הייי בנות!!
ממש אהבתי את הפוסט "אתן ממשיכות",
וכותבת פה סיפור אחר שאתן תמשיכו אותו:):
"ללי, ככה לא מדברים אל אבא, קומי ותעזרי לאחיות שלך"
ללי, באי רצון בולט קמה ממקומה בשולחן השבת והתחילה להרים את הסלטים, שקועה במחשבותיה
"אוף למה תמיד כל תגובה שלי מתפרשת אחרת ואבא מתעצבן עלי אז מה אם יש לי שאלות באמונה, אז מה אם אני לא כמו אחיות שלי?" ואופס… נפלה הצלחת וכל הסלט נשפך.
אמא בחנה את ללי במבט בוחן. וללי במקום להרים את הצלחת ולנקות אחריה הלכה לשתות כוס מים.
"ללי, נקי פה אחריך בבקשה. קחי את המרק לשולחן, בלי שישפך הפעם את כבר לא ילדה. הגיע הזמן שתננערי קצת, אחרי הסעודה אני ואבא נחכה לך בחדר" אמרה אמא ונאנחה.
אוקיי הגיע תורכן:)
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
811 תגובות
"ללי, נקי פה אחריך בבקשה. קחי את המרק לשולחן, בלי שישפך הפעם את כבר לא ילדה. הגיע הזמן שתננערי קצת, אחרי הסעודה אני ואבא נחכה לך בחדר" אמרה אמא ונאנחה.
ללי השפילה את מבטה, מנסה להרגיע את הכעס שבער בתוכה.
היא שתקה, ידעה שאם תפתח את הפה תצא לה צרחה שאבא לא שמע ממנה בחיים.
היא נכנסה לחדר המסודר שלה ושל גילי,התיישבה על מיטתה והניחה שתי ידיים על ראשה המושפל.
"ה" היא לחשה, עוצמת עיניים ביאוש.
"אתה יודע שקשה לי, נכון?"
עינייה התרטבו, היא פזלה במהירות לדלת הפתוחה,ידעה שהדבר האחרון שהיא רוצה זה שגילי תראה שהיא בוכה. היא יודעת בדיוק מה יקרה,היא תלך להלשין עליה לאבא ואמא,תעשה את עצמה פתאום רגשנית,דואגת לאחותה העצובה.
"לליי" הקול של אמא היה נרגז ביותר,לא נתן לה לחשוב.
"אוףף" היא נגבה במהירות את הדמעות והלכה לשטוף פנים.
***
אבא ואמא חיכו לה על הספה השחורה,הביטו בה בשתיקה.
…
אוףףףף אין לי מושג איך כותבים שיחות בין הורים לילדים??
'ללי', סימה סגרה אחריה את הדלת בעדינות. 'מה קרה היום?'
'כלום', קר.
מאיר החליף מבט מהיר עם סימה, מבט מזהיר בעיניו.
'תגדירי כלום'.
היא משכה כתף, ילדה בת חמש עשרה. מבט חד, מתריס. 'נשפך לי', פלטה לבסוף ללא חשק.
'ולא חשבת לנקות? את הולכת לשתות ומה? משאירה את הרצפה מלוכלכת?'
אבא שלה זעם.
ללי התכווצה, בורחת מהברקים. 'הייתי צמאה'.
'ואז? הלכת לחדר שלך. לבושה כמו שאת נראית', לא התאפק. עוקץ.
סימה בלעה אנחה. ללי קפאה, מעיפה על עצמה מבט מהר.
חצאית גינס סנטימטר מעל הברך וחולצת כתוביות. בלי גרביים. לכל הדעות לא מתאים לשבת.
היא נשכה שפה. הוא לא יודע כמה נלחמתי על הסנטימטר המסכן בשבילו. הענק בשבילי.
סימה לא היתה מרוצה. 'מאיר', התחילה. הפסיקה. מצד שני גם להעיר לו מול הילדה זה לא מתאים.
ללי לחצה על ידית הדלת. 'מצטערת', פתחה. ' אני אשתדל שזה לא יקרה שוב'. משהו צורב התכדרר לה בגרון, עולה. היא בלעה אותו בבוטות. דיי, אסור לבכות בשבת!!
ללי נשמה, מלגלגת על עצמה. שומרת מצוות נהיית לעצמך. מדהימה.
במבי את טובה
תודהה 🙂
במבוש זה מושלם!
תמשיכי!!!
חחח תודה אבל שרק אני ימשיך? אם כבר שמישהי תמשיך אותי..
וואו זה מדהים
ללי הרכינה את ראשה ודמעה אחלה לזלוג על לחייה, אמא זה בסדר אני הנקה אמר פתאום מיכל אחותה הגדולה של ללי .ללי הרימה את ראשה אל מיכל,
במיילה התכוונתי ללכת לקחת כמה מפיות לשולחן אז על הדרך
זה בסדר מיכל אני…לא ללי אני מתעקשת וקמה מיד והלכה לכיוון הנחוץ
אמא הביטה לכיוונה של מיכל הנעלמת מעבר למסדרון והפנתה את מבטה אל ללי ומללי לאבא שפשוט משך בכתפיו בחוסר עונים
…
ללי שמנו לב ש.. אני יודעת, מה את יודעת ללי? ואמא הביטה בעינה של ללי
אני יודעת מה את רוצה לומר מה שכולם אומרים ומה אומרים? דחקה בה אמא
שאני לא כמו השאר
איזה שאר
אחיות שלי
ולמה שירצו שתיהי כמו השאר?
ללי שתקה רגע כת וענתה יש לאנשים ציפיות מימני זה לא אשמתי שהן יותר טובות בהכל
הכל?
כן בבחינה חסידית כישרוניות יותר חכמות יותר חברותיות יותר…
ואת לא?
לא
הייתה שתיקה ארוכה עד שנכנסה מרים לחדר כשטלפון דבוק לאוזנה
וכך נגמרה לה השיחה
…
אין לי כח לעשות המשך תמשיכו גם את זה אם יש לכן כח ?
אין לי רעיון עכשיו אבל אני חייבת להגיד שהתעצבנתי על ההורים שלה!!!
מה זו הקטנוניות הזו???
חחחחח מסכימה איתך.
סורי אני פשוט לא טובה בלכתוב
אבל יאללה בוא נראה מה בנות כותבות התחלה מעניינת!
היא נכנסה לחדר שלה ונעלה את הדלת.
'די פשוט נמאס מהכל!' חשבה כשנחתה על המיטה בזעם. 'אני לא חייבת להיות כמו כולם, זכותי עכשיו לבחור את הדרך שלי לעצמי'.
היא הוציאה ספר, רק לברוח, לברוח מהמציאות המרגיזה הזו, מההורים שבאמצע הסעודה שבקרוב נגמרת ואז היא תצטרך ללכת לחדר שלהם כמו ילדה טובה.
בספר היא רק צופה, לא עושה טעויות. לפעמים אולי בוכה אבל זה רק סיפור.
אם רק ההורים שלה היו יודעים אלו ספרים היא קוראת.. טוב שכך. שהם לא יודעים.
היא קלטה בשמיעתה החדה את הדפיקה על הדלת.
את הקולות.
'אוףף, זו מירי..' התעצבנה לשמע נקישת הדלת שנסגרת. הדלת שלה לעוד שעה של כיף, של חופש.
"נראה לך שהיא מושפעת מהם?" שמעה את אסתי אומרת.
'אני בכלל לא מצליחה להתרכז בספר!' גערה בעצמה.
"לא יודעת, את חושבת?" ענה קולה של תמר.
וללי רק רצתה לא להיות שם.
את כותבת מהמם!!!!
תודה!! ?
פחד. בגלים. זה מה שהרגשתי.
מה ההורים הולכים לומר לי.
למה הם מסתוריים.
אולי הם לא אוהבים אותי, אולי אני מקשה עליהם.
אני לא בסדר משום כיוון. רק עושה צרות. לא מצטיינת ביראת שמים, ולא בבין אדם לחברו. מדברת לא יפה להורים, כפוית טובה, עצלנית ומפונקת.
בחורה דפוקה שמשום מה נמצאת בעולם.
לא תורמת. לא מתאימה למסגרת.
המחשבות דקרו אותי. התחלתי לרעוד, ודמעות שקטות זלגו לי עם כל מחשבה נוספת.
די!
אני לא יכולה להיחשף ככה בחולשתי. רצתי לחדר, נכנסתי למיטה, ומתחת לפוך העבה נתתי לדמעות לזרום בחופשיות.
"אלוקי. אתה בראת אותי. אנא. עזור לי!! קשה לי. אני מרגישה רחוקה ממך, מבולבלת, אחוזה בידי כוחות טומאה ממוחשבים, ומחשבות טמאות.
אבא!!! אבא!!!"
נתתי לדמעות לשטוף את פני, בלי לעצור אותן.
בכיתי.
"אלוקי, נשמה שנתת בי טהורה היא. אתה בראתה את יצרתה אתה נפחתה בי… היה נא בעזרי. כי אני לא יכולה בלעדיך! קרב אותי אליך, תוציא אותי מהשבי של האינטרנט והספקות…"
לאט לאט משהו בי נרגע, וכשאמא נכנסה לחדר לקרוא לי היא ראתה אותי ישנה עמוק, מחובקת עם אבא, עטופה באהבתו וחמלתו.
וכשקמתי, ההרגשה שלי היתה אחרת לגמרי. חלקה, מחוברת, עם רצון טוב להשתפר ולהיות מי שאני באמת, לתת לעצמי האמיתי להתבטא.
תגידי, סתם שאה סורי אם זה נשמע גיזען… את לא חבדניקית נכון? ואת כותבת מהמםםם
וואו כתית למאור
ממש ממש אהבתי את הכתיבה שלך..
מזכירה לי קצת את הכתיבה של ח.ברטלר..
זה מציאותי..חושבת שקרה לכולנו, איכשהו זה לא הסתדר לי עם הדמות שהוצגה בהתחלה.
וואי מחכהה
שיווו איזה התחלה!!!!!!
גירית אותי להמשיך?
בללי נדר אמשיך יותר מאוחר
ללי הביטה ועיניים גדולות ובורקות מדמעות אל אמא שלה היושבת לה נוחה בכיסא.
״מה ללי?״ מה יש לה לבכות לילדה המפונקת שלה??
״כלום״ היא תרקה את הדלת מאחוריה והלכה לחדרה.
היא לא יכולה ככה! כולם צועקים אליה בגלל מה שהיא עשתה או בגלל מה שהיא לא עשתה, כילו אנשים!! תפסיקו כבר!!
אין לה כוח לדיכאון הזה פשוט לא!!
אמא לא מבינה אותה, אבא פחות, ועל האחיות שלה היא אפילו לא מדברת. זהו בעצם. מה שנשאר לה זה רק את עצמה.
״ללי?״ נשמע הקול של אבא מחוץ לדלת.
״כן?״ שמעתי את עצמי אומרת עם דמעות על הגרון.
״אנחנו יכולים להכנס?״ אבא הביט אל אמא ומבט שהיא אפילו לא הייתה צריכה לראות אותו. היא כבר יודעת שבעלה לא אוהב לקום באמצע הסעודה, ובכלל סיבה כזאתי עוד פחות.
״בסדר״ היא מסדרת את החדר שלפחות יראה נורמאלי.
אבא ואמא שלה נכנסים פנימה וסוגרים אחריהם.
״מה רציתם?״ היא חוצפנית. היא יודעת, אבל לא החפת לה. כמה אפשר??
“ללי! לא מדברים ככה לאבא!״
״בסדר סליחה״ היא כאילו מתנצלת.
״ את רוצה להגיד משהו?״ אבא שואל בסבלנות.
״כן.״
אמא שולחת אל אבא מבט שואל.
״נו??״ שנהם עונים יחד.
״שאני רוצה ליהות ל-ב-ד״ היא קמה ותורקת את הדלת מהחוריהם בפעם המי יודע כמה ביום הזה.
( זהו לבינתיים? חח הייתי אוהבת יותר עם גוף ראשון אבל שוין…?)
אמאךה הכנסת אותי לסיפורר
אמא הביטה בפניו של אבא, חוששת לתגובה שלו שתהיה קיצונית מדי. הפנים שלו הי קפואות. "היא הגזימה" פסק ודיבר בטון קר שדבורה ידעה שהוא פשוט מגונן על מאגר של רגשות אשמה.
"יכול להיות" הסכימה בשקט.
"יכול להיות??" פניו נהיו אדומות, היא ידעה שהוא מרגיש אשם.
"אתה צודק" היא שוב דיברה בשקט. "אני מרגישה שמשהו מפריע לה והיא פשוט לא מספרת לנו" שיתפה אותו בחשש שלה.
"גם אני חושב ככה" חושב. לא מרגיש.
דבורה נאנחה ואז שניהם שמעו את דלת הבית נטרקת.
אפריים הידק שפתיים. "בואי נחזור לשולחן, גם ככה בזבזנו מספיק זמן"
דבורה בלעה את רוקה ונשפה את האוויר שעצרה בראותיה. היא ידעה שכשללי תחזור אפריים יתפרץ אבל היא שתקה והם חזרו לשולחן הסעודה.
***
ללי החלה לצעוד במהירות, לא שמה לב לעוברים והשבים.
לא שמה לב לרוח שהודפת את שערותיה לאחור.
רק ללכת. ללכת.
וזהו, היא כאן. בין הענפים המטים לנפול.
זה המקום שלה. המקום היחיד שהוא רק שלה.
ללי צנחה על הקרקע.
מרגישה את הלמות ליבה.
למה? למה אני כזו? אז מה אם אני לא כמו תמר!
למה אני לא לא יכולה להיות פשוט, פשוט בסדר!
היא חבטה באגרופה על האדמה. כמה נמלים ברחו משם בבהלה.
בכל מקום שאני נמצאת בו יש רק צרות צרות צרות!
ללי בלעה את הדמעות. אסור לבכות בשבת.
לא רוצה להיות כמו תמר. לא רוצה להיות בכלל. בשום מקום.
לא רוצה לחשוב. לא להרגיש. לא רוצה כלום.
דמעה סוררת גלשה לה במורד הלחי.
היא המשיכה לשבת שם. ולא נראה שהיא מתכוונת לקום. בכלל.
"ללי, זו את?" היא שמעה לפתע קול קורא לה. איך ראו אותה בתוך סבך העצים האלו?
היא לא ענתה. היא לא רצתה לפגוש אף אחד עכשיו.
"ללי?" היא שמעה את הקול מקרוב יותר. לפתע הופיעה מולה דניאלה. מה היא עושה פה?
"האו הנה את ללי"
"איך את ידעת שאני פה?"
"שמעתי בכי וזיהיתי את הקול שלך" אמרה בפשטות לא מתגרה. ללי הודתה בינה לבין עצמה שהיא הייתה צריכה לחשוב על זה שלדניאלה יש אוזניים של שועל.
"אז למה את פה בערב שבת?" דניאלה שאלה בהתעניינות.
ללי המשיכה לשתוק. לא היה לה נעים כל הסיטואציה הזו.
"רגע ללי, למה אנחנו עוד פה בין העצים? בואי נשב על הספסל" אמרה לא מרוצה מעצמה והושיטה יד ידידותית לעבר ללי, עוזרת לה לקום מהאדמה המלוכלכת.
הן התיישבו על ספסל הבטון. הוא קר.
חבל שלא לקחתי מעיל, או צעיף לפחות.
"אז למה באמת את פה?" היא קטעה את חוט מחשבותיה.
ללי הרימה את עיניה. מנסה להיחלץ מהשתיקה שכפתה על עצמה. אחרי הכל, היא צריכה לפרוק. ודניאלה כאן.
מסכנה. אחרי שהיא תשמע את מה שיש לי לומר, אני לא מקנאה בה בכלל.
"למה? כי אין לי מקום אחר להיות בו" ובגללך גם פה אני לא יכולה להיות.
דניאלה שתקה, נותנת לללי לדבר. "זאת אומרת, יש לי. בבית" אם אני יכולה עוד לקרוא לו ככה "אבל זה כבר לא רלוונטי." היא בלעה את רוקה והמשיכה.
"מאז שהתחלתי לחשוב, לא יכולתי להפסיק. התמכרתי למחשבות האלו. המרתקות. מסחררות. אז שאלתי. אבל התשובות של אמא. לא סיפקו אותי. ולאבא לא העזתי לגשת, הוא לא יאהב את זה ש… שהבת שלו. של הרב חייקין. תשאל שאלות כאלו. וזה רק בתחזית הטובה"
ללי לקחה נשימה עמוקה. מנסה לעכב את המילים מלצאת.
דניאלה השפילה עיינים וחיוך נוסטלגי עלה על פניה אבל היא מיהרה למחוק אותו, שומרת את הזכרונות לזמן מאוחר יותר. "שאלות" היא רק חזרה אחרי ללי כהד.
"כן" נאנחה ללי "שאלות"
"למה את נאנחת ללי? שאלות זה דבר טוב."
"כן כן, כבר שמעתי את המשפט הזה 200 פעם אבל כששואלים אין לאף אחד תשובות וישר מתחילים לחשוב שאת כבר חזרת בשאלה" התיזה בעצבים. היא היתה מיואשת למדי, היא באמת רוצה תשובות היא לא כופרת אלא היא רוצה לדעת.
"ללי, אם אני לא הייתי שואלת את לא היית מכירה אותי, הייתי נשארת איי שם באיזה בית ספר לא דתי במרכז הארץ" ציינה דניאלה בעדינות, מנסה לרומם מעט את רוחה השפופה של ללי.
"את צודקת אבל כנראה שאלות טובות רק לאנשים שנולדו לא דתיים"
***
השעה שתיים ושבע דקות בלילה.
אפרים נועץ מבט מצמית בדלת. כאילו עוקר אותה ממקומה.
"הייתי צריך לצאת אחריה" פסק "הילדה שלי לא תשב בשתיים בלילה ברחוב כמו פרחחית" בגללי.
מה קרה לה פתאום? לילדה התמימה שלי.
דבורה היססה לרגע. בוררת את מילותיה.
היא דואגת מאוד. לא רק לללי. אף פעם אפרים לא חד כל כך.
זה לא סימן טוב.
"אפרים. התה כבר קר" ולא רק הוא. דבורה הישירה מבט "ללי תהיה בסדר. היא תחזור" מתחת לכל החדות. הוא פשוט דואג.
"בסוף ללי חוזרת" ללי אמרה לה את זה. ילדה קטנה בת שש עם צמות כהות וחיוך שובה. תמיד היא הייתה כזו. עם קסם אישי יוצא דופן.
פעם היא חזרה מאוחר מהגינה, נהנתה עם חברה ולא שמה לב לשמיים המתכהים. רק ה' יודע כמה דאגתי לה.
וללי, ראתה את זה. 'אמא בסוף ללי חוזרת. ללי תמיד חוזרת'. מול החיוך של ללי. דבורה לא כעסה יותר. כמו שמה את מבטחה במילותיה הקטנות.
"בסוף ללי חוזרת, אני בטוחה"
דניאלה שתקה מהסיבה הפשוטה שהיא לא ידעה מה לומר, היא רק השפילה עיניים ונשכה את שפתה.
הרוח שרקה בינייהן, מגבירה את העוצמה של השקט המכאיב.
"אז את מסכימה איתי?" שאלה ללי ביאוש. כנראה שבאמת אין מקום לשאלות שלה.
"לא" ענתה דניאלה מיד. "אני עדיין חושבת ששאלות זה טוב"
ללי נאנחה. עוד בנאדם שלא מבין אותה, כמה נחמד. היא חשבה שדווקא בגלל הרקע של דניאלה היא תבין אבל כנראה טעתה.
ללי קמה מהספסל והחלה ללכת, לא יודעת לאן אבל העיקר לא להיות ליד משהו שלא מבין אותה.
המחוג הראה על השעה 4 וחצי לפנות בוקר ודבורה ישבה על הספה וקראה תהילים. היא שלחה את אפרים לישון ואחרי תחנונים בלתי פוסקים הוא הסכים אבל היא לא מצליחה להירדם. דמעות חמות זולגות מעייניה הישר על הסידור והיא מזיזה אותו כדי שלא ירטב. היא כל כך דואגת ללי, לא מגיעה לה לישון בחוץ, דבורה הצטמררה רק מהמחשבה על זה. היא ניסתה להכריח את עצמה להפסיק, 'שבת היום ולא בוכים' ללי תמיד היתה אומרת לה כשהדמעות היו יוצאות להן בשבת והיא רק היתה מחייכת ומלטפת את שערה השחור.
לפתע נשמעה חריקה קטנה של הדלת של הבית. ללי.
ללי סגרה את הדלת באיטיות ופסעה בשקט לכיוון המטבח, מתפללת שאבא ישן.
"ללי?" זו היתה דבורה. קולה רעד מהבכי ומההתרגשות.
ללי השפילה עיניים. יותר מדי דברים עברו עליה בללילה הזה, ליל שבת!
דבורה לא יכלה להתאפק וחיבקה את ללי בחזקה.
"קר לך" ציינה בעיינים דאוגות.
"בלב" פלטה ללי והתחרטה מיד.
דבורה היישירה מבט לעיינה של ללי "גם לי" אמרה בפשטות ולקחה את הכירבולית שהיתה על הספה ועטפה בה את ללי.
"תודה" לחשה ללי והשעינה את ראשה על כתפה התומכת של אמא.
דבורה חייכה בליבה. שומרת את הרגע.
ללי נראתה לה כל כך חסרת ישע. מזכירה לה את ללי הקטנה שלה, שגדלה בלי משים.
עפעפיה של ללי נשמטו ברכות ודבורה שלחה אותה למיטה. סוגרת אחריה את הדלת.
אלוקים. היא פלטה אנחה חרישית. עשה למענך אם לא למעננו. עשה למענה. כי אני לא יודעת איך להתמודד עם הניסיון הזה.
דבורה רוקנה את כוסות התה המלאות לכיור ונכנסה לחדרה.
***
קרני שמש זעירות ליטפו את פניה. עדות לאור העוצמתי המוסתר מאחורי התריס.
ללי התהפכה במיטתה, נותנת דרור למחשבותיה.
אבא כנראה כבר הלך לתפילה. המניין שלו מתחיל בשעה עשר בדיוק ולפי שעון הקיר הסגלגל שמולה כבר אחד עשרה וחמישה. אבא אף פעם לא איחר. אפשר לקום.
אין לדעת איך הוא מתכוון להגיב. ללי מצמצה ארוכות. תמיד היא ככה כשהיא חסרת אונים, הרגל ישן עוד מתקופת היסודי.
ללי משכה את השמיכה והתרוממה באיטיות.
כמו באוטומט היא ממלמלת מודה אני ומושיטה יד לעבר הנטלה. פוזלת למיטה הריקה של תמר בעין אחת, ובשניה מסתכלת על הנייגעל-וואסר. נזהרת לא לשפוך.
תמר שונאת בלאגן והדבר האחרון שחסר לה עכשיו זה שתמר תתעצבן עליה.
ללי יצאה מחדר עם הקערה המלאה ביד. שופכת בזריזות.
מנסה לא לחשוב על מה יקרה כשאבא יבוא.
יאוו מהמם תמשיכו
………… הגיע הזמן שתננערי קצת, אחרי הסעודה אני ואבא נחכה לך בחדר" אמרה אמא ונאנחה.
הארוחה הסתיימה כששקט כבד מונף באוויר. ‘אוף… מה רוצים ממני? בסך הכל יש לי קצת שאלות… היא הבכורה בבית ״את מקלקלת לאחים שלך״ הם מתרצים תמיד, ומה איתי?? אני גם סך הכל ילדה קטנה!׳ אבא מנקה את צלחתו בחטיבת דג עיקשת, מביט בה, בביתו הבכורה, ללי. הוא סומך עליה, הוא אוהב אותה. הוא נזכר בעצמו ילד כבחור ישיבה…
הוא היה בחור שעבר הרבה קשיים, הוא הגיע לעולם התורה שנתן לו עמוד שדרה, התורה היא כל כך מתוקה. והוא רוצה שגם ביתו תאהב את התורה, בפשטות ובאמונה, בלי שאלות…
האמא רבקה מסתכלת על שניהם. ללי, כל כך קטנה וטהורה. ומשה בעלה, יודעת מה בתוך הראש שלו… הו אלוקים! רחם על בניך שמור עלינו!
מירי הקטנה/גדולה מסתכלת על כולם. ׳אוף. למה זה קורה כל פעם?? וארי, חיים, שרהלה ושלמה ומיכלי הקטנים. יושבים ואוכלים, לא מבינים, לא מרגישים את האווירה נישאת באוויר.
רבקה קמה,לוקחת את שלמה ומיכלי הקטנים ומנקה אותם. ״איי…״ בוכה שלמה. ״אמא. כואב לו״ אומרת מיכלי תאומתו באכפתיות. ׳אני מנקה אותו, כמו הקב״ה, פתאום מבינה. ׳הוא מנקה אותנו, כואב, אבל הוא מנקה…״
היא לוקחת אותם לחדרם, ומשכיבה אותם לשינה.
על הספה בסלון, מחכים לה ללי ובעלה. היא מביטה שהם מדברים, היא מתחבאת מאחורה, מקשיבה.
״לכל אדם יש כל מיני דברים. מחשבות או עושה מעשים לא טובים, אך זה לא אומר שהוא חלילה בהמה/רשע. אלא לכל אדם יש שתי יצרים,לכל אדם יש יצר הרע ונפש בהמית. ואנחנו צריכים להתמודד ולהתאמץ. וככל שהמאמץ גדול יותר, כך השכר גדול יותר!
אל תפחדי שיש לך שאלות, זה בסדר, זה מותר! את צריכה להתאמץ יותר, ואנחנו נעזור לך!״
״אז אני לא רעה…?״
״לא. מה פיתאום. אני בטוח שיש בך צדדים טובים. את לא רעה חס ושלום! רב חשוב וקדוש שאמר לי, אני זוכר את זה, זה מה שתפס אותי בחיים… הוא אמר לי כך_ זה שאני- את, זה שאת מרגישה כל כך רע, מהמחשבה שאולי את ״רשעית״, זו ההוכחה שאת טובה! יש בך טוב לב, את רוצה להיות טובה, את שואפת לזה! כנגד הכשלונות שיש לך, יש לך גם הרבה הצלחות! רק אולי שכחת… כדי להגיע לעבודת ה׳ בשמחה, צריך להסתכל על התכונות הטובות שבך, זה רצון ה׳! וכך במילא תתגברי על יצר הרע יותר״ וקרץ לביתו.
״אבל… נפלתי! חטאתי! ה׳ לא ירצה אותי…״
״מה פתאום. את חושבת עכשיו שאין סיכוי, שנפלת. אך זה שטויות! יש תשובה!!
ההבדל בין צדיק לרשע, זה לא שהצדיק תמיד מצליח והרשע נכשל, גם הצדיק נופל לפעמים, עושה שטויות. עושה דברים שאסור לעשות. בתכלס כולם בסופו של דבר רק בני אדם! אבל ההבדל הוא- כמו שכתוב בפסוק: ״שבע ייפול צדיק וקם, ורשעים ייכשלו ברעה״. גם הצדיק נופל לפעמים, אך הוא תמיד קם! הרשע ייכשל ברעה, וירגיש כישלון, לא שווה. ולכן הוא התייאש! את רוצה להיות צדיקה? אז תקומי! לא להתייאש, להתגבר! לקום!!!״
״ממ… וואו תודה אבא…מזמן לא שמעתי מילים כאלו מבינות ונוגעות…״
״אני אוהב אותך! והערות, זה מתוך דאגה שלי אלייך! כי אכפת לי ממך!״
״אבא. אפשר לשאול אותך שאלה?״
״בוודאי״
״נכון אבא שגם אתה הייתה כזה, גם לך היה קשה?״
האבא חייך אל ביתו וליטף את שערה, ״בוודאי. לכולם. ואני… לא כדאי שתדעי… הייתי פי מאה פחות ממך… את. קטנה לידי״ קרץ לה.
