחן כל נקודה. לאחר מספר רגעים כמו התעשת, והוציא פנקס צ'קים יוקרתי. הוא תלש צ'ק, ומילא אותו. לאחר מכן הגיש להם, בהבעת תודה עמוקה, והסתלק.

אודי קירב את הצ'ק לעיניו, מחכה לראות את הסכום האדיר, ולא מאמין למראה עיניו. "הוא רימה אותנו! הוא רימה אותנו, הסגול השחצן הזה!" התעצבן. רוני חטף את הצ'ק מידיו, לא מבין מה הולך פה.

*****

יוני ירד מהבמה למאחורי הקלעים, מוריד באבחה את חליפתו הסגולה. זהו. מבחינתו נגמר ההצגה. סוף כל סוף. "יוני-היית מדהים!" צהלו לקראתו חבריו. יוני הסמיק. "תהיו בשקט" סימן להם המאמן. "ההצגה עדיין לא נגמרה" לחש. פתאום צדה עינו את יוני, עדיין לבוש בסגול. מבטו התחלף בבת אחת להערכה גדולה. "יוני! כל הכבוד! הצגת מדהים! אני בטוח שבזכותך יתרמו יותר כסף לארגון!" טפח על שכמו בחיוך מעריץ כמעט.

בזכותך, בזכותך

רעמו התופים באוזניו של יוני, והבעה מאושרת עלתה על פניו. רק בשביל זה היה שווה הכל.

לפני חודשיים:

הוא סיים לחקות את קולה הצפצפני של הילדה הקטנה, וקהל הצופים שהיה מורכב מאחייניו הקטנים פלוס אחד מילדי השכנים שנשאר אצלם בבית לאחר הגן, הריעו בהערצה.

"עוד! עוד!" דרש בני הקטן בטון מתפנק. יוני הסכים, והתחיל להציג מערכון ספונטני על איש זקן שהלך ברחוב.

לא היתה לו בעיה להציג לפני ילדים קטנים. כל בני המשפחה ידעו על הכישרון שלו, אבל חברי הכיתה חשבו שיוני הביישן טוב רק בלימודים. "זהו… עכשיו הולכים לאכול ארוחת ערב." הודיע לילדים בקול צפצפני. הם צחקו בהנאה, והלכו אחריו בשמחה, משתעשעים מהבדיחות שפיזר לכל עבר, מציג תוך כדי את תוכן הבדיחה במינימום תפאורה. זה היה מן דקלום שהמציא בזו השניה, ובו משולבים כל הבדיחות שעלו בזכרונו באותו הרגע. ואז נכנס ילד לסלון, כשמלפניו אחותו של יוני מובילה אותו למטבח. יוני הפסיק מיד את הדקלום המשעשע, מסמיק כולו.

"בא, יוסי. הולכים הביתה" זירז הוא את אחיו. "לא רוצה ולא רוצה! אני רוצה להיות כאן! כאן הכי כיף! ואתה יודע, אבי, שהדוד שלהם עשה לנו הצגות מצחיקות מאד!" אמר יוסי, בן השכנים. "אם אני יבוא הביתה, אתה גם תעשה לנו כאלה הצגות מצחיקות?" שאל בתקווה.

אבי בא במבוכה. כשרון המשחק שלו היה חלש מאד, ואביהם, שהיה מאמן הצגות בין השאר, לא הבין איך הכישרון דילג על בנו האמצעי, משום שכל בני המשפחה היו ידועים בכישרונם בתחום הזה.

"יוסי, בא. אני יבקש מארי שיעשה לך הצגה" חינן בקולו, מתבייש בעובדה שיוסי לא רוצה להגיע הביתה, ומעדיף את השכנים על פניהם. אחרי זה הוא ילך להתלונן לאבא על הצרות שיוסי הזה עושה לו. "לא רוצה ארי! ארי לא יודע לעשות מצחיק!" הודיע יוסי בסרבנות. אבי נבוך. יוני הרגיש שהוא חייב להציל את המצב. אבל איך?

"אה… יוסי, אם אתה עכשיו הולך לבית, אז בעזרת ה' בפעם הבאה שאני יגיע לכאן, אנחנו נזמין אותך!" אמר, מקווה שיוסי ישתכנע. למרבה הפלא, יוסי אכן השתכנע, הוא אחז בידו של אחיו ונופף לכולם לשלום בעליזות. "להתראות! ומחר תספרו לי על כל ההצגות שיוני עשה לכם, טוב?" הוא ביקש מחברו.

******

"ויוסי ממש התלהב!" אמר אבי, בוחן את אחיו שמתרפק על ברכי אביהם. "נכון, אבא, הוא עשה לנו צחוקים! הוא יודע לעשות הצגות יותר טוב מארי!" הודיע יוסי, בטוח בצדקתו. "אני אברר את זה. אתה יודע שארגון החסד כבר מתכוננים לערב ההתרמה. הם מחפשים שחקנים שירשימו את הצופים. ובדרך כלל יש ליוסי עין חדה" דיבר אבא עם אבי. "יופי, אז אולי זה רעיון טוב." הגיב אבי בשמחה. "בזכות זה יתרמו יותר לארגון!" הוסיף.

******

במופע:

יוני נזכר במה שקרה אחר כך. אבא של יוסי ואבי פנה אליו, וביקש לבחון אותו להצגה. הוא התבייש מאד, ובכלל לא התכוון ללכת. זה דרש ממנו הקרבה עצומה. אולם הטיעון כבד המשקל, שאולי בזכותו יהיה עוד כסף לארגון, שבלאו הכי היה שקוע בחובות כבדים, חייב אותו. אחרי זה הכל התגלגל במהירות. הוא קיבל את התפקיד הראשי, וכל יום השתתף בחזרות מפרכות ואימונים. זה דווקא היה מאד נחמד, להכיר חברים חדשים, שמעריצים את כושר המשחק שלו, ולהיות במרכז החברה זה לא כל כך נורא, ואפילו כיף!
הוא התנער ממחשבותיו, מגלה שהוא עומד בפתח חדר ההלבשה. הוא נכנס פנימה בצעד קליל, מוריד את הכובע, חולץ את הנעליים הסגולות. פושט את דמותו של מיסטר ברון, וחוזר להיות יוני. יוני חדש.