״אבא… אני אוהבת אותך״
ושניהם התחבקו. ורבקה, האמא. מביטה מאחור, מרוגשת, ועם דמעות בעיניים…
____________________
תודה שנתת לי לאפשרות, בהתחלה לא ידעתי אם לעשות, אבל החלטתי לנסות ובס״ד זרם לי… רציתי שהסוף יהיה טוב, ורציתי ש״הסיפור״ יהיה עם חיזוקים ותובנות לחיים… אגב. כתבתי כבר פוסט על ההבדל בין צדיק לרשע כמכתב. עוד לא עלו אותו לאתר, אז אני מחכה? אז תראו גם אתן…………
ותגידו לי איך זההההה????
מלח פצוע,
את מוכשרתתת
ועמוקה.
שאפוווו.
תמשיכי לכתוב לנו;)
באמת???
חחח תודה:)
באמת באמת
את מוכשרת ברמותת
תמשיכי לכתוב,
זה מהמםם:*
חחח תודה?
הכל כמובן סייעתא דישמיא:)
וואו מלח פצוע, את מוכשרת ברמות?
מהמם מהמם!!! המסרים, העומק, פשוט יפה!
מזל שתפסת אומץ לעלות?
נ.ב-את לא חבדניקית נכון?
חחח תודה רבה?
נ.ב. אני פשוט יהודיה!!
חחח. למה את שואלת???
בשמחה?
חחח התכוונת בקטע הביישני??
גם אני כזאת,אז זה בסדר?
בגלל שהתוכן המיוחד שהכנסת,
קצת שונה מהתוכן החב"די ומהתניא?
בהגדרות של צדיק ורשע..
אה. חחח. לצערי לא זכיתי ללמוד..(על אף רצונותיי..) כל החומר שהכנסתי הוא מתוך קלטת סיפורים שאני אוהבת לשמוע:)
אבל בעיקרון- נולדתי למשפחה חבדית, הורי החליטו על זה אחרי חתונתם, אבל… מסיבות אישיות לצערי. בקיצור לא זכיתי:/ 😉
יש מצב את מפרטת על זה?
את באה ממשפחה חבדית,
ובחרת לא להיות חבדניקית כאילו?
אם זה בסדר מצידך כמובן?
פשוט מעניין אותי נושאים כאלו?
עלומת שם, חחח אני כזאת מעניינת?
חחח. זה בסדר את יכולה לשאול! 🙂
לא יודעת מה בדיוק לפרט לך…
אמרתי שנולדתי למשפחה חבדית. כאילו הורי החליטו לזה אחרי חתונתם.
אבל… קרו דברים, נולדתי להורים חולים..
ובקיצור לא זכיתי לגדול כמו חבדית… וזה כולל שלא זכיתי ללמד תניא…
זה מה שאמרתי, על זה ששאלה אם אני חבדית, כי זה שונה מהתניא מה שאני כתבתי…
אבל אם זה מעניין אותך, אני הוסיף- באמת החלטתי לא להיות חבדית…
אבל כל פעם מחדש אני מבינה, שיש משהו יפה… שונה מהבית… ואני רק בורחת מכלום…
מקווה שזה מובן;)
חחח. אבל למה זה מעניין אותך? 😉
את מעניינת בהחלט?
וואו איזו התמודדות קשה..
לא סתם את נשמעת ילדה מהממת עם עוצמות?
זה סתם מסקרן אותי כל הקטע הזה ,
פשוט בד"כ אם כבר בוחרים זה ההיפך-
לבחור להיות חב"דניקית, לא מצוי שבת חב"דית
עוזבת את חב"ד ונהיית סתם חרדית,
ומאד מעניין אותי מה גרם לך לעזוב את כל היופי
והאוצרות שיש בחב"ד לטובת משהו אחר…
מקווה שהבנת..
אה. חחח תודה:)
כבר אמרתי, שאני לא באמת יודעת ומכירה את "היופי והאוצרות של חבד" כמו שאת אומרת, כי כל פעם שאני רואה\קוראת משהו אני נפעמת. ומגלה ע-ד כמה אני לא יודעת ולא זכיתי.. (ואז אני נהיית מזה צמאהה לזה..)
וגם מה אני אהיה, אני עדיין לא בחרתי.
פעם אהבתי את החסידות ברסלב-האמונה הפשוטה, פעם החלטתי להיות דתית לאומית ולפעמים אני מרגישה שרוצה לעזוב לגמרי תמצוות..
האמת, שהכל מתבלבל אצלי…
אז עוד לא בחרתי, אבל מה שבטוח- אני אשאר יהודיה:)
אבל לא אמרתי מלכתחילה שבחרתי בדרך אחרת…
(אמנם זה טיפה מן המציאות, כי ירדתי טיפה ברוחניות, ועדיין לא ברורה לי הדרך?).
אבל מה שאמרתי ש"סך-הכל" לא זכיתי ללמוד וכל מיני דברים לצערי…
הבנת? 😉
חחח אבל נחמד לדעת שאני לפחותת מעניינתתת… ??
באמת חבל, אבל אין דבר אבוד?
תמיד את יכולה ללמוד ולגלות את היופי:)
מי מונע את זה ממך?!
אם את אומרת שללמוד חסידות ותניא זה זכות-
זה כבר מראה שבתכלס יש לך את הרצון העומק והפנימי,
שצמא לחסידות?
לגבי ההרגשות והבלבולים, זה משהו טבעי לגמרי
בגיל ההתבגרות, אז תרגישי הכי נח עם זה,
החיפוש העצמי מאפיין כל בת במידה כזאת או אחרת..
אבל הכי חשוב זה שתשמרי על עצמך:)
ולא תתני למחשבות והרצונות להתממש,
תחשבי על זה!
את לא באמת רוצה לעזוב את התורה והמצוות,
נכון ,קשה לך, הרבה פעמים זה מרגיש כבד מדי
אבל מאיפה זה מגיע? מהיצר הרע!
זה לא 'את האמיתית', את האמיתית זה יהודיה עם נפש אלוקית טהורה:) וההמחשה לזה שאת כל כך מחוברת להקב"ה, זה התוכן שהכנסת בסיפור, זה מראה מי את באמת, כמובן שאני ישמח אם בתוך כלל החרדים,
את תהיי חב"דניקית ,כי לא סתם נולדת למשפחה כזאת!
אם זכית לזה, אז זה המקום שלך:)
אבל אם בכל זאת את תבחרי אחרת,
זה כבר בחירה חופשית,
אבל העיקר הוא באמת שתקיימי את רצון הקב"ה:)
אוהבת אותך?
הצלחות !
טוב… תודה רבההה:)
יאוו מהמם תמשיכו
ללי, נקי פה אחריך בבקשה. קחי את המרק לשולחן, בלי שישפך הפעם את כבר לא ילדה. הגיע הזמן שתננערי קצת, אחרי הסעודה אני ואבא נחכה לך בחדר" שייני מתוסכלת. היא רצתה שבת עם אווירה טובה לא כמו תמיד אבל כנראה ה׳ רוצה אחרת.
״בסדר״ היא כועסת כל כך על ההורים שלה שהיא כבר לא יכולה ליהות בבית הזה. נמאס.
״ללי יותר מהר בבקשה״ היא יודעת שהיא לא האמא הכי מתוקה כרגע אבל גם יודעת שאין לה טיפת כוח לעוד דברים היום.
היא נקתה וכיבסה, הביעה את הילדים מהגן והלכה לקניות. אחרי זה היא חזרה לבית מבולגן ונקתה עוד הפעם והכינה לשבת עמון אוכל והתארגנה לשבת מותשת ובלי מצב רוח.
״ללי ספרי משהו על הפרשה״ שייני מנסה להציל את מצב השתיקה שמשתרר בסעודה.
״אולי מחר.״ היא לא באמת מתכוונת לדבר מילה אחת מול ההורים שלה. שיחשבו, כאילו שבאמת אחפת לה.
״ללי?״ שייני לא מצליחה להבין את הילדה שלה! מה נסגר איתה?
“מה?״ היא לא מבינה
״ מה מה? תראי מה את עושה!״
״אויי סליחה לא שמתי לב״ היא מדברת בשקט. קמה וזורקת את הצלחת לפח. דג ובשר באותה צלחת. תשימי לב ללי! יחשדו בך.
אבא שלה נכנס למטבח, סוגר את הדלת מאחוריו.
״ללי הכל בסדר?״ היא נראת לו קצת מבולבלת.
״כן….. ברוך ה׳. אני קצת העייפה״ קצת.
״בסדר. תדעי שכל דבר את יכולה לדבר איתי אוקיי?״ הוא לא רואה שהיא נרגעת.
״בטח בטח. תודה אבא.״ היא לא באמת רוצה לצער את ההורים שלה. היא לא תגיד להם שכבר הרבה זמן היא לא שומרת שבת. היא לא תגיד להם שהיא שחכה איך מתפללים. היא רק תמשיך להיות הילדה מהחלומות וזהו. פחחחח היא מלגלגת לעצמה. תהמשיך תמשיך….
“ יצחק הכל בסדר?״ שייני לוחשת לבעלה כשהוא מתיישב בחזרה בשולחן.
״ כן ב״ה. היא אמרה שהיא עייפה. תקף גומרים כאן והיא תירדם״
״בסדר״ היא לוקחת למטבח את המגש של האורז ומביאה את הקינוח.
לפני שהיא מניחה את המגש של העוגה ושולחן היא פוסעת כמה צעדים אחורה לראות אם ללי במטבח.
״ללי?״ היא נכנסת למטבח ומניחה את הקינוח על השולחן. כבד לה.
אבל ללי לא כאן. והיא כבר מתחילה לדאוג.
אמאלהה הלחצת אותי
את כותבת מהמם!!
וואי התחלת מהמם מהמם?
ממש ממש אהבתי!
תצטרפי גם בתגובות לצוות הממשיכות?
מה. איפה זה?
"אני ואבא נחכה לך בחדר"
"ללי, אנחנו חייבים לדבר"
"בואי, תספרי לי מציק לך"
כמה פעמים היא כבר שמעה את המשפטים האלו ודומים להם בשבוע האחרון? היא כבר הפסיקה לספור.
כמה פעמים היא ענתה על המשפטים האלו והדומים להם? אפס. כי פשוט אין לה מה לענות. מה להגיד. היא תעמוד מול אמא שלה ובמקרה הרע גם מול אבא שלה, ותנסה להסביר את עצמה, את הנפש שלה, אבל במקום מילים ברורות יצאו לה חצאי מילים והברות. כי איך היא יכולה באמת להוציא לאוויר העולם ולתת ממשות לכל המחשבות וההגיגים הכי נסתרים של הלב שלה?
נמאס לה כבר. היא כן רוצה לשתף מישהו, או מישהי, במה שקורה לה בפנים אבל ההורים שלה פשוט לא יבינו. פשוט לא. אולי הם יצקצו לה כמה מילים של "זה יעבור" "ולכולם זה קורה בגיל הזה" וזו לא התגובה שהיא רוצה לקבל. היא רוצה התעניינות אמיתית, לא מלאכותית.
אבל אם אפילו ההורים שלה, האנשים שאמורים להיות הכי קרובים לה בעולם, לא מבינים אותה, אז מי כן? מי יבין אותה?
טוב בעצמי לא ממש הבנתי מה כתבתי פה ? היא פשוט נמצאת בסערת רגשות
"שוב"?? שאלה את עצמה ללי וכבשה אנחה כאובה.
"מה כבר ביקשתי?" חשבה לעצמה בעודה מנגבת את שאריות הסלט השפוך, קצת הבנה למי שאני,ללי האמיתית.
דמעות חצופות החלו לרדת במורד לחייה.ללי ניגבה אותן במהירות-"רק זה חסר לי" חשבה לעצמה במרירות "שכולן יראו את ללי החצופה והמורדת נשברת ובוכה"
"תתאפסי"גערה בעצמה,"תלבישי על עצמך שוב את דמות הקשוחה והקוצנית,המרדנית והחוצפנית,אינלך ברירה אחרת…,אם היו יודעים כמה נמאס לה מהדמות הזו,אם היו נותנים לה עוד צאנ'ס"….
"ללי???????
כמה זמן אני ואבא צריכים לחכות לך???..
אמא נעצה בה מבט חודר וכעוס.
ללי התכווצה.
"אני באה" התיזה בקרירות,קמה ממקומה שעל הרצפה בחדות.
אבא חיכה לה כבר בחדר,ידיו שלובות.
"נו,כמה זמן צריך לחכות לך,ללי?" שאל אותה אבא בחוסר סבלנות.
"יש בעיה כלשהי?" שאלה ללי בעוינות גלויה,"אני יותר מאשמח לקום וללכת מפה" אמרה.
"לאה!!!,דברי בכבוד לאבא,או שגם על זה יש לך השגות באמונה?
כיבוד אב ואם לא קיים אצלך?אין מקום בבית שלנו לידה שמדברת כך!"
אמרה אמא בזעם עצור.
"אתם יודעים מה,אז אני אקום ובאמת אלך" קמה ללי מהכסא בסערה,עיניה מלאות דמעות כאב.
"אף פעם לא קיבלתם אותי כמו שאני באמת,אף פעם לא הייתי מספיק חסידית,מספיק טובה בשבילכם,תמיד התביישתם בי,ניסיתם להדחיק את הבת ה"לא יוצלחית" שלכן, מצטערת שנולדתי וגרמתי לכ"כ הרבה בושות,אולי היה עדיף שבכלל לא אהיה,ככה אגרום פחות נזק לאנושות" ללי סיימה את המונולוג הסוער ואמרה:"אני יוצאת עכשיו,אל תדאגו לי,או שבעצם אף פעם לא דאגתם"…
ללי יצאה מהבית רוח קרה צלפה בפניה וייבשה את הדמעות החמות משאירה שביל מלוח על לחייה הצורבות מלהט הכאב.
נמאס לה מהכל."יופי ללי,ילדה גדולה"סנטה בעצמה,"לאיפה תלכי עכשיו"?
"את דפוקה,דפוקה,דפוקה"אמרה לעצמה.
"איך את יודעת תמיד להסתבך"???????..
ללי הרימה עיניה לשמים:"אלוקים,למה הבאת אותי לחיים האלה בכלל??,רק נזק אני עושה.
"אבא,תן לי סיבה אחת להשאר פה" פנתה שוב לשמיים זרועי הכוכבים שמעליה,כוכב נצץ אליה בעידוד.
"ישלי תקווה"? חשבה לעצמה בייאוש.
אם אתן רוצות המשך תגידו……..
רוצה המשך דחוף!
כתבת כל כך חי!!!
פייגי את מוכשרת ברמות?
תעלי דחוף!!!
מהמם מהמם!!!
מחכה להמשךך
ללי הרכינה ראש.
"טעטע, רעבע" לחשה ללא קול "אני מרגישה שאני קורסת לבד,תעזרו לי,תנו לי סיבה לקום,להמשיך,להרים ראש גם שקשה"
ללי צנחה על ספסל מזדמן,גל של בכי שטף את כולה,והרעיד את גבה ממושכות.
לפתע,חשה ללי יד רכה על כתפה,ללי נרתעה בבהלה וסובבה ראש,"מי רואה אותי בחולשתי?" עברה בראשה מחשבה מהירה ומפוחדת..
יאללה מי שרוצה שתמשיך אותי…?
פייגי תמשיכיי!!!!!!!!!!!!!
אוף. לא העלו את ההמשך שלי:(
דווקא עשיתי שונה, ועשיתי לו סוף, וסוף טווב…
ועשיתי קצר! סיפור קצר…
וגם שמתי תובנות וחיזוקים לחיים, בין לבין…
מחכה לשלי;)
למה את שלי לא אעלו????
גם שלי לא העלו…
🙁
אוף. רציתי לשמור לעצמי, אבל לא היה לי איך. ועכשין אני לא זוכרת..
עד שהגברתי על ביישנותי ונסיתי ..
כן גם אני שלחתי אתמול ולא העלו
ממש חבל?
חבל שלא שמרתי…
למה לא מאשרים לי תגובותת איזה מוזר..
אה אני רואה עכשיו שהעלו
לא יודעת מה הולך פה
הכל מסתבך לי…
העלו לך משיח:)
בתגובה שמתחת לרוצה בטוב..
לא מצליחה להגיב לך שליחה בעולם אז אני עונה פה…
כן ראיתי תודה!
עשיתי המשך להמשך שלה אז זה עלה שם?
איזה באסה??
הנה. עכשיו רואה, הועלו את שלי… תודה רבה ממש לאתר!!!!!!!
ולכותבת הפוסט, שנתת לי לאפשרות לנסות… אז תודה:)
ליודת איך להמשיך..
רק מרחמת על ללי
מאודד
"ללי, נקי פה אחריך בבקשה. קחי את המרק לשולחן, בלי שישפך הפעם את כבר לא ילדה. הגיע הזמן שתתנערי קצת, אחרי הסעודה אני ואבא נחכה לך בחדר" אמרה אמא ונאנחה.
"אוףףף" אחד ארוך וקולני נפלט לללי. אמא הביטה בה בתימהון שרק הלך וגבר מרגע לרגע. 'שווב?!לא רוצה לדבר. לא רוצה להסביר.' חשבה לעצמה. ללי הייתה עייפה ומבולבלת. היא כעסה על כל העולם.
'למה נולדתי דווקא אני למשפחה הזו?' עלתה לפתע מחשבה לללי. אולי מתאים היה לי בכלל היה לגדול בבית לא שומר תומ"צ… לא מתאימה לי הדרך חיים החונקת הזו, שאוסרת כל כך הרבה דברים'…
ללי הלכה לחדר, הדמות שנשקפה לה מולה הייתה חיוורת והמומה. 'איך העזת לחשוב ככה?' שמעה קול פנימי לוחש לה. קול שהלך וגבר מרגע לרגע.
'ואם אבא ואמא ידעו שזה מה שאת חושבת?? איך את רוצה שהן יגיבו??' ללי לא יכלה יותר. "דיייי" שמעה פתאום. וכ"כ נבהלה לראות שזו היא שצרחה כרגע.
'מה יהיה איתי???' פלחה לה מחשבה כואבת בליבה.
'עד מתי אני עוד אמשיך ככה עם המצב שלי שרק מדרדר מיום ליום…'
ללי הרגישה כאב חד מפלח בה. היא נכנסה לאמבטיה לשטוף פנים ולנגב את הדמעות המעצבנות שהחליטו לנוח לה בפנים. כשהרגישה קצת יותר טוב בלב, הכריזה בקול לחלל הבית: "אני יוצאת לסיבוב קצר"
"עכשיו? בשעה כזו?" הביטה בה אחותה דינה הגדולה בדאגה. "חם בחוץ, תסתכלי" המשיכה את המובן מאליו.
ללי הביטה בחלון, השמש קפחה במלוא עוזה, אך לא זה לא גרם לשנות את החלטתה, אבל בפרוש את הרגשתה.
הדאגה של דיני עשתה לה כ"כ טוב על הלב. 'תודה ה' שנתת לי אחות כ"כ מיוחדת במצב הכ"כ מסובך ולא פשוט שלי' הודתה ללי בליבה לה'.
"לא נורא, אקח איתי בקבוק מים ואשתדל לחזור מהר" אמרה שחיוך נעים על פניה. היא הרגישה יותר טוב עם עצמה.
**
בחוץ היא שקעה במחשבות. הן הגיעו כמובן מאליו, כאילו פתחה להן דלת לרווחה.
'זהו, אני עושה למצב הזה סטופ' הרהרה.
היום, אחרי ההבדלה, אקבע שיחה עם מושקי, המשפיעה המיוחדת שלי, אדבר איתה על הכל, אספר לה ה-כ-ל '.
'על השאלות באמונה, על הריב עם אבא ואמא, על חוסר החשק והשמחה, על הפקפוק, על החשבות הזרות' דיי. אני לא יכולה להישאר עם זה לבד.
"את כמעט מתמוטטת" לחשה לעצמה, שאף אחד לא ישמע חלילה…
וכשההחלטה בליבה נכנסה הביתה מעודדת כששני אבנים כבר ירדו מליבה.
"את בדרך הנכונה" לחשה.
אינלי כח להמשיך?
ללי התיישבה על המיטה בתסכול
היא בעצמה לא מבינה מה עובר עליה…
היא לא מבינה למה… איך… זה מוזר..
איך האחרים לא שואלים??
היא מנסה להירדם… כן בצהריים… היא מותשת מהוויכוח…
מה אסור לה לשאול??
'החיים האלו יותר מידיי מסובכים בשבילי' סיכמה לעצמה
האחיות שלה כאלו תמימות היא חושבת…
אבא ואימא רוצים שהיא תהיה כמוהן… לא יודעות כלום מהחיים..
היא רוצה ללכת בדרך של המשפחה
אבל היא רוצה לבחור את זה בעצמה
לקבל תשובות ולבחור את הדרך שלה..
וכן… ייקח לה זמן לקבל תשובות
וייקח לה זמן להתייצב ולנסות לקום על שניי הרגלים
ייקח לה זמן… היא מתבגרת…
בלית בררה עם פרצוף חמוץ ,ללי קמה מהכיסא,
ובצייתנות מנקה את הרצפה.
תוך כדי הניגוב ישראל מסתכל עליה במבט מצמית, ומסנן מבין שיניו: "לרמות כאלה כבר הגעת? אולי עוד מעט גם תעשי לנו ספונג'ה בעיצומה של השבת? את לא יודעת את ההלכות של שבת? לא שמעת על מלאכת סחיטה?"
ישראל ממשיך להתקיף במבט מלגלג ודינה מנסה למחות, אחרי הכל הלב של אמא תמיד פועם ודואג..
לא משנה עד כמה הבת שלה תהיה רחוקה ממנה!!
אבל ישראל ממשיך: "אני תאמת כבר לא ממש מתפלא, תראי איך את נראית! לאן הגעת?! באיזה שפל המדרגה את נמצאת?! מתי פעם אחרונה התפללת שחרית, אה?! איך את לבושה?! אני עוד לא יכול לקלוט איך זה שהבת שלי – בשר מבשרי לבושה ככה..!" ישראל התיז בתיעוב "חצאית שהאורך שלה כבר מזמן עקף את הברך, חולצה מקושקשת עם כתוביות, עם שרוול קצר." הוא השתתק לשניה. "למה? את יכולה להגיד לי? אני לא יכול לקלוט את זה! ואם אני ימשיך, אני חושב שלא יהיה סוף לפירוט של הדברים הגרועים שעשית בזמן האחרון.. וזה לא פוטר אותך מהשיחה שלי ושל אמא אחרי הסעודה אם חשבת שבזה הסיפור יסתיים..!"
ללי הרגישה מרוסקת מבפנים. היא הרגישה שעוד שניה היא מתפוצצת מעצבים ומכאב ,היה לה הרבה מה לענות לאבא, אבל הראש שלה עבד אכשהוא והיא השכילה להבין שיש דברים שהשתיקה יפה להם. 'בין כה אין סיכוי שאבא יבין אותי ,את הכבשה השחורה של הבית.'
כל האחים והאחיות הגדולים המשיכו בדרכם של הוריה, ילדים לתפארת, אחיות שלה אחת אחת שם – כשרוניות, חסידיות ,חדורות רבי, גאולה, מאמינות בה' בצורה שכל כך גורמת לה לקנאה ועוזרות בכל רגע נתון.
ועל האחים שלה היא אפילו לא רוצה לדבר מרוב שהיא רחוקה מהם כרחוק מזרח ממערב, הבחורים ה-חסידיים בישיבות ,תמימים של ממש!
ורק היא טרפה את כל הקלפים והעניקה להוריה את
תעודת 'הכשלון הצורב בחינוך ילדים'!
על אחים שלה הקטנים היא גם לא חוששת, כבר מקטנות, כולם מתפעלים מהידע החסידי שחדור אצלם כל כך,
ומהדוגמא חיה שהם מהווים כבר עכשיו.
' אלא אם כן את תשפיעי עליהם לרעה ',מתגלגל ממנה צחוק כאוב.
בשתיקה נכנסה ללי לחדר ונשכבת על המיטה באפיסת כוחות.
דמעות התחילו לזלוג על פניה ללא הרף "זהו אני כבר לא יכולה. אני כל הזמן תוהה לעצמי, איך נולדתי למשפחה כזאת? משפחה שורשית ,חסידית, השפיצית של חב"ד ,שכל הבנות בכיתה שלי חולמות על 'הייחוס הזה' ,ואני רק חולמת לתת אותו למישהי אחרת.. אלוקים ,למה לא נולדתי למשפחה אחרת ?לא יכולת לתת לי להיוולד למשפחה חילונית?" מתקנת את עצמה אחרי שניה, 'אממ.. זתמורת- לא שומרת תורה ומצוות '?
ופתאום קול מלגלג מגיע: 'את חצי חילונית , ההורים שלך יודעים רק חצי מכל הדברים הגרועים שעשית בזמן האחרון. הם לא יודעים שלפני שבועיים, למשל, לא שלטת בעצמך בלילה והיית כל כך שבורה בליל שבת, שבשקט יצאת לבחוץ ובשביל להרגיע את 'הנפש' יצאת עם ה…ושמעת שירים!! ואם היו יודעים לא היית פה בבית עכשיו ..'
ואז לוחש לה קול נוסף מלגלג ומרושע כאחד : 'איך במקביל לכל העברות הכי גרועות שיכולות להיות שאת עושה, את עדיין מנסה לשמר את ההרגש החסידי והשפה הנקייה שלך? ולמי את מתלוננת על המשפחה שנולדת אליה -לאלוקים? את מאמינה בו בכלל?
ללי תפסיקי להיות צבועה. אין כזה דבר לפסוח על שתי הסעיפים.
את בחרת כבר, והבחירה שלך לצד השני היא הנכונה בשבילך! תהיי שלימה עם עצמך!…
אני בחרתי? בטוח?!
אם תרצו ,אני ישלח בעז"ה המשך..
לא מאמינה שתפסתי אומץ להעלות ?
אני ישמח לביקורות,ותודה על מי שהעלתה את ההתחלה,
על האפשרות שנתת לי ,בזכותך נפלה עלי השראה:)
משהו שאני מחכה לו הרבה,והגיע סוף סוף ב"ה
והוו עלומת שם!!
ביג ביג ביג ביג לייק!!
וואוו מהממת תמשיכיי
וואו, איזה סוער, צימררת.
מחכה שתמשיכי
תודה מתוקות?
ממש מקווה שיהיה לי זמן שבוע הבא,
אם לא אז זה יחכה לעוד שבוע,
אבל בעז"ה אני ישלח המשך:)
מי שרוצה מוזמנת להמשיך בנתיים:)
ישששש את העלת!!!
וזה כזה מהמםםםםם!!!
גאה בך?
למה לא העלו את המשך שלי??…
באסה?
כנראה המשכים ארוכים, לוקח קצת זמן לעלות,
אל תדאגי את לא היחידה? אני כתבתי ועוד לא העלו,
ויש עוד כמה שכתבו ולא העלו להם, בעז"ה זה עוד יעלה:)
רעיון נחמדדד, למרות שלא אעלו את שלי…
יש עוד דברים מהסוג הזה????????
שמתחילים ואנחנו ממשיכות? אני אשמח…
מתרווחת על המיטה. נושמת עמוק, עמוק.
מסדירה נשימה, מסדירה מחשבה. מצמידה את ברכיה לסנטרה בהתכרבלות קיפודית. בליבה יש חיצים! חיצים המכוונים בדיוק מדהים לכיוון הוריה. יותר ממה שהם מפלחים אותם לחתיכות, הם מפלחים לה את דופני הלב, לפלחים פלחים.
לישון. לישון… לעולם. אין כבר כח לכלום. לכלום.
דפיקות על דלת החדר ופתיחה מיידית. אבא עומד בפתח, מתבונן בה. הוא פסיכולוג במקצוע והיא שונאת את זה. היא שונאת את העיניים הפסיכולוגיות האלו שלו.
חוטפת חתיכת נייר ומצמידה לאפה האדום. יותר טוב שיחשוב שהיא לא בוכה, רק סתם, מצוננת. לא רוצה לא אמפתיה ולא טיפול.
"ללי…"
"ממממ?" מלבישה במהירות של חץ מדי חייל קרב. מבפנים חיצים, חיצים.
"אנחנו רוצים לדבר איתך… תבואי לחדר?"
"ואני לא רוצה לדבר איתכם… תצא מהחדר?" אאוץ. זה היה חץ! נדהמת מעצמה. זו הגזמה לכל הדעות. למה החץ הזה נשלף ממנה, למה? היא לא באמת התכוונה לזה.
"איך שאת רוצה. אם תגידי לי לצאת, אני יצא, זה החדר שלך. אבל אני רוצה שתדעי שזה לטובתך." הלם טוטאלי. הזו ללי שלו??
"תעשה מה שאתה רוצה" מתהפכת לצד השני. זורקת עוד חץ. אנחה. שקט.
הוא הלך?
מגניבה מבט. אבא שלה עומד שם. מחכה.
עוצמת עיניים. מתכרבלת. אין עולם. רק היא ועצמה, עצמה והיא. שם, מתחת לשמיכה, היא מתפשטת ממדי הקרב שלה. החיצים אזלו מהמלאי. משאירים אחריהם עשן, פיח, ולב מפולח לפלחים פלחים.
'אולי הגיע הזמן לעבור ליחידת חיל הים?'
מפחיד ביחידת הקרבי. לכולם.
והלב, המפולח לפלחים, מחייך. להצעה הזו הוא חיכה. שתרפא לו את הפצעים, שתדביק פרפר על פצעיו החשופים.
וכשתרדם עם חיוך על שפתיה, חלום היא תחלום. על ים, על אוניה.
ועל שמיים מלאים בציפורי שיר.
וואו, פנדורה. רק עכשיוק קראתי וזה מהמם!! התיאורים כל כך מיוחדים ואהבתי את הדמות של האבא!
ואז יוסי התעורר וגילה שזה חלום! והוא המשיך לחיות באושר ועושר עד עצם היום הזה.
??
חחחחחחחח איילוליייי (איזה שם חמודדד)
??
נכוןן באמת שם חמוד!
אפשר הסבר לכל האימוג'ים שלפני ואחרי השם?
עברה לה סעודה, אט אט כולם שכחו מהזעף שהיה בהתחלה, אמא ואבא שכחו מהשחנ"ש ובבוקר ללי קמה ליום חדששש
יפהה אה??? אין הרבה מוכשרות כמוני בתחום החריזה וההברזהה
אתן בקטע לעשות כאן המשך??
יש לי עכשיו השראה??
בא לי שיהיה קצת אקשן אז קבלו:
לפני 12 שנה
היא הסתכלה בו בצער והוא בה. אין פשוט אין. מה לא עשו? כמה ביקשו? הלכו לרב… הוא הבטיח! אבל עדיין לא בא…מה הטעם לחיות כך? אין מי שימשיך…
היא הסתכלה עליו שוב והתחילה למלמל "אולי… אולי נאמץ?" סוך סוך פלטה את מה שישב לה על הלב כבר זמן רב.
הוא בהה בה בחוסר אמון. מה? כל כך מהר היא מתייאשת? אבל לא רצה לצער אותה "אם זה מה שיעשה לך טוב אני איתך!"
***
"איזה חמודה!"
"כן ממש מלאכית…היא גדלה בבית חילוני .. אני לי מבין איך הורים מסוגלים לעשות כך לילדה בת 5 מסכנה.."
"אולי זאת השליחות שלנו? תחשוב על זה! לא רק נאמץ ילדה בודדה אלה גם נגדל אותה לתורה ומצוות!"
"יכול להיות שממנה תצמח לנו הישועה!"
"אמן"
ואכן אחריה זכו הם לעוד ילדים רבים אך חלומותיהם לא התגשמו בשלמותם…
יאוו הכל פה מהמם מהמם מהמם!!
אני לא מאמינההה העליתי את ההמשך להרוצה בטוב ונמחקקק
צוות האתר אשמח אם תסתכלו למה זה לא עלה ותעלו את זה כי לא שמרתי וחבל ממש!!
מעריכה מלא! תודה!
או שסיננתם את זה למרות שאני לא חושבת שכתבתי משהו לא מתאים…
תודה רבה ממש!! ??
????
לא רציתי להרוס את הרצף של הסיפור למעלה אבל חייבת להגיד שאת כותבת מהמם!!! התיאורים והכתיבה שלך נותנת תחושה ענוגה
באמת?? וואו אני ממש שמחה לשמוע!! ועוד ממך!!
אני הרי עוקבת אחרי הסיפור שלך כידוע:) גם פה וגם בזה רק נעליים
את כותבת מטריף ממש!! כיף כיף כיף לקרוא!!!
רציתי גם להגיד אבל מאותה סיבה בדיוק לא עשיתי…
אפשר גם להצטרף??
ברור במבי!! מוזמנת!
אני עוברת תגובה ללמטה כדי שיהיה לנו נח עם ההגב
וואו וואווו
הסיפור הזה מהמםםם
אתן פשוט מוכשרות בקטע אחר!!
משהו מדהים!
האמת אני מזדהה קצת עם ללי..
יש בינינו הרבה מן המשותף..
מקושרת את גם מוזמנת להצטרף, שיהיה לך ברור (תקראי את זה בקול קשוח?)
יש איזה חמודות? אז מישהי יכולה לשלוח את הפרק האחרון שנכתב פלוס תקציר קצר? בקשה גדולה מדי??
תאמת שאני מפתחת את הסיפור לםי ההשראה של
moshiach נותנת לי אז לא יודעת מה הולך לקרות
רק עכשיו קולטת את הבקשה שלך…
התכוונת תקציר של הסיפור, כאילו מה היה עד עכשיו? כי מה יהיה אני לא יודעת. תלוי בכולנו?
והפרק האחרון נמצא ממש למטה?
כנל כנלל
אתן מוזמנות לגמריי
זה יהיה מרתקקק
לא הולך לי באתר עם סיפורים בהמשכים שמתי לב..
בכלל אמרו לי הרבה שאני פחות טובה בסיפורים מאשר בשירים..
"שבת שלום" זו היתה תמר וקולה היה צרוד מעט.
"בוקר טוב" החזירה ללי בפיזור דעת, מזל שאבא לא פה אחרת הוא היה קוטל אותה על זה שלא החזירה גם בשבת שלום. היא בחיים לא הבינה מה הקטע בזה אבל היא כן הבינה שאם היא לא רוצה לקבל נזיפה היא צריכה לומר כמו כולם : 'שבת שלום'.
ללי התלבשה בבגדים והלכה למטבח, היא היתה צמאה מאוד אחרי אתמול בללילה. אחרי שהיא הלכה מדניאלה היא הלכה לפארק יסמין ופשוט ישבה על אחד הספסלים ונרדמה. מה שהעיר אותה היו קולות של חבורת בנות לא דתיות ש'בילו' שם. בחילה עלתה בה כשהיא נזכרה בזה. ההוללות שם חגגה והיא, ללי הבינה שכזו היא בטוח לא רוצה לניות אבל השאלות… השאלות האלו מציקות לה כמו זבוב טורדני. היהא קיוותה שהן יעלמו מהר כמו שזבוב מת אבל זה לא היה נראה באופק.
"שבת שלום ללי" הפעם זה היה אמא וכשללי הביטה בפניה היא ראתה שהן היו אדומות מעט. כנראה שהיא ואבא רבו. לא נעים ללי להיות גורם לסיחסוח אבל האם זה אומר שהיא צריכה להחביא את כל הרגשות שלה בפנים?
"שבת שלום" היא החזירה בקול מאופק מעט, חושב.
"הכנתי לך שוקו" היא אמרה בקול רך, רך מדי כמנסה להגן על הגוזלים שלה.
"תודה אמא" הודתה ללי בחייכה. טוב שיש מישהו שמנסה להנעים לה את החיים המתסכלים והמבלבלים האלו.
את השוקו ללי שתתה לאט לאט כמובן אחרי ברכות השחר, מנסה לחמם את ליבה שעוד נשאר קר ותמר שישבה לידה אכלה תפוח, כרגיל וכידוע אצל אוהבת הסדר המושבעת.
ללי סיימה את סגת הגשמיות של הבוקר ופנתה לדבר החשוב לה מכל, תפילה. בכל הזמנים בהם היא הגישה הכי מבולבלת היא התפללה למרות השאלות היה מין הרגשה פנימית כזו שיש שם מישהו ששומע אותה למרות הכל.
לא העלו לי תהמשך
moshiach, בבקשה תעלו! חשוב לי מאודד
אויי
באתי לבדוק כמה פעמים וראיתי שלא עלה
חבל ממש! בבקשה תעלו!
מעריכה מאוד את המאמץ(לצוות)!!
לא שמרתי את זה אז… מבאס
ממש מבאס…
שיחזרתי את מה שכתבתי, תכלס יצא יוצר טוב אז השגחהפ. מקווה שאת זה כן יעלו?
ממש השגחה פרטית, ב"ה שהצלחת לשחזר!
אני עייפה ברמות עכשיו אז אני כבר מחר בעז"ה ישלח המשך, אפילו לא קראתי (למרות שאני דיי במתח איך המשכת) אני פשוט נרדמת פה…
א גוטע נאכט?
עכשיו קלטתי כמה בעיות דקדוקיות קלות אבל כבר שלחתי אז לא נורא. כשנוציא ספר נתקן את זה?.
שיווווו ההמשך מהמם בטרוףףףףףףףףף
חיכיתי לו כל הבוקר ?
חחחח אני לא שמה לב לדיקדוק כשאני כותבת ככה. כשאני כותבת את סיפורים אי קוראת אותם 200 פעם בערך?
חחח שתיהי בריאהה
אני פשוט בד"כ עוברת על הסיפור כמה פעמים
כאילו זה פעם ראשונה שלי אז אני זהירה בטרוף?
איזה כיף שאהבתת
אני במתח שיא איך תמשיכייי
שבוע טוב❤
במבי איזה כיף שהצטרפת!
המשך מטריף!! את כותבת מיוחד!
וגם הרוצה בטוב מהמם מאוד!!(כרגיל;)
רק בואו נעשה סדר כדי שלא יתבלבלו לנו פה פרקים
במבי את רוצה להצטרף רציני כן:)?
אז אם כן בואו נעשה ככה:
הרוצה בטוב
MOSHIACH
במבי
וחוזר חלילה
מה אתן אומרות? בסדר עם זה?
אני אחלה עם זה!!
חשבתי גם למספר את ההמשכים. מה אומרות?
"שבת שלום" זה היה קולה של תמר והוא היה צרוד מסיבה לא מובנת או בעצם מאוד מובנת.
"בוקר טוב" ללי החזירה בשפתיים קמוצות. היא לא אמרה שבת שלום מהסיבה הפשוטה שהיא מעולם לא הבינה מה העניין בלומר שבת שלום בבוקר, מה רע בלומר בוקר טוב?? היא רק ידעה שתמיד כשהיא ענתה בבוקר טוב רגיל היא זכתה לגערה מאביה.
ללי התארגנה ולבשה את החצאית הכחולה עם הנצנצים ואת העליונית הלבנה, גרבה גרביים וסידרה שוב את החצאית לאורך המתאים כי היא תמיד עולה לה באופן מרגיז למדי.
"שבת שלום" איחלה לה אמא כשנכנסה למטבח "הכנתי לך שוקו" הוסיפה בחיוך וללי הבחינה בעיינה האדומות של אמא. היא בוודאי רבה עם אבא הבוקר. ללי לא רצתה להיות מקור למריבות אבל האם בגלל הרצון הזה היא צריכה להדחיק את עצמה ואת השאלות שלה?
"תודה אמא" הודתה ללי בשקט וניגשה לומר ברכות השחר. שפתיה מילמלו את הברכות במרץ ומחשבותיה נדדו לאתמול בליליה. אחרי שהלכה מדניאלה היא הלכה לפארק ופשוט נירדמה שם על אחד הספסלים מרוב עייפות. אין לה מושג כמה זמן היא ישנה אבל היא התעוררה מקולות של אנשים לא דתיים שעוד הסתובבו בפארק בשעה המאוחרת שאחר כך התגלתה לה כארבע לפנות בוקר. ההתנהגות שלהם העלתה לה בחילה והיא כבר הבינה שהיא לא רוצה להיות כמוהם, היא רוצה חיים עדינים יותר.
"ברוך… נותן התורה" היא שמעה את עצמה אומרת ועלתה עוד שאלה במוחה הקודח. כמה שאלות לא פתורות.
היא סיימה את ההמשך במהירות, התיישבה ליד תמר שאכלה תפוח כהרגלה בקודש והחלה לשתות את השוקו המיוחל, מנסה לחמם את ליבה שעוד נשאר קר מאתמול.
"הלכתי להתפלל" הפטירה לעבר אמה ואחותה המסודרת והלכה לסלון לבצע את שחשקה נפשה. היא כל כך אוהבת להתפלל…. למרות כל הבלבול שלה היא תמיד הרגישה שיש שם מישהו שמקשיב לה, ששומע.
שתי נקישות מהירות. זה אבא. בטוח.
ללי התכווצה. לא נושמת. מהר! היא פקדה על עצמה ורצה למטבח, לערוך את הסלטים שאמא עזבה לטובת הדלת. להיות עסוקה במשהו.
הדלת חרקה. אפרים נכנס. מברך את כלל הבית בשבת שלום קולני.
הוא בדרך אלי. אני יודעת.
ללי הרגישה כמין דקירה בגבה. אבא מסתכל עליי. חזק.
"אני מצפה שכשאני נכנס הביתה תברכי אותי בשבת שלום" אפרים חד.
ללי מסתובבת אליו. "שבת שלום" כמעט לוחשת. מחזיקה את הדמעות בכח. היא לא תבכה. לא עכשיו.
"אנחנו צריכים לדבר" הוא אמר, מסמן לאמא להמתין עם הסעודה.
אפרים התיישב. קורא לללי להצטרף אליו. היא מתיישבת.
"חיכיתי לך אתמול. הרבה זמן" מידי הרבה זמן. "מה עשית שם בחוץ? כ"כ הרבה זמן להסתובב ברחוב לבד. בשעות לא שעות. מה חשבת לעצמך שבמקום לדבר איתנו כשאנחנו קוראים לך את פשוט בורחת? מה? תגידי לי! אני רוצה לשמוע! מה יותר חשוב מלהקשיב לאבא!"
אפרים התנשף. הוא באמת כעס. ודאג. לא נשאר מקום לחשוב.
"מה חשבתי את שואל?" היא כמעט בוכה "חשבתי שאין טעם. אין טעם לדבר אתכם. בשביל מה? כדי שתגיד לי שהשאלות שלי זה בגלל חסרון באמונה? כדי שלא תבין אותי? כדי שתשאל אותי למה אני לא כמו תמר? כמו צביה?" או כמו כל אחת מהאחיות שלי. המושלמות. "מראש לא רציתי. אפילו לנסות" ללי מתנשמת.
"אין טעם את אומרת" הוא אמר ממקד את מבטו בנקודה לא ברורה.
ללי הידקה שפתיים עד כאב. היא לא יודעת איך אבא יגיב וזה מה שהכי הפחיד אותה. היא ראתה את כל האחיות שלה בורחות לחדרים, מפחדות שעוד רגע היה שם פיצוץ אמיתי.
"על איזה שאלות את מדברת?" אפריים שאל פתאום, קולט שהוא פיספס כמה דברים על הבת שלו.
ללי קפאה. אבא לא ידע על השאלות שלה והיא בטיפשותה פלטה את זה בלי לשים לב. למה היא לא יכולה לשלוט על עצמה קצת?? היא ציחקקה לעצמה במרירות, היא היתה צריכה לחשוב על זה אתמול כשהתפרצה על אבא ואמא ויצאה מהבית.
"מה מצחיק?" אפרים שאל אותה במבט עוין, מפלח אותה במבטו.
"כלום" היא ענתה לו מרגישה טיפשה עוד יותר.
"מה עובר עליך?" הוא שאל בחדות וללי התכווצה עוד יותר.
"כלום" היא ענתה שוב וראתה את עיניו של אבא בוערות בחימה.
"את מתכוונת לענות לי נורמאלי??" הוא צעק ממש וללי רצתה לשים את ידיה על האוזניים כדי שלא יכאבו אבל ידה שזה רק יעצבן את אבא יותר. היא השפילה את ראשה ובעיניה עלו דמעות.
"אז מה עשית שם בחוץ? איפה היית?" הוא התיז בכעס וללי ראתה מזווית עיניה את אמא נושכת את שפתיה בחוזקה ממתח.
"בפארק" היא ענתה לבסוף בלית ברירה.
"בפארק???" הוא הגביה את קולו אף יותר ופני האדימו, "מה יש לך לעשות שם בשעה הזו??"
"ישנתי" היא השיבה בשקט.
אפרים נשף בחוסר אמון וכיווץ את עיינו. הוא לא האמין לה.
"לא חשבתי שתאמין לי" היא אמרה בחוצפה והתרסה הייתה בעיניה.
מבטו של אפרים היטשטש אך הוא חזר לריכוז מיד. "אני לא מסכים שהבת שלי תדבר ככה, הבנת?"
"כן" היא ענתה בשפתיים קפוצות. למה אמא לא מתערבת ומסיימת את הסיוט הזה?
'לא, את לא הבנת', אפרים לחש. עיניו הירוקות בוהקות בברק חתולי.
ללי התכווצה. חושבת שפתיים רועדות. רוצה לבכות.
'תקשיבי לי', התחמק ממבטה של דבורה שהיה מזהיר. ממקד אותו באלו המפוחדות של ללי. 'היה לך קר בחוץ?' הפתיע.
דבורה עצרה נשימה.
ללי נדהמה. 'מ..ה?'
'שאלתי שאלה', שלח לכיוונה שתי אצבעות זריזות. מרים סנטר נוקשה.
היא לא יכלה להתחמק יותר. להסיט עיניים באלגנטיות. 'כן'.
אפריים שמט את היד אל הברך. 'מה חיפשת שם?' היא שמעה כאב. חד. מנסר.
הלב שלה דילג על פעימה.
תרגעי, גיכחה. לא כאב עלייך אלא על התווית הטובה של משפחת חייקן שנסדקה. בגללך.
'חיפשתי', התחילה. הפסיקה. נושמת.
אם את כבר מנהלת את השיחה ההזויה הזו תמשיכי, סנט בה האומץ או אולי חוסר הביטחון? מקסימום… יעיפו אותך מהבית. תלכי לדניאלה. 'אהבה', גמגה. 'אהבה ללא תנאי, שלא ימדדו אותי במד מעוות לפי כמות השאלות שלי באמונה', כן הגיע הזמן שתדע. לא אכפת לי. ההתרסה זועקת.
אפרים הביט בה. נושך שפה.
היא הסיטה מבט מפוחד לשולחן הערוך.
דבורה נעלמה למטבח. בוכה. היא שמעה את זה.
ושוב את מסכסכת. חסרת תקנה שכמוך.
ללי התנשמה בכבדות. זה לא מגיע לי. דמעות עלו בעיניה. מול אבא!!
היא התכווצה, שוב.
אפרים ראה אותה מנסה למחות את הדמעות במהירות.
הוא הושיט לעברה כף יד, זוקף אצבע, מפוצץ דמעה שקופה. 'אני אוהב אותך', נשם בקושי. קם.
ללי החווירה. מחזירה לב מת לחיים. מתנשמת. משרטטת אהבה ממים ומלח. דמעות.
***
הסעודה עברה בשתיקה. אף אחד לא העז להוציא הגה.
לא להעיר דובים מרבצם.
ללי חותכת לחתיכות קטנות קטנות את הדג. יוצרת פסיפס מוזר של מחשבות.
אבא אוהב אותי. מחשבה חדה פילחה את מוחה.
אבא. אוהב. אותי.
משונה? לא. הגיוני? גם לא. זה פשוט… פשוט מוזר.
אבא, האבא שאני מכירה, האבא שמתעצבן על כל דבר. האבא שה'חייקין' חשוב לו יותר מה'ללי'. האבא שלא מרוצה. שהיה רוצה אותי אחרת. יותר.
הוא. אוהב אותי. הרגשה חמה החלה למלא אותה. לא משאירה חלל ריק.
ללי נגסה בדג. מפוררת מחשבות מבלבלות.
מה את חושבת לעצמך? כזו פתיה. היום הוא אוהב ומחר? מה יהיה מחר? מה יהיה עוד מעט? כשהחצאית שלי תעלה קצת ותמר תשפד אותי במבטה. מה יהיה? יהיה בדיוק מה שהיה עד עכשיו! את פשוט תמימה מידי!
ואולי לא? ללי ניסתה. אולי הוא באמת אוהב אותי? אולי הוא פשוט לא יודע איך להראות את זה? אולי. ללי חשבה לעצמה. מבולבלת עוד יותר.
הסעודה הסתיימה מבלי משים. ללי פינתה את הכלים אפופת מחשבות ופנתה לחדרה. בעוד היא קושרת לצווארה את הצעיף הלבן צביה נכנסה לחדר. "רק שתדעי שלא משנה מה" מחבקת אותה בעיניה "אני אוהבת אותך. תזכרי את זה"
ללי שלחה אליה זווית של חיוך. צביה היא כזו. רגישה.
"תודה. גם אני" השיבה ופנתה אל הדלת.
"אם מישהו ישאל איפה אני תגידי שהלכתי לברכי. היא בקשה ממני לעזור לה לארגן מסיבת שבת השבוע. שבי לא מרגישה טוב אז אני מחליפה" מפתיע שהעולם מתקדם בינתיים. כי מבחינתי הוא עצר מלכת.
משיח כתבת מושלםםם!!
אז רגע עכשיו אני צריכה לכתוב שוב?
מוצאי שבת. אחת בלילה. אפרים מחזיק את הפלאפון ורק צרצור של התקשרות עונה לו. הוא חייב לדבר עם הרב. חייב.
'שלום, הגעתם למענה הקולי…' אפרים קופץ שפתיים. הוא ינסה יותר מאוחר, הוא יודע שהרב יענה לו, הוא פשוט חייב שהוא יענה לו. כל הסיפור הזה עם ללי העלה בו יותר מדי דברים, את ימי הישיבה הרחוקים, את הימים הראשונים לנישואים שלו ושל דבורה ועוד כל מני חוויות שהיה מעדיף לשכוח.
"אפרים" דבורה קראה לו, רואה את התסכול בעיניו.
"מה?" הוא פלט הזעף מיואש.
"הוא לא ענה?" היא שאלה בעדינות, מודעת לרגישות של הדבר.
"לא" הוא נאנח, מתבונן בבד החום של הספה.
"אתה אבא טוב אפרים" היא אמרה לפתע אחרי שקט קצר והתיישבה לידו על הספה.
"את לא חייבת לעקוץ אותי" הוא ענה לה באופן בלתי צפוי, היא לא חשבה שהוא במצב רוח הזה.
"אני מתנצלת, לא התכוונתי לעקוץ אותך" התנצלה, יודעת שזה הדבר הטוב ביותר עבור שניהם.
"אני יודע, אני פשוט מבולבל" דבורה הבינה שאם הוא אמר את זה אז זה אומר שהוא באמת מבולבל, הוא לא סוג האנשים שמודים בחולשות שלהם
"גם אני קצת מבולבלת" היא הודתה בשהרגישה מאתמול "ומודאגת"
צלצול טלפון קטע את השיחה ביינהם ואפרים הרים, הרב חזר אליו.
המשך 1:
"הרב?" קולו רעד בפעם הראשונה מאז זמן רב.
"כן" הוא שמע את קולו המתוק של הרב היינמן, המשפיע שלו עוד מימי הישיבה.
דבורה קמה מהספה, מתרחקת בעדינות, נותנת לאפרים מרחב. היא יודעת הוא צריך ומשתוקק לשיחה הזו, היא שמחה שיש משהו שמבין אותו כי היא לא תמיד מצליחה בזה.
"אני.. אני…" הוא התחיל מבולבל וחש איך המילים בורחות לו מהראש. להיכן הן פורחות? הוא צריך אותן!
"ר' אפרים" קרא לו הרב היינמן ואפרים יכול היה לראות בעייני רוחו את הרב מלטף את זקנו בריכוז ומתנדנד בכיסא הישן שבביתו, כמו פעם.
"ר' אפרים" הוא חזר שנית ולפתע החל לנגן ניגון שקט שאפרים זיהה כאחד הניגונים של ר' הלל מפאריטש.
אפרים האזין בלחש לקולו של הרב היינמן מסתלסל בשט דרך הטלפון, מלטף ופותח לו את הנשמה. דמעה צצה בזווית עיניו והוא נתן לה לגלוש. הוא משחרר, עכשיו זה ביידים של הקב"ה. הניגון סחף אותו עד שהחל לנגן בעצמו, מיבב תוך כדי מבכי.
הרב היינמן סיימם את הניגון לבסוף ואפרים הרגיש איך המילים נוחתות להן חזרה בראשו.
"מה קרה ר' אפרים?" שאל הרב במתינות, מודע ליבותיו החנוקות עדיין של תלמידו לשעבר ומושפעו בהווה.
"הרב, אני מרגיש שאני שוב חוזר לימי הישיבה" אמר בקושי.
"ומה רע בכך?" שאל הרב היינמן בהתעניינות כנה.
"לא לימים הטובים הרב, לא לטובים" הוא דייק, מהורהר וכאוב. אותם ימים ארורים שרצו להעיף אותו מהישיבה בגלל שהחל לזלוג החוצה וכל זה רק כי רצה מישהו שיתיחס אליו. סבתו היתה חולה באותם ימים. הוריו היו עסוקים בה לגמרי והוא איכשהו נדחק לצד, שורד את חייו לבד בישיבה בלי אדם אחד קרוב ללב. הוא היה בחור סוער ועצבני מטבעו ולכן כולם לא התייחסו לרגשותיו, הם כנראה סברו שהם לא קיימים…
"ומי אתה שתקבע מה טוב?" שאל המשפיע בקול לימוד תובעני.
אפרים שתק. הוא ידע למה הרב מתכוון, הם ניהלו את הדיון הזה עשרות פעמים. המשפט הזה בסך הכל היה קוד- רמז לשיחות שלמות ולתכנים שנאמרו שם והוא ידע את זה.
"מה קרה ר' אפרים?" הוא שאל שוב, מנסה להגיע לעומק הדברים.
"הבת שלי דומה לי יותר מדי ואני לא מצליח למצוא את הדרך איך לחנך אותה" הוא תימצת, חוסך מעצמו את שיחזור חוויות השבת.
"ר' אפרים, אני מציעה שתקפיד על ההוראה של הרבי הרייץ ולהקדיש חצי שעה ביום לחנוך, זה הבסיס"
"אני מבין" הוא אמר בשקט. הוא ימצא לזה זמן למרות הלוח זמנים העמוס שלו.
"יופי!" הרב היינמן היה מרוצה, אפרים זיהה את זה מצליל קולו.
"בהצלחה ר' אפרים" הוא איחל לו, "אל תשכח שהרבי תמיד איתך" אמר וניתק את השיחה.
וואו. את טובה
במבי, כתבת מהמם!! קראתי בנשימה עצורה ממש, פיזית. מתחת אותי כהוגן!
כיף שהצטרפת.
נראלי פשוט נכתוב כל אחת מתי שהיא רואה המשך או שאתן רוצות בסדר מסויים??
מה שזורם. אני בדרך כלל כותבת בבוקר/ צהריים- ערב כזה ומושיח עד כמה שראיתי כותבת בלילה אזז קיצור כיף ענק שהצטרפת!!!!!!
ומשיח, ההמשך שלך מדהים, תיארת את הרגשות שלה בצורה כל כך חיה. אהבתי מאוד!!!!!!
נ.ב. חשבתי שנכתוב מספרים להמשכים כאילו :המשך 1, המשך 2 וכו' כדי שיהיה לנו סדר בראש ובמסך. מה אתן אומרות?
במבי, כתבת מהמם!! קראתי בנשימה עצורה ממש, פיזית. מתחת אותי כהוגן!
כיף שהצטרפת.
נראלי פשוט נכתוב כל אחת מתי שהיא רואה המשך או שאתן רוצות בסדר מסויים??
מה שזורם. אני בדרך כלל כותבת בבוקר/ צהריים- ערב כזה ומושיח עד כמה שראיתי כותבת בלילה אזז קיצור כיף ענק שהצטרפת!!!!!!
ומשיח, ההמשך שלך מדהים, תיארת את הרגשות שלה בצורה כל כך חיה. אהבתי מאוד!!!!!!
נ.ב. חשבתי שנכתוב מספרים להמשכים כאילו :המשך 1, המשך 2 וכו' כדי שיהיה לנו סדר בראש ובמסך. מה אתן אומרות??
א' כל. הרוצה בטוב איזה המשך מהמםם, פשוט מרתק לראות את העולם הפנימי של אבא של ללי. הוא איש לא צפוי. אני במתח ממש מה יהיה!!!
ב'. כל. לרשום בתחילה כאילו המשך 1 וכן הלאה?
ג' כל. זה ממש נחמד לי לכתוב ככה:)
אה וכן, אני כותבת בעיקר בלילה. בשעות הבוקר יש לי שיעורים ואח"כ בצהריים שיעורי בית. סיוט?♀️
לסיכום אני כותבת בלילה אז מבחינתי תכתבו שתיכן ביום מתי שנוח לכן:)
אתן מוזמנות להצטרף אליי גם בלילה כן? הוא לא רק שלי כידוע:). תכתבו כשנוח לכן. ברור.
וואי כתבתי במליון הודעות. טוב בטוחה שתשרדו…
איזה מוזר… לא העלו לי התגובה הראשונה והחשובה ביותר.
יצאתי חופרת.?♀️
תודה!!?
תקשיבו אצלי זה משתנה מתי אני כותבת תלוי לפי הזמן…
עכשיו אני גם ביא ואני עמוסהההה מפחיד?
אז מתי שיש לי זמן אוקי?
סבבה אחלה מאוד!!!
כן מושיח, נראלי יהיה מסודר. וסיכמנו שכל אחת כותבת כשיש לה זמן ונזרום.
יאללה! מחכה להמשיך… אולי יהיה לי זמן עוד הערב
אפפפ בדיוק שלחתי גם המשך חחחח השגחה"פ. נהנתי מזה. נמשיך משלך.
אפרים הביט בטיפות הגשם הגדולות. לא פותח מטרייה.
הרב ביקש שאבוא אליו.
הוא תלה את מבטו בעץ דקל זועף. נאנח. הרוח היכתה בו. חזק. משאירה אותו כל כך חשוף וקטן פתאום. מגלה את אפרים האמיתי.
הוא הרים יד עטויית כפפה נוקש שתי נקישות עמומות על הדלת המוגלפת.
הרב פתח.
הוא התנשם. הרב. פתח. לי. את. הדלת.
???
'מה שלומכם?' גמגם. מביט בידו המזמינה להיכנס פנימה, אל החדר, לכיסא.
'ברוך ה' אפרים ומה איתך? דואג?' חייך לעברו בחמימות.
'מאוד', השפיל עיניים ירוקות. ערפל דק של פחד מכסה אותם.
'אתה חושש', הרב התיישב. 'שהיא תדרדר. היא מזכירה לך את עצמך אני צודק?'
אפרים הוריד את הכפפות. חם. 'בדיוק', לחש. 'הרב היא כמו בבואה שלי. זה מפחיד. אני לא מסוגלת לראות את זה. אני לא רוצה שהיא תעשה את הטעויות שאני עשיתי'.
'וכי אתה הוא בעל הבית?'
'כן', נעץ בו מבט תמה. לא מבין. 'האבא של משפחת חייקן'.
'לא הבנת', העיניים שלו ליטפו אותו ברכות. 'יש בעל לעולם ואם כל הכבוד אלייך, אם כל הערכה שלי כלפייך. זה לא אתה אלא ה' '.
אפרים התנשף. 'אז אני לא אעשה כלום? רק אסתכל איך היא נופלת'?
'את זה לא אמרתי. תבין אפרים אם יש לה שאלות באמונה זה לא אומר שהיא כופרת'.
'אבל, הרב שלי בישיבה אמר שאני כופר בה' אם השאלות שלי'.
'וה' ', נעץ בו מבט חד. בלתי מתפשר. 'הוא אומר?'
***
דניאלה נעצה עיניים עייפות בשחור של הלילה. מושכת שמיכה מהמיטה. מתכסה.
האורות של פנסי הרחוב נראו מרוחים כל כך ללא משקפיים. נוצצים.
היה קר במרפסת. אבל היא נשארה. נושמת אוויר, נושפת.
ללי. דיימנה אותה, מטושטשת בין הטיפות. מרוחה כמו פנסי רחוב. ולי? נשכה שפה. לי אין שום התמודדות? את חושבת שהחיים שלי תותים. ומתוקים.
את האמת שלי, את לא יודעת.
היא התנשפה.
רואה מולה את גפן. שיער שתני, עיני דבש וחיוך קטן, קומפקטי.
היא רצתה לקום, לברוח מהמרפסת. לצרוח בכאב.
זה חלום. פקדה על עצמה להירגע. רק חלום. תנשמי.
הצג שעל הטלפון הבהב. זה לא חלום, עצמה עיניים חזק. כמעט בוכה. היא מתקשרת, בשעה שתיים בלילה. הלב שלה דילג על פעימה.
מה עכשיו?
האצבע הרועדת שלה לחצה על מענה. השכל צרח לא. היא נתנה בעיטה מרסקת למצפון. עונה. 'היי גפן'.
"אז מה? את נהנת שם?" דניאלה שמעה את גפן שואלת תך כדי לעיסת מסטיק שהיא משערת שהוא בטעם תות, הטעם האהוב על גפן.
דניאלה הידקה שפתיים. אין לה כוח לענות לגפן אבל היא חייבת. "כן" היא ענתה בחולשה למרות שההנאה שלה הייתה מועטה מאוד. היא מתגעגעת לקשר הטוב שהיה לה עם ההורים שלה לפני שהתחילה לחזור בתשובה. עכשיו הם לא עונים לה אפילו לטלפון ובטח שהם לא רוצים שהיא תגיע אליהם. הם מתביישים בה ופשוט מתעלמים ממנה לחלוטין וזה חסר לה, אין לה עם מי לדבר. היא הידקה את השמיכה ועצמה עיניים, מייחלת שהשיחה הזו תיגמר.
"טוב, אם את נהנת אז מי אני שאומר לך שאת טועה?" שאלה גפן רטורית ומיד המשיכה "את יודעת, חשבתי שאת סובלת שם" 'ואת עדיין חושבת' הרהרה דניאלה במרירות ונאנחה חרישית.
"אני לא סובלת" שקרנית, את כן. "אני ב"ה מרגישה טוב פה"
"ב"ה…." גפן חזרה אחריה כאילו מתרשמת מדבריה.
"דניאלה, את לא יכולה לעבוד עלי, את שקופה מדי" הוסיפה לפתע בארסיות ודניאלה יכלה לדמיין את עיינה של גפן מצטמצמות בתענוג.
"אז אני צודקת?" שאלה גפן זחוחה אחרי השתיקה שהגיעה מצידה של דניאלה, נהנת מזה שהצליחה לנצח את גיבורת הרוח.
היי
יואו אתן כותבות מושלםם
והייתי חייבת לפלוש ?
במבי מקווה שזה יסתדר, זה לפני מה שאת שלחת
***
אפרים שאף אוויר צח לראותיו
עבר והווה מתערבלים במוחו.
לרגע הוא איננו הוא.
והוא הבחור הצעיר, עם הפרצוף תעב הידע.
המשתוקק לאדם שיודע, שיסביר, שיענה.
ואבא מתוסכל. ואמא חסרת אונים.
והוא מציץ מחרכי הדלת בקצה המסדרון.
יחף על הרצפה הקרה שמעבירה בו צמרמורת חדה. ועיניו שטופות דמעות.
ואבא יושב שם על כיסא העץ החום.
ומדבר עם הרב. עליו.
אפרים חוזר למציאות.
והטלפון המטרטר.
הוא עונה.
"שלום כבוד הרב" כעת אציג בפניך את כשלוני היום. את ביתי הלא מוצלחת שחינכתי. התעוותו פניו. והוא פקד על עצמו להישאר ממוקד.
***
רק ניסיתי ופליז תגידו אם זה מסתדר
וואי איזה קרציעהה אני חח
רלוונטי לגמרי חוץ מה 2 שורות האחרונות בסיפור. ואת לא קרציה!!! כיף שכבתת! מוזמנת תמיד!!!!
אי אפשר לשים את שתי השורות האחרונות אולי עם ככה:
"שלום עלייך אפרים" קולו החם והאוהד של הרב נשמע באוזנו כמנגינה של ים זורם ומרגיע.
"מה שלומך?" הרב פתח לו פתח לדיבור.
עשרות מילים מיואשות נשפכו מפיו של אפרים הכמה לאדם מוסמך לשתפו.
הרב האזין למסכת צרותיו.
*לאחר רבע שעה*
ככה זה טוב?
לפני במבי אחרי שלי;)
שיוו חכי רגע. איפה זה אנור להיות ממוקם? הסתבכתי. אני כתבתי שהוא מתקשר ובמבי המשיכה שהוא הולך לרב ואיפה שלך אמור להשתבץ? כאילו פשוט הסתבכתי כהוגן.
אני חשבתי שזה יכול להיות המשך מהמם לסוף של במבי לפני שהיא כותבת על דניאלה.
ונ.ב. את כותבת מהמם!!!!
אוקי נראלי הבינותי חחחח מהמהם!!! בטעוץ גם אני המשכתי ולא ראיתי שבמבי גם חחח
אני התכוונתי שכל הקטע זה ככה:
(למערכת, זה חיבור של תגובות קודמות אין צורך לבדוק:))
אפרים שאף אוויר צח לראותיו
עבר והווה מתערבלים במוחו.
לרגע הוא איננו הוא.
והוא הבחור הצעיר, עם הפרצוף תעב הידע.
המשתוקק לאדם שיודע, שיסביר, שיענה.
ואבא מתוסכל. ואמא חסרת אונים.
והוא מציץ מחרכי הדלת בקצה המסדרון.
יחף על הרצפה הקרה שמעבירה בו צמרמורת חדה. ועיניו שטופות דמעות.
ואבא יושב שם על כיסא העץ החום.
ומדבר עם הרב. עליו.
אפרים חוזר למציאות.
והטלפון המטרטר.
הוא עונה.
"שלום כבוד הרב" כעת אציג בפניך את כשלוני היום. את ביתי הלא מוצלחת שחינכתי. התעוותו פניו. והוא פקד על עצמו להישאר ממוקד.
"שלום עלייך אפרים" קולו החם והאוהד של הרב נשמע באוזנו כמנגינה של ים זורם ומרגיע.
"מה שלומך?" הרב פתח לו פתח לדיבור.
עשרות מילים מיואשות נשפכו מפיו של אפרים הכמה לאדם מוסמך לשתפו.
הרב האזין למסכת צרותיו.
*לאחר רבע שעה*
אפרים הביט בטיפות הגשם הגדולות. לא פותח מטרייה.
הרב ביקש שאבוא אליו.
הוא תלה את מבטו בעץ דקל זועף. נאנח. הרוח היכתה בו. חזק. משאירה אותו כל כך חשוף וקטן פתאום. מגלה את אפרים האמיתי.
הוא הרים יד עטויית כפפה נוקש שתי נקישות עמומות על הדלת המוגלפת.
הרב פתח.
הוא התנשם. הרב. פתח. לי. את. הדלת.
???
'מה שלומכם?' גמגם. מביט בידו המזמינה להיכנס פנימה, אל החדר, לכיסא.
'ברוך ה' אפרים ומה איתך? דואג?' חייך לעברו בחמימות.
מאוד', השפיל עיניים ירוקות. ערפל דק של פחד מכסה אותם.
'אתה חושש', הרב התיישב. 'שהיא תדרדר. היא מזכירה לך את עצמך אני צודק?'
אפרים הוריד את הכפפות. חם. 'בדיוק', לחש. 'הרב היא כמו בבואה שלי. זה מפחיד. אני לא מסוגלת לראות את זה. אני לא רוצה שהיא תעשה את הטעויות שאני עשיתי'.
'וכי אתה הוא בעל הבית?'
'כן', נעץ בו מבט תמה. לא מבין. 'האבא של משפחת חייקן'.
לא הבנת', העיניים שלו ליטפו אותו ברכות. 'יש בעל לעולם ואם כל הכבוד אלייך, אם כל הערכה שלי כלפייך. זה לא אתה אלא ה' '.
אפרים התנשף. 'אז אני לא אעשה כלום? רק אסתכל איך היא נופלת'?
'את זה לא אמרתי. תבין אפרים אם יש לה שאלות באמונה זה לא אומר שהיא כופרת'.
'אבל, הרב שלי בישיבה אמר שאני כופר בה' אם השאלות שלי'.
'וה' ', נעץ בו מבט חד. בלתי מתפשר. 'הוא אומר?'
שלך לא כזה מסתדר כאן נראלי
אהה הבנתי. אני יודעת ששלי לא מסתדר. אחרי שכתבתי אותו ראיתי שבמבי כתבה אזז נמשיכה מבמבי. אבל נהנתי ממש לכתוב אני לא רגילה לכתוב על בנים סווו…
חושבת בקול!!!!!
יאווו התגעגעתי חכי חכי 🙂
גיליתי כאן כישרון כתיבה ואני הולכת לשגע אותך עכשיו חחח
מהמם!!!!
אהה ואם תסכימו לשבץ אותי גם אז תגידו לי איזה המשך לכתוב ומתי..
תודהה?
נראלי שסיכמנו שכל אחת תמשיך מתי שיש לה זמן, בלי סדר או משהוא כזה
תמשיכו לכתוב פליזז! כל כך אהבתי לקרוא את זה
הרוצה בטוב במבי ו moshiach אתן כותבות מושלםםם!!!!
גם אני רוצה שהן ימשיכו!!!!!! צריך לעשות להן שיחת משמעת חחח
אמשיך גם בעצמי בלי נדר
דבר ראשון אלייך איזה כיף לשמועע
הייתי בטוחה שאנחנו כותבות לעצמנו. לא חשבתי שקוראים…
אני ממש מסמיקה פה( חחח איך לקחתי פה בעלות על המחמאה)
דבר שני ממש הסתבכתי
יש מצב מישי מסכמת בכמה שורות איפה אנחנו אוחזות בסיפור
ממש התבלבלתי
בכלל יהיה יותר יעיל לא לכתוב בין הפרקים, פשוט תגיבו בתגובות עליונות יותר אם יש משהו חשוב… כי ממש הסתבכתי. סורי שאני ככה מטרטרת עם בעיות הקליטה שלי… אבל זה יהיה ממש מעולה
תודה הרוצה בטוב על התקציר! אני עכשיו אכתוב.
משוגעת אה? חח
נראלי גפן זו אחותה של דניאלה
חחח מושיח. הצחקתני. יאללה מחכה להמשך שלך!!!?
נראלי גם שהיא אחותה או חברה שלה מלפני. ובשימחע על התקצירון
אמאלה מושיח! קראתי את ההמשך ופשוט צביטה בלב. אני מרחמת על דניאלה ממש. כתבת מהמם!!!
חושבת בקול משיח והרוצה בטוב שרק עכשיו ראיתי את ההמשך שלך למעלה כתבתן פשוט יפההה אתן פשוט מוכשרות אחת אחתת!!
חחח רק עכשיו אני רואה אז התחשק לי לענות. עד שהאינטרנט ימות שוב…
כן גם אני ממש ריחמתי עליה. חיים לא פשוטים… לא נעים להרגיש שלא רוצים בך, ועוד לדעת. כי לפי מה שהבנתי בפרק שאת כתבת היא יודעת שמתביישים בה. ממש עצוב.
אה ולבמבי אני רוצה להגיד רק שתי מילים
מי שמדברת!!???
דייי איזה חמודה :*
כייף לשמועע
אני בכוונה לא ממשיכה כי חושבת בקול העלתה המשך והוא עוד לא עלההה
תקציר: ללי הלכה מהבית באמצע שבת, פוגשת את דניאלה- חברה שלה שחזרה בתשובה, חוזרת לפנות בוקר ובבוקר היא רבה עם אבא שלה.
במוצאי שבתאפרים מתוסכל מעצמו, הולך לרב ןהרב מרגיע אותו שהוא לא שליט על העולם וכו'
דניאלה במרפסת בשתיים בלילה, חושבת לעצמה שללי בטוחה שהיא מושלמת בלי בעיות וכו וכו ואז גפן מתקשרת אליה. (במאמר מוסגר: אין לי מושג למה במבי התכוונה בדמות של גפן אז זרמתי עם מה שהלך לי, עדיין אין לי מושג מי זו גפן…. בעייתי אז מושיח, זהו תפקידך או במבי או חושבת בקול או כל מישי אחרת שרוצה להמשיך?)
תקציר סבבה?
"יופי לך" קולה של דניאלה מריר להכאיב והיא לוחצת על ניתוק השיחה
גרונה כואב ממילים שלא נאמרו דואב ממילים שכלואות בו.
מצרחות שצורחות בו. ומקור.
היא רוצה לעמוד על במה. עם מיקרופון אדיר. ולצרוח.
לצרוח שנכון לא הכי נוצץ כאן.
נכון שהיא מתגעגעת להמון דברים. עיניה נמלאו דמעות.
אבל היא באמת. ואת הסיפוק והאושר אחרי לימוד עם הרבנית במדרשה לא יחליף שום בילוי או סרט.
לא יחליף!! קולה עולה בחדות והיא חוזרת על המילה פעם אחר פעם. לא יחליף!
בהרגשה שהיא במקום הטוב ביותר שאפשר נעצמות שמורות עיניה והיא שוקעת בשינה.
שמיכתה נמלאת בטיפות טל שקופות. שמנסות לצרוח את בדידותה.
***
.השעון בטלפון מאיר על השעה 12:30 כשאפרים נפרד לשלום מן הרב.
סחרחורת של מחשבות חדשות שהפציעו בו בערב זה מתערבלת בראשו.
הוא צריך לישון על זה לילה. אולי שתיים.
לשנות הלך חשיבה של שנים.
אבל הוא יצליח. כי יש מישהו מעליו שיעזור לו
"נכון" הוא מביט סביבו מי מאזין למחשבותיו ומגלה כי זהו הוא עצמו.
הוא נכנס אל הבית הדומם. מציץ לחדרה של ללי "ילדה חזקה של אבא. של אבא בשמיים" לוחש לילדתו הישנה בשלווה
ומתהפנט אליה עוד כמה רגעים יקרים מפז.
המשך לחושבת בקול:
רמת גן. שש וחצי בבוקר.
דנה יושבת במרפסת, מתרווחת בכיסא הנדנדה. שואפת אוויר מלוא ריאות.
העולם מתעורר. חוץ מציוץ ציפורים משכימות קום הכל שקט.
אלו השעות האהובות עליה. יניב עדיין ישן וגפן בכלל תקום רק בצהריים. אם יש חופש היא מנצלת 'עד הסוף'.
רק שקט. וזמן לחשוב.
דמותה של דניאלה מהבהבת לה. כמו מזכירה לה את קיומה.
דנה לא נאבקת. נותנת למחשבות לזרום.
אוי כמה שהיא אוהבת את הילדה הזו. הבת הבכורה שלה.
כמה תקוות תלו בילדה הזו. כמה אהבה השקיעו בה. ילדה חכמה. מאוד. המורים הטובים ביותר. לא היה חסר לה דבר. משרת עורך דין כבר הייתה שמורה לה במשרד. דנה קצין זה כבר מזמן מותג. אבל זהו. עם דניאלה זה אבוד.
היא אכזבה. את כולנו. היא ביישה את כולנו.
כולם יודעים שהבת של קצין 'חזרה'.
עזבה את כל הטוב שהיה לה בשביל השחורים הפרימיטיביים.
והיא עוד תרצה להתחתן עם אחד כזה. ברר. דנה הצטמררה, מהדקת את החלוק הפרוותי לגופה.
קול שיקשוק במטבח. יניב כבר התעורר.
דנה הציצה בשעונה ונדהמה לגלות שהשעה כבר שבע עשרים ושמונה. שעה שלימה כמעט עברה. לא פלא שהוא קם.
יניב הגיע אל המרפסת. אוחז בשני ספלי קפה.
"תודה" היא ענתה לו. מוסחת.
"מה יש? שוב הפרצוף הזה? חשבת על דניאלה?" הוא נאנח. הוא כל כך מתגעגע. לדני שלו. תמיד היא הייתה ילדה של אבא.
"כן. שוב חשבתי עליה. לא מצליחה להוציא אותה מהראש" דנה השפילה עיניים "לא מגיע לה להיות בראש שלי".
ללי הוסיפה שתי כפיות סוכר לשוקו, סתם כדי שיהיה מתוק.
היא ערבבה, שולפת קשית ורודה, מכניסה לכוס.
שותה, יוצרת בועות, מפוצצת.
"מה את עושה?" אפרים הביט בה, נשען על משקוף הדלת.
ללי הוציאה פה מהקשית, "שותה".
"את זה אני רואה", נשם עמוק. פוקד על עצמו להירגע. "אבל את שותה כבר רבע שעה. את מחכה למשהו מסוים?"
שתלך מהבית. לא אמרה, אומרת, "לא".
"אז קומי להתפלל", הוא התנתק מהמשקוף, לוקח את הכוס החצי מלאה לכיור, שופך אל חור הניקוז.
ללי זעמה. "אבל הייתי באמצע לשתות", מחתה.
"היית", הצביע על הכוס הריקה בהדגשה. "כבר אחד עשרה וחצי בבוקר ואת עוד לא התפללת".
"אמרתי ברכות השחר", לחשה. מבוישת.
"לא מגיע לך על כך מחיאות כפיים. אני צודק?"
"לא", לא השפילה מבט. ממקד אותו חזק בעיני הירוק אפור של אבא שלה. היא לא האמינה שהיא סותרת את דבריו של אבא.
את הולכת ומדרדרת ללי. את לא נורמלית. תתנצלי. מיד.
אני לא אתנצל.
השקט מכיוונו של אפרים נמשך, הוא נשך שפה בחוזקה, מעיף בה מבט עצור.
היא ראתה, ראתה בעיניים שלו את הכאב. אבל כבר לא היה אכפת לה. היא קמה. אוטמת את הלב שלה לחלוטין. ויצאה.
אפרים עדיין עמד דומם באמצע המטבח. הלב שלו נטף דם.
טעית.
טעות לעולם חוזרת.
***
"דניאלה", מישהי נענעה את השמיכה שלה בחוזקה.
"אני לא מרגישה טוב", מלמלה בזעף.
המישהי הורידה ממנה את השמיכה, מניחה כף יד על המצח. הרבנית.
דניאלה נבהלה. קופצת, מסתחררת ונופלת שוב למיטה בחוסר כח. "אני…" התגמגמה. "לא מרגישה טוב".
"את רותחת!!" הרבנית התרחקה צעד לאחור. "תשכבי בחזרה מיד, אני מכינה לך תה ומביאה לך אקמול, לכי לישון תאספי כח".
היא הנהנה בחולשה. מתכסה עד למעלה מהראש בשמיכה.
ההודעה עדיין ריצדה לה על צג הטלפון, גורמת לה לבחילה קשה.
'דניאלה', גפן כתבה. 'אמא קיבלה התקף לב. בגללך'.
היא משקרת!!
דניאלה רצתה לצרוח, לאטום אוזניים ולצרוח.
אבל זה היה נכון.
יניב, אבא התקשר וסיפר שאמא עברה התקף, לא אמר בגללך, כן האשים אותה. בלב.
והלב שלה היה לשרפה, בוער באש.
כבשן אהבה מדממת. אבודה.
"דניאלה" זה היה קולה של הרבנית שניסה לחדור מבעד לבועה הרותחת שעטפה את דניאלה. דניאלה לא ענתה, היא רק בהתה בתקרה ובקורי העכביש שהרבנית לא הצליחה לנקות.
הרבנית נאנחה והרימה את ראשה של דניאלה, מטפטפת לפיה טיפות זעירות של תה.
מבטה של דניאלה ריחף וחושיה התכהו. היא לא זוכרת מתי היתה הפעם האחרונה בה שתתה אבל היא היתה בטוחה שזה היה לפני למעלה מ24 שעות.
"תודה" היא לחשה בחולשה ותמונתה של אמה עלתה מולה, גורמת לקיבתה להתכווץ.
"דניאלה?" הרבנית שאלה בדאגה, מבחינה בפניה של דניאלה שהתעוותו פתאום.
דניאלה לא ענתה. היא רק נשכבה על הצד כדי שלא תחנק והקיאה.
הרבנית נחרדה ולחץ הדם שלה טיםס לגבהים שלא הכיר. מבטה של דניאלה התערפל והיא רק הספיקה ללחוש "אני אוהבת אותך" והתעלפה.
***
החדר היה אפלולי תודות למזג האוויר הסגרירי ששכן בחוץ, נותן אווירה מלנכולית משהו.
"ללי קומי" צביה קראה לאחותה ששכבה עם פניה לקיר ונותרה ללא מענה. צביה נשכה שפתיים. אבא שלח אותה לקרוא ללי והיא פשוט לא עונה. צביה פחדה שאבא יכעס עליה אבל היא יותר פחדה מזה שאבא יבוא בעצמו לחדר להעיר את ללי לכן היא ניסתה להעיר אותה שוב.
"ללי" היא חזרה נואשת. "ללי קומי, אבא קורא לך". היא שמטה כתפיים והרכינה את ראשה. זה לא הולך להיגמר טוב.
"ללי" היא ניסתה בפעם האחרונה וניערה קלות את גופה הרפוי. ללי אפילו לא פתחה חצי עין.
צביה בלעה את רוקה ופנתה לסלון, היא תאלץ לומר לאבא, אין ברירה.
חזרתי לפה אחרי הפסקה ו- וואוווו כתבתן מהמם.
היו קטעים שאפילו בכיתי ?
אמרתי כבר שזה יותר מידי אני…
טוב בכלל היום אני בוכה המון.
שתדעו שאתן אלופות!!!!
שבת שלום עם משיח!
המשך להרטצה בטוב:
ללי.
צביה הזאת. מתוקה. וקטנה.
היא שומעת אותה. קולה המהוסס והלחוץ.
את לא יודעת איזה חיים מחכים לך. מהרהרת. רצה לבצע כל מה שאבא אומר. אע? צביה. למה את עושה את זה?
מחשבותיה נודדות הרחק. היא מנהלת מונולוג מחשבתי עצמי שהמאזינה המציאותית נמצאת במרחק פסיעה ממנה אבל לא שומעת כלום.
המאזינה שלא שומעת יוצאת מהחדר.
התייאשה. תכף אולי אבא יגיע.
שיגיע.
שיגיע? השיחה איתו לא תלבב את מצב רוחה שגרוע גם כך.לכן היא מוציאה רגליה מהשמיכה ונועלת פעמיים את הדלת.
פותחת את הארון ומוציאה שמלה בהירה.
בודקת בעין בוחנת את הרווח בין הברך לקצה שמלה. מושכת מעט מטה.
יש לה כמה תוכניות ליום כזה של חופש.
ברישול לובשת מגפיים ועוטה מעיל מחמם. יוצאת מהחדר.
מציצה במטבח, צביה יושבת שם אוכלת עוגת שוקולד שנשארה משבת.
"אבא הלך" קולה של צביה זהיר.
"אה" יופי. אבל את זה היא לא אומרת. צביה קטנה להתמודד בחילוקי דעות של אחותה הגדולה ויודעת כל לאבא החזק.
מכניסה לתיק קטן סנדוויץ' ויוצאת.
לראות מה עם דניאלה. היא מתגעגעת.
הרוח שורקת לכבוד צאתה מהבית. היא מתכרבלת במעיל. מודה שהיום חופש.
כי היא, חייבת לדבר עם דניאלה.
ללי חייגה.
צלצול, שתיים, שלוש.
הגעתם לתא הקולי של…
ללי העיפה מבט על הצג, מוזר, בדרך כלל דניאלה עונה מהר.
אני אלך למדרשה שלה.
—
היא דפקה שלוש דפיקות עדינות, הלב שלה פועם. חזק.
הדלת נפתחה.
עיניה של העומדת מולה ננעצו בה בסימן שאלה.
"אה.. אני", גמגמה בחוסר נוחות. "ללי", העבירה משקל מרגל אל רגל. "חברה של דניאלה".
"דניאלה", ההיא הנהנה בראשה למעלה, למטה, לאט. "היא לא בדיוק מרגישה טוב אבל בואי", סימנה לה להיכנס. "אולי היא תשמח לראות חברה מוכרת".
"תודה", חום המזגן הכה בה באחת. סומק עלה בלחייה החיוורות.
שנייה אחרי שהדלת נסגרה מאחוריה ומאחורי דניאלה היא זינקה קדימה, שומטת את המטרייה על הרצפה, חסרת נשימה.
"דניאלה", הביטה בה בפאניקה.
היא בוהה. מה זה אומר?
"דניאלה", נענעה אותה בעדינות, אחר כך בתקיפות. היא לא זזה.
ללי עזבה אותה לרגע, מתנשמת. יכול להיות שהיא… היא נבהלה, פותחת את הדלת בתנופה. "הרבנית", התחילה לבכות. צועקת. צורחת. לא שמה לב מה קורה סביבה. "היא התעלפה!!!"
הרבנית רצה מהחדר שבקצה המסדרון ישר אל חדרה של דניאלה. מבט מהיר בילדה הספיק לה.
"יש לך טלפון??" היא הכניסה ידיים לכל הכיסים. מבוהלת. הוא לא עליה.
ללי שלפה את הסמארטפון שלה. אבא לא יודע, וטוב שכך.
הרבנית כמעט חטפה לה אותו מהידיים. "מד"א?" התנשמה. "היא מעולפת, כבר פעם שלישית בתוך יומיים, בואו, מהר".
"רגע, גברת", המוקדנית מעבר לקו ניסתה להבין מה קורה. "איפה את גרה? מי התעלפה?"
מה זה משנה עכשיו?? היא רצתה לצרוח, עוצרת את עצמה בכוחות איתנים. שיבואו כבר!!! "אני מנהלת מדרשה, דניאלה קוראים לה היא התעלפה בפעם השלישית", הידיים שלה רעדו על הנייד. ללי דמיינה אותו מתנפץ לאלפי רסיסים.
"תני לי כתובת מדויקת", המוקדנית סימנה סימון כלשהו לעמדה שלידה.
הרבנית ירתה את הכתובת, חיוורת.
שתיים וחצי דקות אחר שני פרמדיקים שעטו במעלה המדרגות, מגלגלים איתם אלונקה. פותחים אותה.
"היא לא מעולפת", יוסי העמיק להתבונן בה. מחליף מבטים אילמים עם שמוליק שגרמו לרבנית לקוצר נשימה מפחיד.
"היא איבדה הכרה".
ללי הגבירה את הבכי שלה להיסטרי. "אמאלה", נמלטה מהחדר.
שמוליק הניח יד על הצוואר של דניאלה. נחרד. "אנחנו מאבדים דופק".
יוסי זינק אליו, אליה עם מכשיר הדיפליפטור. "איך זה קרה??"
"אני לא יודעת", הרבנית נשענה על הקיר. עיניה קורעות לרווחה, אכולות אשמה. הנשימה שלה הפכה לקצרה, שטוחה, מפוחדת. היסטריתתת.
"אני יודעת", ללי כמעט מעדה, רצה אל תוך החדר מנופפת בטלפון הכשר של דניאלה", בניגוד אלייך סנט בה הקול. היא ריסקה אותו. "אמא שלה קיבלה דום לב", היא העמיקה להתבונן בהודעה. מרימה גבה תמהה.
"נו ואז?" יוסי נתן לה מכות חשמל. אחד, שתיים, שלוש. הוא סימן לשמוליק משהו.
הוא הבין, התחלה של קריסת מערכות.
אבל הלב בינתיים חזר לפעול. ילדה של ניסים. אולי יקרה עוד אחד?
הוא החליף את יוסי בהחייאה שניער את הידיים הכואבות שלו. מתנשף בקולניות.
"אממ כתוב כאן", ללי לא האמינה. בוכה. "שזה בגללה".
שמוליק לא הרים אליה מבט. "לא הבנתי. אני חושב שכדי לערב עובדת סיצואלית אני לא מבין בזה. המצב קריטי", נטל את האלונקה ביחד עם יוסי. הם הזעיקו את מאיר שימשיך לעשות פעולות החייאה.
"אבל יציב. תתפללו", העיף בהם מבט. "ותצפו לנס כי אחרת", נעץ מבט עצוב בדניאלה. "אני לא רוצה להשגות אתכם באשליות אבל אני לא יודע אם היא תשרוד".
ללי צועדת במהירות. רודפת אחרי הצל של עצמה.
דניאלה לא מבינה אותה. נכון. אבל לפחות היא תקבל אותה ככה. כמו שהיא.
עוד פניה. ארבע מדרגות, והנה. פתח הפנימיה. המדרשה ממש ממול.
היא פותחת את הדלת ופונה ישירות אל המעלית. לוחצת "המעלית תעלה לקומה מספר שלוש" מבשרת הכריזה.
רגל נדחפת ממש בין הדלתות, ברגע האחרון. נערה מתנשפת, שיער שטני טבול בפני עגבניה. ללי חייכה לעצמה. מעניין.
אה והיא התעלמה מהפרט החשוב ביותר. קפוצ'ון ענק ומכנסיים. לא שגרתי פה, או בעצם מאוד שגרתי פה. המעלית נסגרה. מטפסת מעלה.
אוי חסרת טקט שהיא ככה בוחנת את הנערה הזו.
טוב אני חייבת להגיד משהו "הכל בסדר? ממהרת?"
"כן. מאוד" כאילו שלא שמת לב "רגע, יש לי משהו להעביר למישהי ואני פחות בקטע של להיכנס מבינה?" אם אפשר להימנע מזה אז ברצון. הכל באשמתה "קיצר אני צכה שת'עבירי משהו בשבילי. יש מצב?" היא תלתה בללי עיניים שואלות.
"אני אשמח לעזור לך" החיוך של ללי.
קול פעמון. "המעלית נכנסת לקומה שלוש"
"הרבה תודה אז פשוט קחי ותביאי לדניאלה קצין" הנערה הושיטה לה מעטפה "לוידעת א'זה חדר. תשאלי אנשים. תודה וסליחה. אה וקוראים לי גפן" ללי לקחה את המעטפה. "ולי ללי. נעים להכיר" שוב החיוך. יוצאת מהמעלית. הדלתות נסגרות.
אני כן יודעת איזה חדר. יודעת מצוין.
הנערה הזו. גפן. היה נראה שמשהו עובר עליה. למרות שבעצם מה אני מבינה. היא חילונית, אולי הם תמיד מתנהגים ככה. 'לא שומרת מצוות לעת עתה' תיקנה את עצמה. נזכרת באבא.
ללי דופקת קלות על הדלת של חדר שבע. אין מענה. דופקת שוב.
קול חלש נשמע. היא לוקחת סיכון ופותחת.
"אוי דניאלה מה קרה לך" דניאלה אדומה ממש. כמעט כמו הגפן הזו.
"אני לא מרגישה טוב" משתנקת. "לא מרגישה טוב? את רצינית? את חולה!" ללי בחנה אותה בדאגה.
"את יכולה להביא לי קצת מים?" מאז שהרבנית הייתה פה עברה רק רבע שעה. אבל הגרון שלה ממש לוהט.
"בטח" מסתכלת מסביב. אין פה מים. "אני רצה להביא. אל תזוזי לשום מקום" ללי זנחה את המעטפה על השידה. יוצאת מהחדר.
כאילו שאני יכולה. חשבה לעצמה דניאלה, מבעד לכהות החושים שהשתלטה עליה.
ללי חזרה כעבור דקה מלווה בכדור ומים. "הרבנית בקשה שתקחי את זה.
דניאלה מתיישבת בקושי. בולעת ושותה. משאירה כוס מלאה כמעט. "תודה"
"טוב אני יוצאת עכשיו. תמשיכי לנוח" ללי פותחת את החלון. שיכנס אוויר.
"תרגישי טוב" היא סוגרת אחריה את הדלת. יוצאת מהבניין תוך שהיא מתפללת שתרגיש טוב. דניאלה. דניאלה שהיא כל כך אוהבת.
היא ממשיכה ללכת. שוכחת ממיני גפנים ומעטפות.
אמממ חברות. אנחנו שוב המשכנו מאותו מקום פעמיים… חחח
מגניב איך כל אחת לוקחת את זה למקום שלה כי בראש שלי היה משהו אחר ?? אבל זה מה שכיף לי!!
חושבת שאפשר לשלב בין ההמשכים, תענו כע? כי עכשיו אני אמורה להמשיך?
אוישש רק עכשיו קולטתת
מבחינתי שנלך על ההמשך של במבי. לא משנה לי.
חחח אין מצב לשלב. כזה שוני בהמשכים עוד לא ראיתי?
וממה שאני קולטת פה עדיף שכן נעשה חלוקה חח
פשוט אחרת זה יהיה ככה כל הזמן…
נעשה איזה קטע באמצע נראלי
שהיא מגיעה אליה פעמיים באותו יום פשוט.. אוקי?
לדעתי אפשר לשלב רק שללי לא עוזבת את דניאלה אלא שהיא נשארת ואז ההמשך שלי שהיא מאבדת הכרה וכו ומשיח חייבת לומר לך שכתבת טווובב
אהאההא ישלי רעיוןן
תעשי שהיא נזכרת במעטפה ואז היא היא צריכה לומר לה על המעטפה..
חושבת בקוללל את גאוןןןןןן!!!!!!!!!!!!
אהבתי אש. יאלללה
טוב צדיקות אם יש לכן רעיונות מקוריים אז פשוט תסדרו את זה ותשלחו?
כאילו כל הקטע של ההמשך שלי זה שלכאורה זה מתח (אם זה מתח) אז אם יש לכן רעיון איך לסדר את זה בבקשה:)
ותודה במבי? גם את כתבת מהמם! אוהבת סיפורים עם דרמות?
אז מי מסדרת?
הרוצה בטוב תכתבי קטע שהיא מגיעה הביתה ונזכרת
אם זה יוצא קצר ממש אז תעשי גם קטע אחרי
אולי בזירה אחרת לא אצל דניאלה בבית רפואה…
אוקי?
ללי הלכה לחדר, התיישבה על המיטה.
הכל לא הולך לה טוב היום, והיא כל כך לא רוצה שיגלו אותה..
היא מצד אחד כל כך רוצה שהם כבר יידעו, ישחררו אותה מטבעת החנק הזאת, אבל מצד שני היא מתחילה לחשוב מה יקרה אחרי שהם יידעו ופשוט נרעדת.
אבא לא ירצה לראות אותה, ואמא תגיד שהיא תמיד רצויה ואהובה בבית. אבל היא גם תשמע את מה שמסתתר מאחורי המילים, היא תשמע את הכאב העצום שלא יכול להכיל אותה באמת, היא תשמע את הבכי הכל כך כואב והיא לא יכולה לעשות את זה לאבא ואמא!!
כמה דמעות הם יורידו, כמה תפילות הם יתפללו בשבילה.
היא לא רוצה שזה יקרה!
לא רוצה גם לגרור אחריה את דיני אחותה שהיא כל כך אוהבת, וגם את שרי.
למה, למה הכל כל כך מסובך?
למה אני לא יכולה לחיות את החיים שלי נורמלי בלי שאני אעשה הכל בשביל כולם??
מה איתי?
אני גם בן אדם, יש לי רצונות!
למה אני לא יכולה לברוח לאיזה אי אחד מרוחק, לחיות את החיים שלי, שלי!!
לא של אף אחד פה!
ללי מתחילה לבכות, היא מכסה את הראש מתחת לשמיכה, אולי אמא תחשוב שהיא ישנה.
כבר נמאס לה מכל העולם, היא רוצה להעלם.
היא לא רוצה להיות פה, היא רוצה להיות כמו הציפורים, הם כאלה חמודים! אין להם שום מחשבות, שום רצונות. הם חיים את החיים שלהם, כמו כולם. אין להם משהו שמפריע, איזה אבא או אמא שנתקעו באמצע החיים.
היא כל כך רוצה לברוח, אבל לא יודעת איך לעשות את זה.
ללי נרדמת בבכי, חולמת על המקום שיהיה לה טוב והיא תצטרך לעשות כלום.
***
תגידו איך יצא? ואם אתן רוצות שאני אמשיך..
אופס עכשיו אני רואה שאתן באמצע סורי..
זה בסדר ככה שאני אתקע לכם לפעמים??
חושבת שנעשה
חושבת בקול
מושיח
במבי
הרוצה בטוב
מה אתן אומרות? זה יצא ככה כל הזמן ונראלי זה אחלה.
רגע זה קשור אליי?
לא הבנתי סורי
מצטרפת לברכות של כולן
כתבת מהמם! ממש נהניתי!
ואם תצטרפי אז בכלל כולנו נרוויח:)
זה יצא טובבב עם הקטע שחושבת בקול הוסיפה צריך רק שמישהי תוסיף את הקטע הזה באמצע
נעלי אדידיס כתבת מהמםםםם אבל תצטרפי לרצף יאללה 🙂
נעלי אדידס את כותבת מהמם!!!!
אממ מוזמנת תמיד רק בדיוק הסתבכנו פה עם הסדר אז צריך פה את המוח של כולן לפתרון הבעיה
ספרו לי שניה בקצרה מה הסיפור כי התחלתי והתייאשתי באמצע?
היי
אנחנו יכולות לכתוב לך מה העובדות אבל לא ממש תביני מה האופי של הסיפור חח האמת שסידרתי הכל בדוקס אם תשיגי אותי אני אשלח לך;)
היי לכולנה.
אכתוב בע"ה את החיבור בין הקטע של מושיח ושל במבי ועוד קטע. אז חכו לי! אני כבר אעשה את זה בע"ה עד 1 בצהריים
היי לכן
קראתי שוב את ההמשכים
אתןן אלופותתתת
רק באמת צריך סדר ?
תהנו ותמשיכו לכתוב מהמםםם
תודה צדיקה!!!
אני גרועה בדברים האלה…
טוב שיש אותך. מסורה:)
וואי, עשיתי המשך ולא העלו כנראה כי זה ארוך…
טוב, אני כותבת המשך לחיבור שלא עלה. אם הוא לא יעלה עוד הרבה זמן אז אשחזר ואשלח ב2 תגובות קצרות.
היי חסידות. מקווה שיעלו את ההמשכים שכתבתי כי היום אני לא אוכל לכתוב בכלל אז בהצלחות לכן ?
חיבור 1:
ללי צועדת במהירות. רודפת אחרי הצל של עצמה.
דניאלה לא מבינה אותה. נכון. אבל לפחות היא תקבל אותה ככה. כמו שהיא.
עוד פניה. ארבע מדרגות, והנה. פתח הפנימיה. המדרשה ממש ממול.
היא פותחת את הדלת ופונה ישירות אל המעלית. לוחצת "המעלית תעלה לקומה מספר שלוש" מבשרת הכריזה.
רגל נדחפת ממש בין הדלתות, ברגע האחרון. נערה מתנשפת, שיער שטני טבול בפני עגבניה. ללי חייכה לעצמה. מעניין.
אה והיא התעלמה מהפרט החשוב ביותר. קפוצ'ון ענק ומכנסיים. לא שגרתי פה, או בעצם מאוד שגרתי פה. המעלית נסגרה. מטפסת מעלה.
אוי חסרת טקט שהיא ככה בוחנת את הנערה הזו.
טוב אני חייבת להגיד משהו "הכל בסדר? ממהרת?"
"כן. מאוד" כאילו שלא שמת לב "רגע, יש לי משהו להעביר למישהי ואני פחות בקטע של להיכנס מבינה?" אם אפשר להימנע מזה אז ברצון. הכל באשמתה "קיצר אני צכה שת'עבירי משהו בשבילי. יש מצב?" היא תלתה בללי עיניים שואלות.
"אני אשמח לעזור לך" החיוך של ללי.
קול פעמון. "המעלית נכנסת לקומה שלוש"
"הרבה תודה אז פשוט קחי ותביאי לדניאלה קצין" הנערה הושיטה לה מעטפה "לוידעת א'זה חדר. תשאלי אנשים. תודה וסליחה. אה וקוראים לי גפן" ללי לקחה את המעטפה. "ולי ללי. נעים להכיר" שוב החיוך. יוצאת מהמעלית. הדלתות נסגרות.
אני כן יודעת איזה חדר. יודעת מצוין.
הנערה הזו. גפן. היה נראה שמשהו עובר עליה. למרות שבעצם מה אני מבינה. היא חילונית, אולי הם תמיד מתנהגים ככה. 'לא שומרת מצוות לעת עתה' תיקנה את עצמה. נזכרת באבא.
ללי דופקת קלות על הדלת של חדר שבע. אין מענה. דופקת שוב.
קול חלש נשמע. היא לוקחת סיכון ופותחת.
"אוי דניאלה מה קרה לך" דניאלה אדומה ממש. כמעט כמו הגפן הזו.
"אני לא מרגישה טוב" משתנקת. "לא מרגישה טוב? את רצינית? את חולה!" ללי בחנה אותה בדאגה.
"את יכולה להביא לי קצת מים?" מאז שהרבנית הייתה פה עברה רק רבע שעה. אבל הגרון שלה ממש לוהט.
"בטח" מסתכלת מסביב. אין פה מים. "אני רצה להביא. אל תזוזי לשום מקום" ללי זנחה את המעטפה על השידה. יוצאת מהחדר.
כאילו שאני יכולה. חשבה לעצמה דניאלה, מבעד לכהות החושים שהשתלטה עליה.
ללי חזרה כעבור דקה מלווה בכדור ומים. "הרבנית בקשה שתקחי את זה.
דניאלה מתיישבת בקושי. בולעת ושותה. משאירה כוס מלאה כמעט. "תודה"
"טוב אני יוצאת עכשיו. תמשיכי לנוח" ללי פותחת את החלון. שיכנס אוויר.
"תרגישי טוב" היא סוגרת אחריה את הדלת. יוצאת מהבניין תוך שהיא מתפללת שתרגיש טוב. דניאלה. דניאלה שהיא כל כך אוהבת.
היא פנתה שמאלה בצומת, חוצה מעבר חציה. היא ממש מקווה שדניאלה תרגיש טוב, היא צריכה לדבר איתה על כמה דברים. היא המשיכה ללכת מתבוננת על האנשים ברחוב. היא ראתה אמא ובת קטנה מטיילות בנחת, גבר חסון שעמד בתור לבנק, עוד נערה שלבשה קפוצון ענק ומכנסיים קצרים. היא הסיטה את מבטה וכבשה אותו באבני המדרכה. הנערה הזו הזכירה לה משהיא או יותר נכון משהו. המעטפה!! 'איזה חסרת אחריות את' היא שמעה את קולו של אבא אומר לה אבל הוא היה רק בראש שלה.
חיבור 2:
ללי נעצרה, מחייגת לדניאלה.
צלצול, שתיים, שלוש.
הגעתם לתא הקולי של…
ללי העיפה מבט על הצג, מוזר, בדרך כלל דניאלה עונה מהר גם כשהיא מרגישה לא טוב.
היא תחזור לפנימייה, זה לא אמור לקחת לה הרבה זמן.
—
היא דפקה שלוש דפיקות עדינות. הדלת היתה נעולה, דבר לא רגיל לשעת צהריים מוקדמת שכזו. הלב שלה פועם. חזק.
הדלת נפתחה.
עיניה של העומדת מולה ננעצו בה בסימן שאלה.
"אה.. אני", גמגמה בחוסר נוחות. "צריכה לומר משהו לדניאלה" העבירה משקל מרגל אל רגל.
"דניאלה", ההיא הנהנה בראשה למעלה, למטה, לאט. "לא היית פה לפני רגע?" שאלה בתמיהה.
ללי חשקה שפתיים והנהנה קלות.
"היא לא בדיוק מרגישה טוב אז תעשי את זה מהר. בואי", סימנה לה להיכנס.
"תודה", חום המזגן הכה בה באחת. סומק עלה בלחייה החיוורות.
שנייה אחרי שהדלת נסגרה מאחוריה ומאחורי דניאלה היא זינקה קדימה לעבר המדרגות, לא מחכה למעלית. היא פתחה את הדלת של דניאלה באטיות אחרי דפיקה שקטה ושמטה את המטרייה על הרצפה, חסרת נשימה.
"דניאלה", הביטה בה בפאניקה.
היא בוהה. מה זה אומר?
"דניאלה", נענעה אותה בעדינות, אחר כך בתקיפות. היא לא זזה.
ללי עזבה אותה לרגע, מתנשמת. יכול להיות שהיא… היא נבהלה, פותחת את הדלת בתנופה. "הרבנית", התחילה לבכות. צועקת. צורחת. לא שמה לב מה קורה סביבה. "היא התעלפה!!!"
הרבנית רצה מהחדר שבקצה המסדרון ישר אל חדרה של דניאלה. מבט מהיר בילדה הספיק לה.
"יש לך טלפון??" היא הכניסה ידיים לכל הכיסים. מבוהלת. הוא לא עליה.
ללי שלפה את הסמארטפון שלה. אבא לא יודע, וטוב שכך.
הרבנית כמעט חטפה לה אותו מהידיים. "מד"א?" התנשמה. "היא מעולפת, כבר פעם שלישית בתוך יומיים, בואו, מהר".
"רגע, גברת", המוקדנית מעבר לקו ניסתה להבין מה קורה. "איפה את גרה? מי התעלפה?"
מה זה משנה עכשיו?? היא רצתה לצרוח, עוצרת את עצמה בכוחות איתנים. שיבואו כבר!!! "אני מנהלת מדרשה, דניאלה קוראים לה היא התעלפה בפעם השלישית", הידיים שלה רעדו על הנייד. ללי דמיינה אותו מתנפץ לאלפי רסיסים.
"תני לי כתובת מדויקת", המוקדנית סימנה סימון כלשהו לעמדה שלידה.
הרבנית ירתה את הכתובת, חיוורת.
שתיים וחצי דקות אחר שני פרמדיקים שעטו במעלה המדרגות, מגלגלים איתם אלונקה. פותחים אותה.
"היא לא מעולפת", יוסי העמיק להתבונן בה. מחליף מבטים אילמים עם שמוליק שגרמו לרבנית לקוצר נשימה מפחיד.
"היא איבדה הכרה".
ללי הגבירה את הבכי שלה להיסטרי. "אמאלה", נמלטה מהחדר.
שמוליק הניח יד על הצוואר של דניאלה. נחרד. "אנחנו מאבדים דופק".
יוסי זינק אליו, אליה עם מכשיר הדיפליפטור. "איך זה קרה??"
"אני לא יודעת", הרבנית נשענה על הקיר. עיניה קורעות לרווחה, אכולות אשמה. הנשימה שלה הפכה לקצרה, שטוחה, מפוחדת. היסטריתתת.
"אני יודעת", ללי כמעט מעדה, רצה אל תוך החדר מנופפת בטלפון הכשר של דניאלה", בניגוד אלייך סנט בה הקול. היא ריסקה אותו. "אמא שלה קיבלה דום לב", היא העמיקה להתבונן בהודעה. מרימה גבה תמהה.
"נו ואז?" יוסי נתן לה מכות חשמל. אחד, שתיים, שלוש. הוא סימן לשמוליק משהו.
הוא הבין, התחלה של קריסת מערכות.
אבל הלב בינתיים חזר לפעול. ילדה של ניסים. אולי יקרה עוד אחד?
הוא החליף את יוסי בהחייאה שניער את הידיים הכואבות שלו. מתנשף בקולניות.
"אממ כתוב כאן", ללי לא האמינה. בוכה. "שזה בגללה".
שמוליק לא הרים אליה מבט. "לא הבנתי. אני חושב שכדי לערב עובדת סיצואלית אני לא מבין בזה. המצב קריטי", נטל את האלונקה ביחד עם יוסי. הם הזעיקו את מאיר שימשיך לעשות פעולות החייאה.
"אבל יציב. תתפללו", העיף בהם מבט. "ותצפו לנס כי אחרת", נעץ מבט עצוב בדניאלה. "אני לא רוצה להשגות אתכם באשליות אבל אני לא יודע אם היא תשרוד".
דבורה נשענה על הקיר אובדת עצות. ללי ישבה מולה על הספה ופשוט בכתה. היא מנסה להרגיע אותה כבר שעתיים וללי רק מגבירה את הבכי.
היא התנתקה מהקיר, "ללי, דניאלה תהיה בסדר" אמרה בפעם התשיעית והיא עשתה את זה בעיקר כדי לשכנע את עצמה. ללי לא הגיבה ורק קול יבבותיה נשמע בחלל הסלון, גורם להד מוזר לחזור מהקירות.
דבורה נאנחה והתיישבה ליד ללי על הספה. היא אחזה ביד של ביתה, היא היתה קרה. "ללי," היא נעצרה, נושמת עמוק. הלב שלה עוד רגע מתמוטט. "ללי מתוקה הכל יהיה בסדר." היא שוב ניסתה בנוסח מעט שונה אבל התגובה של ביתה לא השתנתה כלל.
דבורה קמה. היא תלך להביא לה כוס תה, אולי השתייה תעזור לה להירגע.
"שלום צביה" דבורה שמעה את אפרים נכנס ומברך את ביתו השלישית. היא נשכה שפתיים, מתפללת שהוא לא יזכור את זה שללי קמה הבוקר בשעה לא שעה, כהגדרתו.
"שלום תמר" הוא בירך גם את בת השלוש עשרה ואוזנו משכה אותו להסתכל על ללי. "מה קרה לה?" הוא שאל זועף. היא בטח בוכה סתם.
"חברה שלה בטיפול נמרץ" ידעה תמר להגיד ואפרים הנהן קלות, לפחות יש לה סיבה. הוא הוריד את המעיל שעטה וניגש ללי. "תפסיקי לבכות כמו ילדה קטנה" הורה לה בקשיחות. אין צורך לבכות במצב כזה, זה לא עוזר.
ללי התנערה. היא רק עכשיו שמה לב שאבא נכנס בכלל. אם היא היתה שמה לב היא היתה בורחת לחדר. אבא שונא בכי, הוא טוען שזה רכרוכיות וחוסר בגרות. ללי חנקה את הדמעות. היא התחננה בפניהן שתחכנה, היא עוד מעט תיתן להן דרור אבל לא בפני אבא.
"אם את רוצה להועיל כדי שתתחילי לומר תהילים." הוא נזף בה וכל שרירה התכווצו. היא שואנת לומר תהילים, למה אבא מכריח אותה??
דבורה האזינה ל'דו שיח' של אפריים וללי. היא שפכה את המים החמים לתוך כוס הקרטון.
"מה את מסתכלת עלי? תקומי ותיקחי ספר תהילים" היא שמעה אותו וידעה שהוא מטלטל את רשו בחוסר אמון.
היא לקחה את כוס התה ופנתה לסלון. את המה שהיא ראתה שם היא כבר לא יכלה לסבול. אפרים עמד שם כמו אריה, נועץ מבט בללי שקמה באטיות לספריה ואת תמר וצביה מתבוננת במחזה ההשפלה.
"אפרים" היא אמרה כמו בלי שליטה על גרונה. הוא הסתובב. מבטו שואל. היא הראתה בראשה לכיוון החדר שלהם, הם חייבים לדבר. הוא הינהן.
בינתיים ללי כבר התישבה על הספה בשקט ופתחה את ספר התהילים בחוסר חשק בולט, כמו מורדת בהורת אביה הרב החשוב.
דבורה הגישה לה את התה והסתכלה לה עמוק בעיניים, מנסה לשדר לה אהבה אבל היא נתקלה בעיניים חסומות שרק כעס היה בהן.
"מה?" אפרים שאל, רגוע כאילו לא קרה כלום ומצדו באמת לא קרה כלום.
"מה מה?" היא החזירה לו, המומה עדיין מהנזיפה הפומבית שהתנהלה אצלה בסלון.
"רצית לדבר לא?" הוא שאל מרים גבה בפליטה.
כן רציתי. "בהחלט" היא בסוף וחשה שהיא מבזבזת את זמנה.
"אני מקשיב" הוא אמר מדודות והתיישב על המיטה שלו.
דבורה התיישבה מולו. "אני חושבת שלא הייתה צריך לעשות את זה ליד תמר וצביה." היא אמרה באטיות, מודדת כל מילה.
אפרים מצמץ. "אני לא מסכים איתך. חשוב שהן תלמדנה איך להתנהג."
אוקי
א. הרוצה בטוב כתבת מהמם מהמם יוואו!!
ב. סתם מעניין אותי מה הגילאים שלכן. אם לא אכפת לכן לכתוב.
ג. המשך להרוצה בטוב:
דבורה ספקה כפיה ביאוש, תוהה אם ישנה דרך אחרת להעמיד מראה מול בעלה היהיר.
"אפרים" הוא כבר נטל ספר מהמדף ודפדף בו. בורח מהשיחה, מעצמו.
"איך היה בשיחה עם הרב?" הוא תוקע מבט ברצפה. נבוך.
"אממ. הוא אמר דברים נכונים" הודה לאחר שניות של מחשבה "דברים הגיוניים אם נתעמק בזה" הוסיף. "אבל אני לא חושב שבדרך הזאת יצא מהילדה שלי משהו. לא חושב" פסק וחתם את הנושא.
ואני חושבת שהדרך היחידה להוציא ממנה משהו זה ללכת אחר דברי הרב. על אף שאיני יודעת מה היה תוכן השיחה. הרהרה דבורה, ולא ידעה כמה צדקה.
דבורה יצאה מהחדר מניחה יד מנחמת על ללי המתייפחת וספר התהילים על ברכיה. חסר כל שימוש.
***
גפן מסתובבת בחדר ההמתנה הלוך ושוב.
אמא בפנים. בניתוח קריטי.
"אוווףף" נושפת. שאמא תהיה בריאה והסיוט הזה יהיה מאחורנו כבר. מהרהרת.
מאחורינו? אולי יהיה מאחורי.
יניב לא בארץ. לא עונה לטלפונים. אולי הוא עדיין באמצע טיסה, היא כבר לא מעודכנת.
והכי הרבה שניתן לו לעשות זה לקוות לטוב. ובמצבים שכאלה כאלה תקווה היא כמו סם. לא משנה את המציאות רק מבריחה מהמתרחש. מסיטה את המצב האמיתי מהעינים.
וגפן כאדם פסימי לא מאמינה בתקוות.
ודניאלה. אחות גדולה שלה. אחות כפוית טובה מסכנה שלה.
שולחת לה כסף, ואין תגובה. מתקשרת, מתעניינת, והיא?
ועכשיו גם לעזור בזמן מצוקה היא לא מועילה בטובה. ומשאירה אותה להתמודד לבדה עם הצרות, ועוד יאמרו שבתנ"ך כתוב לכבד הורים. רוטנת בזעם וצונחת חסרת כח על כורסת ההמתנה שבסוף המסדרון.
ולא שהיא לא עידכנה. היא בוהה ברצף של עיגולים על התקרה
אני הגעתי. וגם כרטיס נסיעה הבאתי לה.
והאחות כפוית הטובה יושבת בטיפול נמרץ. המכשירים המצפצפים מקיפים אותה. והרופא תוהה איזו משפחה כך מזניחה את ביתן לבד בבית רפואה.
"כן חשוב", מלמלה. מסיטה מבט לשמאל.
"רגע, שאני אבין", אפרים נעץ בה עיני תכלת קרות. "את לא חושבת כמוני?"
"אני כן", לחשה בכאב. "אבל אני לא יכולה להסכים עם הדרך שלך. יש שוני בין להעיר לבת שלך בחדר, בשיחה בארבע עיניים לבין להעיר לה ליד אחיות שלה. איך אתה היית מרגיש אם היו עושים לך את זה?"
"את לומדת פסיכולוגיה ולא ידעתי?" הרים מבט. תמה.
"זה לא נושא לצחוק עליו אפרים, וחוץ מזה", נעצה את עיניה בעיניו חסרות ההבעה. "אם אני הייתי במקומה, אני לא בטוחה שהייתי מסוגלת להתרכז בפסוקי תהילים. לא כולם נמצאים בדרגה כל כך גבוהה שפריקה בשבילם זה לזמר ולבכות כמו דוד המלך. תחשוב איך ללי הרגישה". אני לא מתכוונת לוותר. לא הפעם. הלב שלה הלם בכאב, סוחט אותה עד תום.
"דבורה", גיחך. "אני אגיד את בבוטות, אין לי רגש".
***
"טיפול נמרץ, מחלקה שתיים".
שני הפרמדיקים התנשפו מעבירים את האלנוקה לרופאים.
"תן לי פרטים", בחן אותה בקור רוח.
"התעלפות שלישית בתוך יומיים בעקבות לחץ נפשי ועומס שהיא לא הצליחה להתמודד איתו".
"יש פסיכולוגית שמעורבת בסיפור?"
"למיטב ידיעתי לא".
"בסדר. קיבלתי. קל זה לא הולך להיות", הוא הדהיר את המיטה לאלונקה לא מתחשב בכבוד שלו. לוחש לה. "תהיי חזקה ילדה".
"תרדימו אותה", חזר במהירות לדמות הקרה משהו. האופיינית שלו. "אני לא בטוח שהגוף שלה יכול להתמודד תוך כדי ערות ומקווה שלא נצטרך להגיע למכונת אקמו".
"באמת כדאי שתקווה", רוני נעץ בו מבט מלוכסן. מרדים אותה ומחבר להנשמה. "למה לי? היא כבר נריאת מתה לכל דבר. אם הייתי פוגש אותה ברחוב הייתי כורה קבר".
"רוני!!!" שי התעצבן. " אם אין לך משהו חכם להגיד עדיף שתשתוק".
"מה קרה להומור השחור שלך?" גיחך. דוחף את הדלתות ויוצא ממחלקת טיפול נמרץ.
שי יצא בעקבותיו, משליך את הכפפות לאשפה. "היא קרובת משפחה שלי. דניאלה", נשם עמוק.
"היא לא דוסית?"
"רוני", נעץ בו מבט מקפיא דם. "אני מוכרח לציין שאתה גאון".
הרוצה בטוב פשוט מושלם!!!!
ווואווווווו
איזה יפהה
לא שובבבבבבבב
לאאאאאאאאא
וואי
ההמשכים יפים אחד אחד. באמת מטריפים! אבל אוףף
רציתי להמשיך אבל לא יודעת איך למזג בין הקטעים
את ההתחלות אפשר לשלב אבל האמצעים זה אחר. למרות שזה לא סותר
אפשר לשים קטע אמצע ביניהם וזהן
אה ושאלה קטנה לחושבת בקול, כאילו אמרת שהיא העבירה לה כסף במעטפה לכרטיס נסיעה? או שזה לא קשור? כי לא הבנתי.
אני דמיינתי את זה כמכתב קורע לב שישנה את חייה או משהו חחח. מרתק ממש לראות איך כל אחת מפרשת! או שלא התכוונת לזה… קיצר.
בכלל צדיקות בואו פשוט נלך באמת על העניין של לפי סדר כי אחרת זה לא יגמר לעולם??♀️
יואו עצבים כתבתי תגובה ובשניה ששלחתי נכבה האינטרנט לחצי דקה והיא נמחקהה ?
אז דבר ראשון הפעם הטעות לא יצאה קריטית ופשוט תקראו את ההמשך שלי אחרי במבי במקום להיפך
דבר שני, מושיח אני חשבתי שהכרטיס נסיעה והכסף הם במעטפה אבל המעטפה גדולה אז יש שם מקום גם למכתב 😉
דבר שלישי מעכשיו פליזז לכתוב רק אחרי שמי שלפנייך כבר כתבה וזה הסדר כדלהלן ?
חושבת בקול
במבי
מושיח
הרוצה בטוב
ולשלוח רקקק אחרי שהוקדמת שלחה
מושיח הבמה שלך:)
אגב אם זה לא היה מובן הקטע השני אצלי זה אצל אמא של דניאלה ולא אצל דניאלה כע?
אני הבינותי זאת רק לא הבנתי איך יניב בחו"ל כי לפני רגע הוא ישב איתה על המרפסת.. מה קרה שם באמצע"?♀️
זהו גם אני. חשבתי שדניאלה הבינה מהקול שלו שהיא אשמה כאילו שהוא הודיע לה.
אלופיתת!!!!
כן, בדיוק. החלק הראשון של במבי, החלק הראשון של חושבת בקול ואז ההמשכים של שתיהן באיזה סדר שרוצים חחח
יאללה מושיח מחכים לך.?
טוב טוב רק כי אמרת שמחכים לי:)
סתם. עכשיו אני ישב לרשום. פשוט בזמן בית ספר זה פחות…
סליחה שכ"כ מאוחר… דווקא הכנתי מוקדם לשם שינוי אבל האינטרנט שלנו קופץ פה…
חחח הכל טוב מושיח, אני הילדה הבעייתי שעושה את זה על חשבון שיעורים משמימים?♀️
חח האמת שלא היה לי כח לתקוע אותו אז עשיתי שהוא באמצע טיסה ?
ואפשר להוסיף כאילו בדרך אגב מתישהו שיניב עובד באיזה עבודה שדורשת ממנו לטוס הרבה בלי התראה..
אגב חשבתי שהרופא הזה שבמבי עשתה שהוא קרוב משפחה של דניאלה יודיע למשפחה שלה..
אבל נראה איך תכתבו את זה אתן;)
יאהה. באמת מעצבן החושבת בקול. אבל כתבת מושלם!!!!!!!!!!!! לא שמתי לב לאורך אפילו, זה הממם!!!
דבר ראשון כתבת מהמם חושבת בקול! נהניתי!
את כותבת ממש מתוק כזה. לא יודעת להסביר אבל באלי לצבוט אותך בלחי?
דבר שני זרמתי על הרעיון שלך… כאילו אבל הוא חושב שהם יודעים אבל הם באמת לא יודעים… קיצר מעניין איך תמשיכו:)
אינלך הגב מושיח וואי תודה ומזל טוב!!! (לצבוט בלחי??)
מושיח מי שבדלת זה ללי? או אולי גפן, גם רעיון..
יואו מתחיל האקשן ?
חחח מה שקראת מותק:)
ובקשר לסיפור אז הבמה שלכן
אני במתח שיא!!
לילה. ללי יושבת על אדן החלון בחדר האורחים, מחבקת את רגליה.
טיפות מתנגשות בו, יוצרות שבילים רטובים. היא מצטרפת אליהן.
לא אכפת לה כבר מההערות של אבא. לא מהעקיצות של תמר. ואפילו לא מהרגישות של אמא וצביה.
מילה אחת מהדהדת במוחה. דניאלה.
אני מפחדת. מפחדת עליה ממש. המצב היה נראה נורא. מזוויע.
למה דווקא היא? למה? דניאלה הכל כך מיוחדת, מקסימה. כלילת המעלות, המידות. למה דווקא היא? ללי מחתה את הדמעות. מפנה מקום לבאות אחריהן.
אופס עוד שאלה למאגר. שאלה שאבא לא יאהב לשמוע. ועכשיו, אין לה את מי לשאול.
טוב די עם לחשוב על עצמי. אני חייבת לבקר את דניאלה. להיות שם בשבילה. מקווה שלא יפריע להורים שלה שאני באה.
מחר בבוקר. כן!. מחר בבוקר אני אסע אליה.
ללי פנתה לחדרה. הולכת לישון. להקדים את בואו של הבוקר.
***
גפן יושבת במסדרון בית הרפואה. הוציאו אותה מהחדר, נגמרו שעות הביקור.
אמא דוממת. היא לא התעוררה מאז מה שקרה. אפילו לא מצמוץ. רק הלב עדיין פועם. מזכיר שיש פה בן אדם.
גפן הושיטה יד אל הסמארטפון שלה. פתיחה, פתקים.
היא אוהבת לפרוק ככה. זו הדרך שלה להרגיע את עצמה.
גפן התחילה להקליד
רוח עזה, חותכת / מטלטלת, מפרקת
עץ חבול, קטוע / רק חלקו, נטוע
שלושה ענפים, יתומים / מנסים, מחיים העלים
אך שוקטת? לא הרוח / ממלאת לה כיס תפוח
בסערה, בלי השקט / בצרה, שמשתקת
שנופלת כרעם, ביום לא בהיר / שדוממת הפעם. היכן החיים?
היכן ההגינות, היושר / לקטוע עוד ענף באושר
גפן נושמת נשימה עמוקה, ארוכה. נושפת.
הספיק לי להיום. היא התרווחה על המושב ועצמה את עיניה.
כמו משחררת את השור הזועם שהיה בקרבה. עד הפעם הבאה שאולי תבוא.
ואולי לא.
"גפן" היא שמעה פתאום קול קורא לה. מתנשף. זה היה אבא. מתי הוא הגיע לפה? הוא היה בחו"ל כשאמא קיבלה את הדום לב וגפן הודיעה לו על זה אחרי שאמא קרסה לה בין הידיים. איך רואים שהוא אבא של דניאלה, לא נמצא איפה שצריכים אותו.
"מה שלום אמא?" הוא שאל בקול סדוק, מפחד לדעת את האמת על אישתו.
"מתי חזרתה?" היא העזה לשאול מסיטה את הנושא.
"נחתתי לפני שעתיים וישר הגעתי לפה." הוא הרכין את ראשו. הוא ידע שאסור היה לו לטוס. דנה אמרה לו שהיא לא מרגישה טוב יומיים לפני שטס אבל היא לא יחסה לזה חשיבות כל כך והוא היה טיפש ונתן לזה לקרות. אם רק היה לוקח את דבריה ברצינות כל זה היה נמנע. "אז מה שלום אמא?" הוא חזר ושאל, מנסה למדוד את גודל אשמתו.
"מה שלומה…" גפן גילגלה עיניים, מרגישה איך אותו שור מתעורר.
"אתה שמתה לב שנכנסתה לטיפול נמרץ? מה המצב שלה כבר יכול להיות??" היא צעקה ממש וקלטה מזוויית עינה אחות שמתקדמת אליהם מעמדת האחיות.
"אני נראה לך אחד שמכיר בתי רפואה?" הוא כעס. היא האשימה אותו בקולה וזה דקר את ליבו השותת.
"סליחה. תשמרו בבקשה על השקט." האחות ביקשה או יותר נכון הורתה בנוקשות.
גפן בלעה את רוקה ויניב התיישב לידה על הספסל הקר והרגיש בחומה שנוצרה ביניהם.
***
"תמר"
"אהה?" היא ענתה חסרת סבלנות. היא באמצע ספר וצביה מפריעה לה כבר בפעם השלישית בחצי שעה האחרונה.
"את יודעת איפה ללי?" היא שאלה, מתפדחת לקטוע את אחותה מקריאת הספר.
"את שאלת אותי לפני שניה איפה אמא ואמרתי לך שהיא נסעה עם ללי לבית רפואה, יש לך עוד שאלות?" היא הפטירה בקוצר רוח. השורות בספר קראו לה והיא רצתה לחזור אליהן. הסיבה היחידה שהיא עוד עונה לצביה זה כי אמא אמרה לה לשמור עליה בזמן שהיא וללי הולכות.
"לא" היא ענתה מבויישת והלכה למטבח לחפש משהו לאכול. היא חיפשה ארוכות ובסוף מצאה עוגת הבית שאמא קנתה מזמן. היא פתחה את החבילה, חתכה והחלה לברך "ברוך את-"
"תעצרי!!" היא שמעה פתאום את תמר צועקת עליה. "את יודעת ממתי זה? מלפני חצי שנה לפחות" היא הוכיחה אותה. "בדקת מה התאריך האחרון של זה?"
תמר נענעה בראשה ימין ושמאל, מניחה את העוגה הנחשקת על השולחן.
תמר גלגלה עיניים. היא לקחה את העטיפה והתבוננה בה ממושכות, מנסה למצוא את אותו תאריך חמקמק והיא מצאה אותו. "את לא נורמלית. עבר לזה התאריך לפני חודשיים. יש לך מזל שעצרתי אותך" או יותר נכון יש לה מזל. אם צביה היתה מקבלת מזה קלקול קיבה אבא ואמא לא היו שותקים על זה והיו כועסים על חוסר האחריות שלה. אבל הנה, עכשיו היא תוכיח להם שהיא כן אחראית הרי היא זו שהצילה את צביה מייסורים נוראיים של בטן כואבת. היא הזדקפה בזחיחות, נטלה את העוגה והשליכה אותה לפח.
הטלפון צלצל לפתע וכמו תקע סיכה חדה בבלון הגאווה של תמר. זה בטח אחד ההורים ואם היא תאלץ לספר להם על המקרה בקירבתה של צביה, האחרונה תספר להם שהיא היתה לא נחמדה במיוחד והם לא יאהבו את זה. "צביה, תרימי את הטלפון. זה בטח אמא." היא שלחה אותה, מתחמקת מלדבר עם הוריה.
"טוב" צביה ענתה חלושות, מבוזה מטיפשותה של עצמה והתקדמה לסלון להרים את טלפון.
"הלו"
"שלום, אפשר את ללי?" צביה התבלבלה. זה היה קול של אישה לא מוכרת.
"מי רוצה אותה?" היא התגברה על עצמה ושאלה.
"זו הרבנית לוי, מהמדרשה"
"גפן" היא שמעה פתאום קול קורא לה. מתנשף. זה היה אבא. מתי הוא הגיע לפה? הוא היה בחו"ל כשאמא קיבלה את הדום לב וגפן הודיעה לו על זה אחרי שאמא קרסה לה בין הידיים. איך רואים שהוא אבא של דניאלה, לא נמצא איפה שצריכים אותו.
"מה שלום אמא?" הוא שאל בקול סדוק, מפחד לדעת את האמת על אישתו.
"מתי חזרתה?" היא העזה לשאול מסיטה את הנושא.
"נחתתי לפני שעתיים וישר הגעתי לפה." הוא הרכין את ראשו. הוא ידע שאסור היה לו לטוס. דנה אמרה לו שהיא לא מרגישה טוב יומיים לפני שטס אבל היא לא יחסה לזה חשיבות כל כך והוא היה טיפש ונתן לזה לקרות. אם רק היה לוקח את דבריה ברצינות כל זה היה נמנע. "אז מה שלום אמא?" הוא חזר ושאל, מנסה למדוד את גודל אשמתו.
"מה שלומה…" גפן גילגלה עיניים, מרגישה איך אותו שור מתעורר.
"אתה שמתה לב שנכנסתה לטיפול נמרץ? מה המצב שלה כבר יכול להיות??" היא צעקה ממש וקלטה מזוויית עינה אחות שמתקדמת אליהם מעמדת האחיות.
"אני נראה לך אחד שמכיר בתי רפואה?" הוא כעס. היא האשימה אותו בקולה וזה דקר את ליבו השותת.
"סליחה. תשמרו בבקשה על השקט." האחות ביקשה או יותר נכון הורתה בנוקשות.
גפן בלעה את רוקה ויניב התיישב לידה על הספסל הקר והרגיש בחומה שנוצרה ביניהם.
***
"תמר"
"אהה?" היא ענתה חסרת סבלנות. היא באמצע ספר וצביה מפריעה לה כבר בפעם השלישית בחצי שעה האחרונה.
"את יודעת איפה ללי?" היא שאלה, מתפדחת לקטוע את אחותה מקריאת הספר.
"את שאלת אותי לפני שניה איפה אמא ואמרתי לך שהיא נסעה עם ללי לבית רפואה, יש לך עוד שאלות?" היא הפטירה בקוצר רוח. השורות בספר קראו לה והיא רצתה לחזור אליהן. הסיבה היחידה שהיא עוד עונה לצביה זה כי אמא אמרה לה לשמור עליה בזמן שהיא וללי הולכות.
"לא" היא ענתה מבויישת והלכה למטבח לחפש משהו לאכול. היא חיפשה ארוכות ובסוף מצאה עוגת הבית שאמא קנתה מזמן. היא פתחה את החבילה, חתכה והחלה לברך "ברוך את-"
"תעצרי!!" היא שמעה פתאום את תמר צועקת עליה. "את יודעת ממתי זה? מלפני חצי שנה לפחות" היא הוכיחה אותה. "בדקת מה התאריך האחרון של זה?"
תמר נענעה בראשה ימין ושמאל, מניחה את העוגה הנחשקת על השולחן.
תמר גלגלה עיניים. היא לקחה את העטיפה והתבוננה בה ממושכות, מנסה למצוא את אותו תאריך חמקמק והיא מצאה אותו. "את לא נורמלית. עבר לזה התאריך לפני חודשיים. יש לך מזל שעצרתי אותך" או יותר נכון יש לה מזל. אם צביה היתה מקבלת מזה קלקול קיבה אבא ואמא לא היו שותקים על זה והיו כועסים על חוסר האחריות שלה. אבל הנה, עכשיו היא תוכיח להם שהיא כן אחראית הרי היא זו שהצילה את צביה מייסורים נוראיים של בטן כואבת. היא הזדקפה בזחיחות, נטלה את העוגה והשליכה אותה לפח.
הטלפון צלצל לפתע וכמו תקע סיכה חדה בבלון הגאווה של תמר. זה בטח אחד ההורים ואם היא תאלץ לספר להם על המקרה בקירבתה של צביה, האחרונה תספר להם שהיא היתה לא נחמדה במיוחד והם לא יאהבו את זה. "צביה, תרימי את הטלפון. זה בטח אמא." היא שלחה אותה, מתחמקת מלדבר עם הוריה.
"טוב" צביה ענתה חלושות, מבוזה מטיפשותה של עצמה והתקדמה לסלון להרים את טלפון.
"הלו"
"שלום, אפשר את ללי?" צביה התבלבלה. זה היה קול של אישה לא מוכרת.
"מי רוצה אותה?" היא התגברה על עצמה ושאלה.
"זו הרבנית לוי, מהמדרשה".
"תמר" צביה לוחשת לחישה רעשנית לעבר אחותה.
תמר מרימה עיניה מן הספר, מניחה אותו בצד ושולחת אליו מבט של פרידה, מגניבה אל צביה מבט שואל.
"היא אומרת משהו מהמדרש" צביה מגמגת והטלפון אחוז מנדנד בין ידיה.
"היא מהבית מדרש, והיא רוצה את ללי" פולטת במהירות "תמר" מפנה עינים גדולות לעבר אחותה "יש דבר כזה בית מדרש לבנות?" קולה מבולבל והיא מגישה לתמר את הטלפון.
"שלום" תמר עונה לטלפון
"שלום וברכה" קול חמים נשמע מעבר לאפרכסת
"אני יכולה לדבר עם ללי?" היא לא מכירה את ללי, מסיקה תמר, אף אחד שמכיר את ללי לא יקרא לה עם ללי עם ציירה בל' הראשונה.
"היא לא בבית, אני אמסור לה שהתקשרת, מה השם?" היא לחוצה לסיים את השיחה, יש לה היום לימודים.
"זו הרבנית לוי, מהמדרשה" שוב הקול החם, כמעט מזמין לפרוק כל מה שיושב על ליבה. כמעט.
"אוקי, אני אמסור לה, להתראות" פולטת וסוגרת את הטלפון.
***
שי נשען על יד החלון שותה באיטיות כוס קפה מהבילה, פותח תוך כדי את הפלאפון שלו.
מתעדכן קצת אחרי יום מתיש.
בפתע עיניו מצטמצמות ונפערות לסירוגין
הוא מנער את המכשיר כמעורר אותו משלוותו התמידית.
הוא פותח את פיו כבא לומר דבר מה וסוגר אותו.
"רוני" קולו רועד כשהוא קורא לעמיתו. "כע שי מקורה?" פולט רוני ומביט מבעד החלון הרחב.
"ת..ת..תגיד לי שאני קורא נכון" הוא מתנשף.
שי מתנתק מהחלון והמטר השוטף הנשקף ממנו. ומביט במסך שמושיטה לו ידו הרועדת של שי
"יש כאן הודעה מ'גפנוש שלי'" הוא מגחך "פשי שי לא ידעתי שאתה מהאלה של שמות חיבה" הוא מצחקק. רוני מתעלם מהערתו.
רוני ממשיך להקריא "אנו מצטערים להודיע שאמא היקרה עברה דום לב, אנחנו מקווים לבשורות טובות" מסיים ומביט במבט עמוק על שי. קולו התרכך "איך היא קשורה אליך, שי?" שי נושם עמוקות "היא.. היא אחותי" עונה.
"וואו" קולו מוזר. חסר אנרגיה. "גם הבחורה הזאת ממקודם, וגם עכשיו"
קולו רועד והוא מוציא את מילותיו בקושי "אני.. אני לא יודע מה קרה שם" הוא מתיישב על כיסא מזדמן "תביא את הפלאפון, אני חייב לדבר איתם"
ידייו רועדות כשהוא מקיש את המספרים.
יניב עונה לו.
יואו מנסגר שלחתי המשך כבר בבוקר ולא עלההה
אוקי זה שמור לי אז אני אשלח בשתי תגובות נפרדות אולי זה יעלה יותר מהר
המשך 1:
"תמר" צביה לוחשת לחישה רעשנית לעבר אחותה.תמר מרימה עיניה מן הספר, מניחה אותו בצד ושולחת אליו מבט של פרידה, מגניבה אל צביה מבט שואל."היא אומרת משהו מהמדרש" צביה מגמגת והטלפון אחוז מנדנד בין ידיה."היא מהבית מדרש, והיא רוצה את ללי" פולטת במהירות "תמר" מפנה עינים גדולות לעבר אחותה "יש דבר כזה בית מדרש לבנות?" קולה מבולבל והיא מגישה לתמר את הטלפון. "שלום" תמר עונה לטלפון "שלום וברכה" קול חמים נשמע מעבר לאפרכסת"אני יכולה לדבר עם ללי?" היא לא מכירה את ללי, מסיקה תמר, אף אחד שמכיר את ללי לא יקרא לה עם ללי עם ציירה בל' הראשונה."היא לא בבית, אני אמסור לה שהתקשרת, מה השם?" היא לחוצה לסיים את השיחה, יש לה היום לימודים."זו הרבנית לוי, מהמדרשה" שוב הקול החם, כמעט מזמין לפרוק כל מה שיושב על ליבה. כמעט."אוקי, אני אמסור לה, להתראות" פולטת וסוגרת את הטלפון.
אויש המשך 1 עלה בלי האנטרים אז:
המשך 1:
"תמר" צביה לוחשת לחישה רעשנית לעבר אחותה.
תמר מרימה עיניה מן הספר, מניחה אותו בצד ושולחת אליו מבט של פרידה, מגניבה אל צביה מבט שואל.
"היא אומרת משהו מהמדרש" צביה מגמגת והטלפון אחוז מנדנד בין ידיה.
"היא מהבית מדרש, והיא רוצה את ללי" פולטת במהירות "תמר" מפנה עינים גדולות לעבר אחותה "יש דבר כזה בית מדרש לבנות?" קולה מבולבל והיא מגישה לתמר את הטלפון.
"שלום" תמר עונה לטלפון
"שלום וברכה" קול חמים נשמע מעבר לאפרכסת
"אני יכולה לדבר עם ללי?" היא לא מכירה את ללי, מסיקה תמר, אף אחד שמכיר את ללי לא יקרא לה עם ללי עם ציירה בל' הראשונה.
"היא לא בבית, אני אמסור לה שהתקשרת, מה השם?" היא לחוצה לסיים את השיחה, יש לה היום לימודים.
"זו הרבנית לוי, מהמדרשה" שוב הקול החם, כמעט מזמין לפרוק כל מה שיושב על ליבה. כמעט.
"אוקי, אני אמסור לה, להתראות" פולטת וסוגרת את הטלפון.
שי נשען על יד החלון שותה באיטיות כוס קפה מהבילה, פותח תוך כדי את הפלאפון שלו.
מתעדכן קצת אחרי יום מתיש.
בפתע עיניו מצתמצמות ונפערות לסירוגין
הוא מנער את המכשיר כמעורר אותו משלוותו התמידית.
הוא פותח את פיו כבא לומר דבר מה וסוגר אותו.
"רוני" קולו רועד כשהוא קורא לעמיתו. "כע שי מקורה?" פולט רוני ומביט מבעד החלון הרחב.
"ת..ת..תגיד לי שאני קורא נכון" הוא מתנשף.
שי מתנתק מהחלון והמטר השוטף הנשקף ממנו. ומביט במסך שמושיטה לו ידו הרועדת של שי
"יש כאן הודעה מ'גפנוש שלי'" הוא מגחך "פשי שי לא ידעתי שאתה מהאלה של שמות חיבה" הוא מצחקק. רוני מתעלם מהערתו.
רוני ממשיך להקריא "אנו מצטערים להודיע שאמא היקרה עברה דום לב, אנחנו מקווים לבשורות טובות" מסיים ומביט במבט עמוק על שי. קולו התרכך "איך היא קשורה אליך, שי?" שי נושם עמוקות "היא.. היא אחותי" עונה.
"וואו" קולו מוזר. חסר אנרגיה. "גם הבחורה הזאת ממקודם, וגם עכשיו"
קולו רועד והוא מוציא את מילותיו בקושי "אני.. אני לא יודע מה קרה שם" הוא מתיישב על כיסא מזדמן "תביא את הפלאפון, אני חייב לדבר איתם"
ידייו רועדות כשהוא מקיש את המספרים.
יניב עונה לו.
"יניב?" הוא מתנשף אל תוך הטלפון.
"כן. מדבר", קריר.
"זה שי אנ-"
"אני יודע שזה שי", קטע אותו בבוטות. "זה כתוב לי על הצג".
שי נעץ מבט מופתע בטלפון. "אה", פלט. "אוקי. אני רק רוצה לשאול שאלה קטנה".
"שמחטטת בתוך כל הפצעים שלי? עבר, הווה, עתיד, רק תבחר תגיד לי תאריך ואני מגיש לך עטוף באריזת מתנה מסולסלת".
"לא הכרתי אותך כציני".
"נעים להכיר", לא חייך. "מה אתה רוצה?" קור נושב ממנו. אפס מעלות זלסיוס ומטה.
"אשתך, אחותי, היא עברה דום לב", השתנק.
"שמעת נכון את כל הריכולים", גיחך.
"אה, לא, דווקא לא ריכולים. גפן כתבה לי".
"יותר גרוע, שולחת לכל העולם את שברי המשפחה שלנו".
"אני כל העולם?" נפגע.
יניב הביט על הטלפון, מסנן. "מסתבר" ומנתק.
***
"אני יכולה להיכנס?" התחננה. הרגליים שלה כואבות כבר מלרוץ אחרי רופאים ואחיות עד המנקים היא הגיעה וכולם, לא מתייחסים.
מאור העיף בה לרגע מבט טרוד. "מי את בשבילה?"
"ללי. חברה".
"אז אין רשות", חתם את הנושא.
"למה??" התקווה שלה התנפצה. עצובה. "אני חייבת לראות אותה, עשיתי את כל הדרך עד לפה ו-"
"ילדה", עצר אותה. "אין לי זמן לדיבורים חסרי תועלת זה טיפול נמרץ לא גן ילדים ואם את רק חברה שלה את לא יכולה להיכנס. נגמר".
"זה לא רק", מחתה חלושות. בוכה.
הוא התרכך קצת. מרים לה את הסנטר הרוטט מבכי. "כשהיא תעבור למחלקה רגילה תבואי שוב טוב?" אם בכלל הוסיף בלב שלו. מנבא שחורות.
"ומתי זה יהיה?" היא רעדה. ואף אחד לא ערער על כך שזה לא מקור.
"אני לא יודע", משך כתף. "תתפללי".
***
"גפן, אני לא מאמין עלייך!!" יניב כעס. בפירוש.
"מה עשיתי?" היא התכווצה על הכיסא. עייפה, סחוטה.
"למה כתבת לשי שאמא עברה דום לב??"
"היא אחותו והוא רופא הוא יכול לטפל בה".
"ויכול להעביר את המידע הזה לכל הרופאים במחלקה", זעף.
"ואז מה?" היא לא הבינה. נמאס לה כבר להתמודד לבד במלחמה המשולשת וההזויה הזו. אמא. אבא. ללי. למה דווקא אני?? שוכחים שגם אני ילדה קטנה, איזה עלה נטוש ומסכן.
"ואז נהפוך לנושא הדיבור המרכזי בימים הקרובים זה עושה לי אלרגיה".
גפן שתקה. נואשת. אם הייתי יכולה להתגנב לדניאלה להוציא איזה ספר תהילים ישן ולראות אם זה באמת עוזר לה להיות בריאה יותר הייתי עושה את זה.
אבל אבא כאן. ואני כאן.
והיא שם. קרובה, רחוקה.
גפן נשפה בתסכול.
חבל.
חדר צוות, לבן כולו, כאילו חבר לחלוקים הלבנים.
שי יושב על כיסא הברזל. מביט בריכוז בצג הטלפון.
ניתוק. שוב.
זו הפעם העשירית שהוא מנסה לתפוס את יניב ואין, אפס.
שי שאף אוויר אל ריאותיו, מנסה בפעם האחד עשרה.
"נו די כבר, שחרר שי, הוא לא יענה ואתה יודע את זה" רוני הביט בו מתוסכל.
"מה אתה רוצה שאני אעשה? אני חייב, חייב לדבר איתו. אתה לא יודע איך זה, כשיש לך את המפתח בידיים ואתה לא יכול לעשות כלום בנידון" שי דפק על השולחן, שופך עליו קצת מהלבה שמבעבעת בו.
"תראה, הוא מתעב אותי. ואני מבין אותו לגמרי, יש לו על מה. אבל כל כך הרבה שנים שהוא מחזיק בזה נהדר, מה יעשו לו חמש דקות שיחה?" מרים עיניים, בוחן את הכוכבים.
"הייתי מבין אותו. באמת. הוא במצב מאוד שברירי עכשיו, שתי מכות בו זמנית. אבל בטלפון הוא לא נשמע לי שברירי כל כך" בכלל לא.
רוני שתק, לא טוב בשיחות כאלה. הוא טיפוס קר, רק מידי פעם הומור שחור מנשב ממנו. מסיח את ריח הדם.
"תשמע אני חייב לחזור לתפקיד שלי, חייו של פרמדיק לא משעממים בכלל כידוע לך. וכדאי שגם אתה תחזור לחדר הטיפולים, הזמן שלך הוא ההצלה שלהם…" המהם ויצא מהחדר.
שי קם, נאנח. לבש את החלוק הלבן שלו ופנה אל הדלת.
אם רק היה יודע מה מחכה לו מעברה השני, היה מזדרז יותר.
***
ללי עברה בדלתות החשמליות, נסגרות אחריה.
'תתפללי' זה מה שהרופא הזה אמר לה. מי היה מאמין.
אני חרדית ואפילו לא חשבתי על זה. אבא חשב, אבל כרגיל מה שהוא חושב אני הפוך. אני אוהבת להתפלל, אבל לא בזמן האחרון, מאז מה שקרה לדניאלה אני פשוט לא מתחברת.
לא מצליחה להבין איך דווקא לה הצדיקה, דווקא לדניאלה הוא עשה ככה. איך?? איך זה מסתדר?
היא כל כך טובה. כל כך… כל כך דניאלה.
ללי הרגישה שוב את הרעד הזה. חודר בעצמות.
צלצול טלפון. וואו אם מישהו חיפש את הרגע הכי לא מתאים להתקשר אז הוא הצליח ובגדול.
מירי משפיעה. זיכרון מימים עברו. ברורים יותר.
היא עונה "היי ללי. מה נשמע?" והחיוך שלה, שעבר גם דרך המסך הקטן, העיר בה משהו. ישן.
זה מה שהצלחתי לכתוב ואני ממש עייפה אז חושבת בקול, את מזומנה להמשיכני?
***
"אני לא מבין," אפרים הסתובב במטבח הצפוף כאחוז תזזית. "איך שכחת מזה??"
ללי ישבה על הכיסא הפלסטיק עם פרצוף חתום. ראשה היה מושפל והיא נעצה את עינייה בפסיי הרובה האפרוריים שחיברו בין המרצפות.
"איך שוכחים להגיע לנקודת מפגש שקבעת עם אמא?" הוא תמהה בזלזול וכעס בלתי נשלט, קופץ את אגרופיו.
"דיברתי בטלפון" היא ענתה בלחישה קרה, מחכה לרגע בו אביה יסיים את הנאום הדיקטטור שלו.
"עם מי למען ה'?" אפרים בירר ברוגז ואם היו לו שערות ארוכות יותר הוא היה תולש אותן מרוב תסכול. מאיפה היא יצאה כזו חסרת אחריות?
"עם חברה" היא הגתה את שתי המילים הללו באטיות וגיחכה לעצמה על ההגדרה. מירי גדולה ממנה בשלוש שנים לפחות ולהגדיר אותה כחברה זה קצת יומרני מדי.
"לא בשביל זה יש לך טלפון" הוא קבע נחרצות והמשיך בסיבוביו חסרי התועלת בחלל הלא גדול.
ללי הרימה את עינייה מהרצפה ועקבה במבטה אחר אביה. את הטלפון הנוכחי היא קנתה מכסף שאספה מביביסיטרים. אבא בחיים לא היה קונה לה את הסמארטפון הזה אבל היא לא מתכוונת לעדכן אותו על זה.
"אז לאיפה נעלמת כל כך הרבה זמן?" הוא נעצר בפתאומיות, לקח כיסא והתיישב מולה.
"הייתי בחצר של בית הרפואה" היא אמרה במאמץ ונשכה שפתיים. התירוץ האמיתי שלה היה נשמע כל כך עלוב והיא היתה מודעת לזה.
"אני שמח לשמוע" הוא אמר כאילו מרוצה אבל ללי כבר ידעה להבחין בסרקזם שהיה בקולו, "עכשיו את רוצה לומר לי את האמת?"
ללי נאנחה בליבה הקטן. היא לא חשבה לרגע שהוא יאמין לה כי הוא אף פעם לא מאמין לה.
ללי כועסת על אמהּ מאוד שבכלל סיפרה לו את כל הסיפור הזה. מירי התקשרה וזה גרם לה לגמרי לטייס איי שם בחלל החיצון. אמא חיפשה אותה בערך בכל בית הרפואה אחרי שהיא לא הגיעה למקום שבו הן קבעו להיפגש. בסוף מי ש'מצא' אותה היה אחד המאבטחים. היא התנצלה בפני אמא, אז למה היא צריכה לסבול עכשיו עוד תוכחות??
"את מתכוונת לענות לי?" הוא שאל בארסיות והניח יד שהתהדקה על פרק ידה של ללי, מסבה לה כאב דקיק עד אבל מורגש.
"לא." היא ענתה לו, יודעת שהיא מסתכנת.
ידו של אביה הרפתה והוא קם בנשיפת כעס רועמת. "את יכולה להתחצף תמיד, רק את צריכה לזכור שזה לא עובר בשקט." הוא אמר בכמעט לחישה, נשען עם היד על המשקוף של המטבח. הוא נשם נשימה עמוקה והוסיף בשקט "את יכולה לשכוח מללכת לבקר שוב את דניאלה."
מחילה שעדיין לא המשכתי פשוט הייתה לנו שמחה משפחתית ורק עכשיו נוחתת?
אז בעז"ה היום אני אכתוב המשך ואשלח
רגע, הם חבדניקים?
אם יש לה משפיעה אז כנראה שהם חבדניקים..
ומושיח, ההמשך מרתק!!!!!!!!!
מי חב"דניקים המשפחה שלי או ללי בסיפור חח
איבדתי את זה?♀️
היא שאלה על ללי אם הבנתי נכון..
וכתבת שיש לה משפיעה אז כנראה שהם חבדניקים..
המשפחה של ללי
אם התכוונת לסיפור וזה מפריע לרצף החשיבה אז אפשר לשנות. סתם כתבתי מה שעלה לי:)
לא, זה סבבה פשוט זה לא היה נראה ככה. אמממ אז חבדניקים? או לא?
לא היה נראה ככה בגלל שהיא לא יכלה לשאול? לדעתי זה יכול להיות גם בבתים חבדיים, פשוט נדיר כי זו לא הדרך של הרבי. פה זה מקרה שונה שלאבא שלה יש בעיה שהוא צריך לעבוד על עצמו
אפשר להגיד גם שאיזו חב"דניקית דחפה לה לקחת משפיעה ופתאום היא תגלה כמה זה עוזר וכאלה…
פשוט המדרשה עשתה לי הרגשה שלא אבל אין בעיה. נעשה אותה חבדניקית גאה?
חחח מצויינתת
דניאלה היא חברה נהדרת גם אם היא לא חבדניקית:) רגע אולי יש מדרשות חב"דיות? למרות שזה באמת לא נשמע שהיא חב"דניקית. ותכלס היא לא חייבת:)
יש מדרשות חבדיות הייי
מדרשת שושנה בתל אביב מה היא נראת לכם אם לא מדרשה חבדית?
הרוצההה בטובבבבבבבבבב
אני בהלללללםםםםםםםםםםם יואוווו
לאלאלאא אני לא מאמינההה
מה קרה??
חושבת בקול, מה קרה??
אאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא
אם אני אומר מה אז האתר לא יאשר לי חח
אבל זה אאהממ.. קשור לפאדיחה קטנה שקרתה לך היום..?
אמממממממממממממממממממממממממממממ ????
ידעתי שזה יקרה לי מתישהו?? כולם קלטו את זה? אוףףףףף עכבר מעצבן!!!!!!!!!
נראלי אני יעבור שם. אוף. מעצבן של החיים.
פליז תנחמי אותי. אני ממש מתפדחת עכשיו.
אני לא קלטתי כלום
לא יודעת על מה היא מדברת
אולי חושבת בקול פשוט חדה מידי??
או שסתם לא הגעתי לשם… מקווה בשבילך שזה לא חמור…
וואי מבאס
איך ניפרד ממך? לאאא
אוףף
לא הגעת לאן מושיח?
ואני נראלי יחליף שם רק באתר בכללי ולא בפוסט פה. פה בע"ה אמשיך לכתוב. בלי נדר. עובדת עכשיו על ההמשך
פוווווווו
הרגעת אותי חח
מחכה ומצפה:)
חחח הרוצה בטוב ביקשת ניחומים;)?
יש אצלנו אולי שתי בנות חוץ ממני ששמו לב ושזה מעניין אותן וגם זה בקושי הזיז להן
אבל אני קפצתי וצרחתי???
והכי הזיה שלפני ששמתי לב זה היה פתוח על הפוסט הזההה
כילו זה היה אעעעעעע
חחח מושיח זה נשמע לך שפת חרשים אבל תנסי להבין מה קרה;)
הלו חושבת בקוללל
גם אני קפצתיייייי
וכדי לא לפדח את יקירתינו הרוצה,
לא אחשוף את הכינוי שלי פה כעת…
>__< (אימוגים כמו בנוקיה, אה..?)
חחח היי קפצנו ביחדדדד
אבל אני הייתי הראשונה 😉
והיינו היחידות!! באמת!!
מוכשרת איזה חרוזיםם;)
חחח חושבת בקול נראלי עדיף שאני לא אנסה להבין, אם היא לא רצתה אז למה לי…
מקווה שזה לא משהו רציני מידי, ממש מצטערת בשבילך הרוצה בטוב, באמת.
חחחח הרוצה בטוב אני מזה מבינה אותך גם אני כמעט כבר לא מגיבה בשם במבי ועכשיו משתמשת לרוב סתם בשמות חולפים…
במבי, זה קרה בצורה הכי מטופשת שיש. ומה שקצת קשה לי שאין לי מושג מי הבנות שגילו אותי כלומר באמיתי ולא בשמות באתר. אבל אני אחיה ואראה מה לעשות??
אז תחליפי לפחות לבינתיים…
עד שהן יואילו בטובן לגלות לך…
חחחח ואגב חצי אתר מכיר אותי לכן החלפתי אחרת לא הייתי עושה את זה
להצטרף לקבוצת התמיכה שהתארגנה פה? 😉
חחח
תנחומייי
גם אני ככה,
מאז שהשם שלי כבר לא כ"כ אנונימי,
הפסקתי להשתמש בו…
הרוצה בטוב, ברוכה הבאה למועדון 😉
הצעות לכינויים:
—
**
===
+++
!!!!
%
$
@
וכו וכו 😉
זה דורש כל פעם יצירתיות מחודשת 😉
אגב, אני עוקבת פה מידי פעם, אתן מוכשרות אחת אחת!!
בהצלחה בכינויים החדשים 😉
כל כינוי יותר מקורי וקליט מהשני?
אוף הרוצה בטוב אני מצטערת??
יואו לא נעים ליייי:/
חחח היה מוטב שתגידי…
חושבת, את לא אנונימית.
לפחות תגלי לרוצה בטוב מי את.
כי זה הכי מבאס שמישהו יודע עלייך ואת לא עליו 😉
ככה תכפרי במעט 😉
יש מדרשות חבדיות הייי
מדרשת שושנה בתל אביב מה היא נראת לכם אם לא מדרשה חבדית?
לוקחת לתשומת ליבי, צודקת
לא מחייב שדניאלה במדרשה חב"דית אבל טוב לדעת:)
היי. תלגו על התור שלי. אני לא פנויה לכתוב בזמן הקרוב וגם אין לי השראה אז אשמח שתדלגו עלי בתור הזה אזזזזז חושבת בקול, התור שלך???
מה???
הרוצה בטוב אנחנו לא מוותרות עלייך!!!
אז תצטרכו לחכות קצת. אני לא מתכוונת להפסיק לכתוב פשוט קצת לא זרם לי…
זה קרה לי גם בדיוק בהמשך שכתבתי עכשיו
עד שהתיישבתי לכתוב פשוט לא הלך…
לא יודעת איך זה השתחרר אז אינלי עצות
קיצר מחכות לך. אבל את יכולה לנשום, בלי לחץ:)
בטח מחכות 🙂
בהצלחה חמודה!!
חביביותי, אין לי מושג אם שמתן לב כי לא העלתי את זה כתגובה חדשה אלא כהגב אבל המשיכותי מעט את הסיפור ב"ה?
העליתי המשך והוא לא עולהההה?
אני עוקבת אחרי ההמשכיםם הם מטריפיםם אחד אחדדד!
תמתחו תדמות לקצהה בבקשהה
הרוצה בטוב,במבי ,משיח וחושבת בקול,
אני עוקבת אחרי כל ההמשכים,
ופשוט יש פה חתיכת סופרות?
יש לכם עתיד ממש!!!
אתם כותבות מהמם ברמות:)
הסיפור שלי נזנח איפה שהוא ללא המשך?
(המשכתי אותו קצת ,אבל לא יותר מדי)
אז אם תסכימו אשמח להמשיך אותכם מדי פעם?
רוצה להצטרף?
נראלי קצת בעיה שפתאום תמשיכי כי אז יש כפילויות. זה יוצא לכתוב כזה פעם בארבעה ימים בערך.
ונ.ב. לכולנה: נעלי אדידס הצטרפה אלינו. היא תהיה לפני בסדר ואז זה יהיה ככה:
חושבת בקול
במבי
מושיח
נעלי אדידס
הרוצה בטוב
אז עלומת שם, מוזמנת להצטרף ביננו. רק תעדכני איפה שנדע לחכות להמשך שלך?
הרוצה בטובב
יואו מושלם אאעע
***
שי מתרומם מהכיסא בגמלוניות
פותח לרווחה את הדלת הכבדה
לרגע הוא ממצמץ בעיניו בפליאה "גפן"
הוא מפנה לה את המעבר להיכנס לחדר. גפן מתיישבת שם על כיסא פשוט, מתנשפת. "שי, זה לא הגיוני, אני לא יכולה ככה יותר" פולטת במהירות.
"עזוב את זה שאמא חולה" מוחה דמעה. "עזוב את זה שהלימודים שלי עכשיו בהקפאה וזה קריטי לי בשביל התואר, עזוב הכל. אבל אבא שלי, אני עוד רגע משתגעת, שי" שי מביט בה בהזדהות מהולה ברחמים.
"הוא לא יודע מה לעשות עם עצמו. הוא מסרב בתוקף לכל עזרה אפשרית. הוא לחוץ ותאמין לי" היא עוצרת. "הוא.. הוא פוגע לעצמו בבריאות"
"גפן" הוא מסיט בצורה חדה את נושא השיחה. "את מעודכנת מה קורה עם דניאלה" קולו נמוך עד כדי לחישה.
כי בזה הוא כבר מתחיל לפקפק. היא הגיעה עד לכאן. ודניאלה אפילו לא מוזכרת בשיחה. וכפי שהוא מכיר את גפן. היא אחות אוהבת. עד כמה שהיא מצליחה, לפחות.
"אעע.. כן, מעודכנת. תאמת דברתי איתה לפני כמה ימים. שום מילה לאמא אבל היא אומרת שכיף לה וזה אבל תאמין לי אני כבר לא מאמינה לה זאתי"
היא מצקצקת בקול מרחם.
"גפן" גופו מצתמרר. היא יושבת בטיפול נמרץ. עם סיכויים קלושים לחיות. והיא לא מאמינה לה. זאתי.
הוא נושם מלוא ראותיו "בואי אחרי" אומר במאמץ. מתנשף.
"מה הולך, שי?" גבותיה מתקווצות בפליאה כשהוא מוביל אותה בין מסדרונות רוחשים ברופאים ואחיות בחלוקים לבנים. מיומן.
"חכי תראי" אומר. מתקדם בצעדים רחבי והיא מדדה מאחוריו.
הם מגיעים לחדר שומם. וצפצופי המכשירים הם היחידים שמפרים את הדממה ששוררת שם.
יש שם מיטה רחבה ובתוכה כמו נאבדת בתוכה נמצאת אחותה. אחות בכורה שלה.
ואו. שתדעו, עוקבת פה אחרי הכל, וזה כל כך יפה. ממש אבהתי את המשך הסיפור…?? מוכשרות!!
אההם אההם, חושבת בקול, קרה משהו?
אמאלה, חושבת בקול. הלחץ אותי קשות. זה צמרר
זה מחמאה נכון? אז תודה!
חכו במבי תמשיך יואו אני במתחח
וכותבת השאלהה???
וואיי חושבת בקול הכנסת אותי לסטרס
היא פתחה פה. סוגרת.
בוהה בו. בוהה בה. מצטמררת ואף אחד לא יכל להבטיח שזה בגלל הרוחות שנשבו בחוץ בזעף.
גפן חיבקה את עצמה, שפתייה רוטטות בכאב. 'דניאלה', לחשה. מזיזה חוט אחד לצד. מלטפת כף יד, לחי חיוורת.
ודניאלה לא ענתה.
'המצב סופני?' הפנתה מבט עז לשי. אש רושפת. הלב שלה שרף מגעגוע, מכאב. החושים שלה הוטרפו אחד אחרי השני בלחץ. היא נראית נורא.
הריסים הארוכים סוגרים על העיניים הירוקות שלה שכבר לא נוצצות בברק שובב, אהוב.
'חס ושלום', שי הסתבך. 'אבל המצב לא טוב התפתחה לה דלקת ראות והיא לא נושמת בכוחות עצמה את מבינה אותי?'
'לא', היא בכתה. בפירוש. מלטפת שוב יד דוממת. 'אני לא רוצה להבין אותך אתה משקר שי, משקר, היא לא יכולה למות!!!' הטיחה אגרוף נזעם במיטה. בוכה את נשמתה.
שי הקים אותה מהכיסא, 'זה קשה מדי בשבילך, את לא יכולה להיות כאן, טעיתי'.
'לא רוצה', היא רצה לכיוון השני בחדר, אחוזת עמוק, מבולבלת. צורחת. 'דניאלה לא יכולה למות!!! היא לא!! היא לא תמות לי!!!' היא נפלה על הרצפה בחוסר כח, מתנשמת בשרוקניות. 'היא אוהבת אותי, דניאלה לא תשאיר אותי כאן לבד, היא אחות טובה, נכון… דניאלה'? הפנתה אליה פנים רטובות רטובות.
ושוב היא לא ענתה.
שי נשך שפה, מקים אותה מהרצפה. 'גפן', סינן. 'אנחנו בטיפול נמרץ את לא יכולה לצרוח כאן'.
'אני יכולה לעשות מה שבא לי!!!' השתוללה, בורחת לדניאלה שלא הגנה אליה.
'את מתנהגת כמו ילדה קטנה', תפס אותה ביד חזקה, גורר אותה החוצה.
'שי, אני רוצה את דניאלה. די', קולה נחלש, הראש שלה כאב בצורה מטורפת. 'אני לא רוצה שהיא תמות, אבא לא'.
שי טרק את דלת המשרד שלו. לא היית צריך להראות לה את דניאלה במצב הזה, גער בעצמו. תראה את גפן, לאן הכנסת אותה.
הוא פתח ארון צדדי מוציא כדור הרגעה ומוזג לה כוס מים.
גפן משכה כתף סרבנית.
'בלי זה את לא הולכת לבקר את דניאלה יותר', התקשח.
היא נעצה בו מבט אומלל הוא השיב לה באחד בלתי מתפשר.
היא נאנחה, בולעת כדור, כמעט נחנקת, שותה מים בלגימות מהירות.
שי פנה לדלת, 'לכי לישון', הצביע על המיטה שבסוף החדר. 'אחר כך נחשוב אם במצב שלך את יכולה לראות אותה'.
'מה?' התנגדה. 'אבל…'
'זה לא נתון לדיון', עצר אותה. 'את לא כשירה', נעל את הדלת בבוטות. 'כשתרגעי נדבר'.
גפן בהתה בדלת. נשכבת על המיטה, קופצת אגרופים זועמים. סחוטה.
שי צמצם את עיניו אל מצלמות האבטחה. 'תשני גפן, תשני', לחש בלב מכווץ. 'זה יעשה לך טוב'.
יהה, אפשר להידחף לכן גם?
אתן כותבות מהמם:)
דבר ראשון אז לכל המצטרפות אתן יותר ממוזמנות!!
דבר שני וואי וואי חח השארתן לי שיעורי בית
עוד לא הספקתי לקרוא כלום מאז שלי??
היום בעז"ה יהיה.
שבוע טוב:)
אימאלה רק עכשיו קראתי
תקשיבו, אני בכיתי באמת
ממש ממש
הלחצתן אותי ושימחתן והעצבתן ביחד
אלופות ממש אם מדברים ספרותית
פשוט וואו
אני עכשיו אתיישב לכתוב
מקווה שאגיע לקרסוליים
תודה בנות, באמת אני מודה לה' שנתן לי לכתוב איתכן
נשמע קצת פואטי אבל לגמרי אמיתי.
בטח רחלי בכייף רק יש סדר מסויים כתוב אותו למעלה אז את אחרי האחרונה אוקי?
שבוע טוב לכולן אגבבב
אז אחרי חושבת בקול בעצם?
תעדכנו אותי:)
אני האחרונה אז תהיי אחרי. ואז זה
חושבת בקול
במבי
מושיח
נעלי אדידס
הרוצה בטוב
רחלי
ואלומת שם, אם את רוצה להצטרף רק תגידי איפה.
הסדר בסדר?
מעולה?
תאמת שלא משנה לי
אני יכולה להיות האחרונה,
אבל פתאום אני מתחילה לפחד??
אתם כותבות ברמה ממש גבוהה!
ומהמם ממש!
ונראלי אני לא מגיעה לקרסוליים שלכם?
אז אני ינסה ומקווה שילך טוב בעז"ה..
מקסימום אם זה לא יוצא משהו תוותרו
עלי בכיף?
"לא! לא! אבא אתה לא יכול!!, אתה לא יכול לעשות לי את זה!!" עיניה של ללי גדלו בהלם, ברק חשוד מכסה אותן.
"אני.. דניאלה.. לא אבא!! לא! היא הכל בשבילי!! בבקשה לא! בבקשה.." ללי קרסה אל הרצפה, דמעות גדולות וחמות זולגות במורד לחייה. שוצפות.
זה כבר לא משנה, שיראה. לא אכפת לי.
אפרים יצא מהחדר, כאילו לא שומע. מסנן לעצמו "חינוך! זה מה שהיא צריכה, קצת חינוך!"
"הרב.. הוא אמר.." ניסתה דבורה בשקט.
"אני יודע בדיוק מה הוא אמר ואני יודע בדיוק מה אני עושה. ואת כדאי שתתעסקי במה שאת עושה במקום לחנך את הילדה הסוררת שלך" הוא הביט בה, מבט עז "ילדים לא גדלים ככה סתם, מישהו צריך לחנך אותם, חבל שהבנו רק עכשיו שללי צריכה מנה כפולה" הוא לבש את החליפה וחבש את הכובע.
"אני יוצא לערבית" הוא אמר בקור.
"אני רוצה שתלך לטיפול" היא אמרה בשקט, לא מאמינה לעצמה.
"אני טיפול? אני? מי הכניס לך את זה לראש?" אפרים המום, כמעט זועם "אני עושה הכל בשבילה! לטובתה! את לא רואה??"
"לא" דבורה השפילה את עיניה.
***
דבורה ישבה במטבח, בוחשת בכוס התה שלה.
ללי בחדר. כלואה בתוך עצמה.
טוב שצביה ותמר לא היו פה, אז בכלל היה פה בית בהלם קרב.
אני יודעת בוודאות שהוא אוהב אותה. הוא חושב עליה. היא ממלאת אותו בכל רגע פנוי. עמוק היא תמיד ילדה של אבא.
אבל ברגע שמשהו לא מסתדר לו בתבנית המוכרת הוא מתפוצץ, לא יודע איך להכיל, איך לקבל.
אבל הוא אוהב אותה! באמת!. היא החזיקה את הגוש בגרון. שלא יתפרץ.
הוא פשוט צריך ללמוד. חייב. כל כך חבל לי בשביל שניהם.
דבורה מחתה דמעה. כל כך הרבה דמעות עברו כאן בבית, יסתדרו גם בלי הדמעה שלה. הגוש שוב לחץ לה על הגרון. מנסה להתפרץ. היא לא תיתן לו, בשביל כולם.
מושיח, כתבת מושלם!!
****
"שי?" גפן מתעוררת. "זה אתה?"
"כן גפן, זה אני. התעוררת? את בסדר?"
מה הוא נהיה רגיש פתאום? "ברור שהתעוררתי, מה אתה חושב, שאני מדברת איתך מתוך שינה? סתום אחד". החדר מזכיר לה בית חולים. "איפה אנחנו, שי?" היא לא מבינה.
"אממ" הוא לא רוצה שהיא תזכר בדניאלה. "אנחנו בבית חולים שאני עובד בו".
אה, נכון. שי באמת עובד בבית חולים.
איפה אבא? היא רוצה להיות ביחד איתו ועם אמא. היא גם בבית חולים, מסכנה.
אבל אתמול כבר הייתי בבית חולים. ושי גם היה איתי. אבל אתי מי ביקרנו? זאת לא הייתה אמא, בטוח.
מי זה היה? גפן מאמצת את המוח. היא רוצה להזכר.
הפרצוף שלה היה דומה לי, אבל מי זאת הייתה?
דניאלה!!
היא קופצת.
דניאלה הייתה במיטה של בית החולים!
ושי אמר שהיא הולכת למות!!
"שייי!! איפה דניאלה?? היא מתה?"
אוי, היא זוכרת. צריך שהיא לא תזכור. "מה את מדברת שטויות, גפן? מאיפה זה הגיע לך למוח? הכל בסדר עם דניאלה". הוא משקר בכוונה.
"לא נכון!! אתה עובד עליי!! דניאלה הולכת למות! אתה בעצמך אמרת לי אתמול". היא צועקת ומשתוללת בחדר, לא מסוגלת לשלוט בעצמה.
"מותק, דניאלה בסדר. מי שקיבל התקף לב זאת אמא שלך, לא דניאלה". דניאלה בכלל לא בסדר, שי. אתה סתם מקשקש לה בשכל. הוא זוכר מה שהיה אתמול ומעדיף לשקר לה.
"לא נכון!!" גפן מתחילה לבכות. "אני עכשיו מתקשרת לאבא שלי! אתה תראה
שהיא הולכת למות!"
שי נחרד מרגע לרגע. היא מאבדת את שפיותה, הילדה.
"אבא!!" גפן בוכה לתוך הטלפון. "נכון דניאלה הולכת למות?" היא מתייפחת.
"מה? על מה את מדברת?" הוא ממש לא מבין.
"שי אמר שדניאלה הולכת למות". בקושי מצליחים להבין אותה מבין היבבות.
"אני לא מבין על מה את מדברת, גפן. אמא זאת היא שהולכת למות, לא דניאלה. לדניאלה הסתובב המוח, אבל היא לא הולכת למות".
"אז דניאלה בסדר? היא לא מתה?" גפן רוצה להיות בטוחה.
"כן גפן! איך בכלל התבלבלת בין אמא לדניאלה?" פשוט אני כמעט שכחתי מקיומה.
"לא יודעת עכשיו. אז דניאלה בסדר, נכון? ואמא זאת היא שהולכת למות. טוב, אז אני באה אליה לפני שהיא מתה. אני באה, ביי". היא מנתקת, עדיין מטושטשת מאתמול.
"אני עכשיו הולכת לאמא". היא אומרת לשי, וכבר נגשת לדלת.
שי מפחד עליה, היא נראת לו לא בסדר. הוא קופא, לא רוצה לדבר מילה. וכשהוא מפשיר, גפן כבר לא בחדר. גם לא מחוץ לחדר או בחצר.
עשיתי את גפן משוגעת?
שי פסע באטיות לחדר הצוות, בוהה בקיר הלבן הבוהק.
הוא נכנס, מכין לעצמו קפה חזק ומתיישב.
"מה אתה גונח שם?" רוני ירה לעברו, לוגם גם הוא מכוס הקפה שלו.
"כי אני טיפש" שי אמר בשקט, כמעט בלחישה וראשו היה מורכן.
"פשי, איזה הצהרה… לא ידעתי שאפשר לסיים לימודי רפואה בהצטיינות ולהיות טיפש" הוא ציקצק בלשנו והראה פני מתרשם סרקסטיות במיוחד.
"אז עכשיו תדע" הוא ענה ביובש, מרוקן ורוני ידע שהמצב של שי קשה אם הו לא מחזיר לו באמירה צינית.
"טעיתה בתרופה?" רוני ניחש לפי רמת הדכדוך שהיתה על פניו של אמיתו לעבודה.
שי לא ענה הוא רק סימן בראשו ימין ושמאל לאות לא.
"בן משפחה של מטופל צעק עליך?" הוא ניסה שנית ורק השתיקה ענתה לו ועוד כמה רעשים של אנשי צוות יוצאים ונכנסים.
"שי" רוני קרא לו אחרי דקת דומיה.
"מה?" שי ענה במבט לא מרוכז ועיסה את רקותיו בתנועות סיבוביות.
"אתה-"
"דר' בראון?" צצה פתאום אחות לחוצה וקטעה את רוני בדיבורו שלא לומר נאומו. "צריך אותך דחוף בחדר מס' 3" היא ירתה במהירות וברחה החוצה, ממהרת את צעדיה לכיוון אותו חדר קטן.
שי ניער את ראשו וקם. המבט על פניו חזר להיות מרוכז ודרוך. הוא לא יכול לרחף עכשיו. אנשים זקוקים לו.
***
פניה של ללי היו אדומות ממאמץ. ההליכה ברוח קשתה עליה ונשימתה היתה איטית. הרבנית לוי מהמדרשה התקשרה והזמינה אותה 'לכוס שוקו' כלשונה. אחרי היא סיימה איתה את השיחה התגלה לה שהרבנית התקשרה כבר פעם רק שאחיותיה שכחו לעדכן אותה, כרגיל.
היא דפקה קלות על דלת הפנמיה, הרבנית אמרה שהן תפגשנה שם והרגיעה אותה שאין אף אחת שם בשעות האלו כי יש תוכנית במדרשה שהייתה בבניין ממול.
הדלת נפתחה ופניה של הרבנית הופיעו, עדינות וקורנות. ללי לא ידעה למה אבל מבטה של הרבנית משך אותה וחימם את ליבה.
"אוהו שלום, טוב שהגעת." היא שאלה בחיוך רך "ללי, נכון?"
ללי הנהנה.
"יופי, יופי" היא כמו מלמלה לעצמה וסימנה ללי להכנס. היא הובילה את ללי לחדר חמים ששכן בחלק הפנימי של הבניין. היו שם שתי ספות בצבע תכלת, וילון שיפון לבן, שולחן נמוך מעץ מיפל בהיר ועליו אגרטל צר שקוף ובתוכו שני נרקיסים צהובים. לא היו שם עוד הרבה רהיטים אבל גם הם השרו על ללי אווירה כפרית ונעימה, מנוגדת כל כך לרגשות שחשה בליבה הקטן.
הרבנית ביקשה ממנה לשבת והלכה להרתיח את קומקום המים החמים. היא לקחה צלחת פלסטיק, הניחה עליה עוגיות דקלים והתיישבה על הספה לצד ללי אך במרחק מה, נותנת ללי מרחב.
ללי ישבה, מכונסת בתוך עצמה.
הרבנית ישבה לצידה, שותקת באמפתיה.
מחכה שללי מעצמה תפתח את סגור ליבה, תפתח את הפצע שמדמם יום ויום ואין מנחם.
"הרבנית", לחשה ללי בקול חנוק
"לכל יהודי בעולם יש תקנה?, גם למי שהתרחק? גם למי ש…"
השתנקה ללי, מתקשה להמשיך את המשפט.
הרבנית מביטה בה במבט מכיל, חם, ואוהב.
נהרות של אהבה נשפכים ממנה גם מבלי לדבר.
ללי אוזרת כוח ממבט עיניה המעודד של הרבנית וממשיכה: "גם למי שכופרת, כמוני?"
ללי עצרה את נשמתה.
צמאה לתשובה אמיתית, לאהבה ללא תנאי, לרטיה קרה על הלב הרותח ששכח מזה להיות נאהב.
הרבנית מחייכת חיוך חומל ואוהב כאחד.
לוקחת את כף ידה של ללי ושמה אותה בתוך כף ידה הגדולה, התומכת, החמה.
"ללי, אף יהודי אינו כופר. מותר לשאול וזה אפילו רצוי. ה' אוהב אותך אהבה ללא תנאי ואת הבת שלו- ילדה יהודיה טהורה. ילדה של אבא בשמים.
את לא צריכה להתבייש לשאול, וגם לא להתנצל, מהיום לכל שאלה שלך, אני פה. תמיד."
אומרת הרבנית בחום , מסתכלת ללי בעיניים שנוצצות מדמעות.
ללי לא רואה כלום. הכל מסונוור לה מדמעות, היא רועדת.
כמה שנים הלב שלה חיכה לתשובה כזו, כמעט והתייאש.
נפל, נפצע, נחבל ועדיין נשארה התקווה הקטנה הזו.
שמישהו יקבל אותה כמו שהיא. בלי תחפושות. בלי עטיפות.
פשוט ללי.
כמה לא פשוט.
ללי בוכה בשנית,
אבל הפעם, אלו דמעות של אושר.
הטלפון שלה מצלצל באחת, קורע את הרגע המתוק באבחה חדה.
"אבא" כתוב על הצג הזוהר.
ללי מתקשחת בן-רגע, חושקת שיניים, נושכת שפה עד זוב דם.
בטח הוא רוצה לדעת היכן היא נמצאת.
היא חייבת לצאת, ועכשיו.
היא משתיקה את הצלצול.
נפרדת מהרבנית במלמול שלום חטוף ויוצאת לאוויר הקר.
"אבא."
שלוש אותיות,
2 הברות,
ואינסוף כאב.
* * *
טוב אז אני לא מוכשרת כמוכן… מקווה שזה עומד ברף הגבוה שהצבתן לי פה…
אז אם יש למישי שיפוצים אני יותר מאשמח שהיא תגיד.
וסליחה אם זה לא הכי ברמה…
פעם ראשונה שלי?
ליל מנוחה?
היא לוחצת קבל בשפתיים מקווצות
"הלו" קולה אפור. חסר אנרגיה. מוכנה לקבל באדישות כל מה שיושת עליה.
"אפשר לדעת איפה הוד מעלתה נמצאת?" קולו מעורב בסרקזם שהפך לחלק בלתי נפרד בשיחותיהם.
"בדרך הביתה" עונה. מנסה לדחוס את האושר שנפל עליה לפני דקות אחדות לקשר הטעון. ללא הצלחה.
"בכזו שעה. אה?" הוא שואל רטורית. כל תשובה לא תספק אותו. זה ברור.
"כן" היא כנועה. משתוקקת לעתיד טוב יותר ולא נותנת לו להרוס את התשוקה.
היא מביטה על הצג. השיחה נותקה. במקום לרטון היא משחררת נשיפת הקלה. שולחת מבט שכמעט מחייך על השמיים המתכהים שמעליה.
***
שי.
מבצע את המשימות כמו חסר רגש. מוחו נתון למשפחתו .
הוא רואה בעיני רוחו את המשפחה הקטנה. לפני שנים.
דנה הוא וליאור. משחקים מחבואים בפארק. אבא מדגדג את דנה והיא מתגלגלת מצחוק. הוא וליאור מתרפקים על אמא. משפחה קטנה וחצויה שלו. מי היה מאמין.
הפלאפון מצלצל. שי מרים, זו גפן. "היי גפן איך את מרגישה" הכי עדין שניתן.
"אני סבבה עכשיו" קולה מחייך. שי תוהה מי הערב לשינוי מאתמול.
"רק רציתי לשאול מתי אפשר, כלומר" הצחוק המתגלגל של גפן. מזכיר עד כאב את צחוקה של אמה.
"מתי אני אהיה כשירה כהגדרתך לבקר את אחותי הבכורה" היא מתרצנת. "אממ.. מצידי אפילו היום" הוא פולט "בעצם" חוזר בו "יש לה היום איזה טיפול משו אז ננסה לסגור על מחר, ועכשיו אני בעבודה אז כבר נדבר" מסיים "ביי"
אין לא זמן לחשוב על השינוי שהתחולל בה. יש הרבה עבודה.
***
תקשיבו אני כותבת מזעזע לידכן!!!
עכשיו עברתי על תגובות ישנות יותר ופשוט אני כותבת מחריד!!
אם לא תכניסו את ההמשך שכתבתי אני אבין לגמרי
יאהה איזה כיף לראות עוד שני המשכים.? אשב מאוחר יותר לכתוב את ההמשך
מושיח.
וואו
דקה. את מדברת עליי? אני לא מרגישה ראויה לכל המחמאות האלה (בסוף זה כזה לא עליי והסמקתי לחינם??♀️)
שתדעי שהכתיבה שלך גם מיוחדת מאוווד
יואו כולכן
ונעלי אדידס אם את מרגישה לא נעים את לא חייבת. רציני.
עדיין לא עלה ההמשך שלך אבל אולי לנו לא יהיה נעים לא לאהוב (שוב. אינלי מושג עדיין מה כתבת) אז תפרשי לבד..;)
ורחלי. וולקאם;)
דיברתי בדיוק עלייך צדיקה:) ביחד עם הרוצה בטוב ובמבי. פשוט מוטטתן אותי עם הפרקים שלכן. שאפו.
קיצר את יכולה להסמיק בנוח?
תודה. מצטרפת להסמקה?/? (לא ידעתי מה יותר מסמיק, תבחרי)
די רפרפתי על הפרק שלך כי אין לי כ"כ זמן כרגע אבל הוא נראלי ממש מעולה ועם כתיבה מצוינת!!
אני אחזור אח"כ כשיהיה לי זמן עם יותר מחמאות? פשוט באמת שלא מספיקה להתעמק כרגע.
עלה ההמשך שלי!
הוא כתגובה למושיח.
את תגידי לבד אם זה יפה או עדיף שלא..
היי אני עקבת אחריכן אתן כותבות מהמם
נעלי אדידס שתדעי שאני עוקבת אחרייך באתר ואני ממש חולה עלייך.
כתבתי תגובה אבל לא העלו לי. את כותבת יפה!! ואל תתווכחי איתי! רק הפריע לי הדו שיח היה טיפה חוזר על עצמו אבל זה רק ענין של נסיון ופה זה המקום להשתפשף!!! אני לא מוותרת עליך?
היי נעלי אדידס
ביקשת את דעתי ואני אומר לך. האמת שהלב שלי קצת דופק שאני כותבת את זה.
ההמשך לא ממש לעניין. זה לדעתי
ןזה ממש לא אישי אלייך אותך כשותפה אני דווקא ממשש אוהבתת!!
באמת שהכל טוב!!
אני יודעת שאין לי כל כך השראה ואני לא כותבת משו..
באמת נראלי שאני אפסיק פה…
נעלי אדידס שתדעי לעצמך שזה בא עם הזמן את לא רוצה לראות את הדברים הראשונים שכתבתי באמת מזעזע….
עכשיו הכתיבה שלי די בסדר אז אל תדאגי הכל יכול להשתפר 🙂
אבאלההההה
בנותתת
עכשיו ישבתי כאן וקראתי את כל התגובותת
אתן כותבות מטורףףףףף
מהמםםםם
אני ממש ממש ממש במתחחחחח
אתן חייבות להמשיך לכתובב
אין עליכןןן
בוקר טוב כולן:)
שלחתי אתמול בלילה המשך..
עדיין לא עלה.
מקווה שיעלה בקרוב.
המשך יום מוצלח?
אני אהבתי את ההמשך. הערות אין לי כל כך אזזז חחח ומעריכה מאוד על האומץ!!!
תודה הרוצה בטוב!
האמת… שאחרי ששלחתי אני לא הכי אוהבת את מה שכתבתי.
נו שוין…
יואווו רחלי כתבת מדהים והעלית לי דמעות. רציני. וואו וואווו
שניה אז תורי?
ומושיח איך למען השם נראה טיפול של גברים וואי מקווה שאני לא אחרטט??
עלומת שם אם את חושבת שזה יהיה לך קשה אז אל תתחייבי
אבל אני אשמח מאוד לראות אפילו קטע קצר שתכתבי!
באמת??
וואו אני חושבת למען האמת שהוא ממש מעפן.
איייש, או שזה באמת מעפן, או שזה הביקורתיות העצמית הגבוהה שלי?.
אבל בכולופן, תודה!!
רחלי כתבת מהמם ברמות!
מסתבר שזה ביקורת עצמית שלך?
אז אל תתני למחשבות כאלה להיכנס לראש שלך,
את כשרון ממש?
הלם
אני עניתי לך וסיננו
מוזר, לא חשבתי שאמרתי משהו לא בסדר… טוב בשביל זה הצוות פה אז מעולה:)
בכל מקרה תנסי אולי להכנס לראש של אבא שלך או אחים אם יש…
אני אהבתי את ההמשך. הערות אין לי כל כך אזזז חחח ומעריכה מאוד על האומץ!!!
נעלי אדידס את בטוחה? ממש חבל לי…
כי את באמת כותבת טוב ורק צריכה קצת תרגול.
אבל אם את לא מרגישה בנוח אז באמת תעשי מה שיעשה לך טוב, יהיה מאוד חבל אם תשלחי פרקים שתרגישי רע לגביהם.
אוהבת❤
רחלי מתוקה אחת כתבת פשוט מהמםם!!!??
רק הסתבכתי כבר איפה אני ממוקמת.. אחרי מי אני ממשיכה?
באמת?? חח
חושבת שיצא לי רמה ממש נמוכה האמת?
תודה בכולופן במבוש?
ובמבי,
זה הסדר:
חושבת בקול
במבי
מושיח
נעלי אדידס
הרוצה בטוב
רחלי
חושבת בקול כבר שמה המשך מתחת להמשך שלי.
אז אני מחכה בסבלנות להמשך שלך?
רגע, אז מי הבאה שכותבת? חושבת בקול או עלומת שם?
עלומת שם הצטרפה בסוף?
אה ורחלי צדיקה עוד לא הספקתי לקרוא את פרי עטך הראשון אז אחמיא מחר?
אני ינסה את מזלי?ואם לא ילך טוב,
תוותרו עלי ?,נקווה שבעז"ה יצא נחמד..
כי ההשראה שלי מגיעה לעיתים רחוקות..
אבל לסיפור הזה היא הצליחה להגיע ממש,
כמו שראיתם בהמשך שלי ששלחתי מזמן?
מי שאחריי לא זוכרת מיזאת אז חשבתי שדבורה תדבר עם הרב שישכנע את אפרים ללכת לטיפול
אבל לא ממש הצלחתי לכתוב את זה חח
המשכתי מחכה שיעלה לא יצא לי משו אני באפס השראה אזזז
חושבת בקול כתבת מהמם!! כרגיל?
***
'קפה?'
אפרים נעץ בדבורה מבט עייף. 'אני אשמח'.
היא שתקה, מחכה שכפתור הקומקום יקפוץ, שופכת מים רותחים, שתי כפות סוכר, גרגרי קפה חומים. היא התהפנטה אליהם.
'בבקשה', התנערה. מניחה על שולחן המייפל.
'תודה ', קירב אותו אליו. מחמם אצבעות רותחות.
'אני רוצה שתעשה את זה. בשבילך אפרים', פתחה פה רועד. מנסה.
'אני לא יכול ', ידע בדיוק על מה היא מדברת.'
'ללי יותר מדי מזכירה לך את עצמך. זה לא טוב כי אתה מתנהג אליה בהתאם'.
'אני לא צריך פסיכולוג!' דפק על השולחן בזעם, מביט בניצוצות קפה חומים. ניתזים. עצבני.
'אפרים', דבורה נשמה, הקול שלה רוטט. 'הרב ביקש. אז גם אם אתה לא צריך תפעל בקבלת עול'.
הוא שלף שוקולד מכיס החליפה שלו. מקלף עטיפה, זורק. מברך.
פשוט שותק.
דבורה נאנחה. קמה.
נכשלת, סנטה בעצמה. אפילו דבר פשוט כל כך שהרב מבקש את לא יכולה לעשות?
'דבורה', עצר אותה.
היא הסתובבה.
הוא קם גם. 'בסדר, אני אלך', ניסה להראות גיבור למרות שבתוכו רק רצה להתפרק מבושה. 'בשביל הרב'.
***
אחר כך בשקט שבחדר, הוא בכה, בכה באמת.
אני אוהב את ללי, קפץ אגרופים זועמים, נועץ ציפורניים בבשר החי.
למרות הכל, אני רק רוצה שיהיה לה טוב.
דמעה שקופה נפלה לו על היד. הוא לא מחה אותה. מתבונן במים ומלח. באהבה שבורה.
ואם בשביל זה שולחים אותי לפסיכולוג, התקומם. זה שווה את זה? כאילו יש לי איזו בעיה נפשית, גיחך.
עדיין גאה מדי. לא מבין שפיסכולוגים לא מטפלים רק בבעיות נפשיות.
דבורה פתחה את הדלת. רוצה לקחת מגבת נקייה מהארון אל המטבח, להוציא את העוגה שאפתה ללי מהתנור. היא תשמח.
אפרים הרים פנים רטובות.
היא נראתה בהלם, נמלטת משם. אפרים בוכה? עדיף שהמגבת תשמש אותו. שכוויה על היד תהיה אצלי.
שיהיו סוף סוף שמותר לבכות, לבקש עזרה כשצריך.
הנה, אפרים סינן לעצמו באירוניה.
עכשיו גם אשתך חושבת שאתה משוגע, ברוך הבא לעולמם של המטופלים.
תקשיבו עלה לי רעיון שאני אכתוב ואם זה יהיה בסדר תכניסו את זה ואם לא פשוט תדלגו על מה שכתבתי…
אני חושבת שככה אני מתאמן עוד ועוד וככה לאט לאט אני אכתוב יותר יפה
מה אתן אומרות?
אתאמן**
הבעיה שלא נעים לומר שזה לא יפה כשזה לא יפה. וזה באסה. או שאני אהיה הקרציעה שאומר..?
ומושיח חח אינלי אחים גדולים אני הבכורה.. כשיהיה תורי אני אנסה נראה איך ילך;)
אוף אני לא אוהבתת תקטע שכתבתי עכשיו ואני ביום גרוע עם מינוס מוזה לכתוב אזזז אוףף
למה שלא תכתבי פה – כשתורך
וכשלא – תכתבי לעצמך במחברת?
כדי שלא יפריע לרצף
בנות תקשיבו כבר כתבתי המשך? חשבתי זה התור שלי..
זה נראלי באמת התור שלך. אולי שעלומת שם תהיה אחרייך או אחרי מושיח
זה לא רק נראה זה באמת התור שלה חח
לא משנה לי הסדר אז עלומת שם אם באלך לפני אחרי תעדכני
חחח אבל במבי זה באמת תורך
נעלי אדידס אם זה יגרום לך לכתוב איתנו אז אני בעד:) השאלה אם זה לא יהיה מסובך ומבולגן מידי…
אחת שלא כותבת-לא הבנתי למה התכוונת. כאילו מה השוני, היא פשוט תכתוב כרגיל? אולי זה היה רעיון פגזי וחבל שלא תחכימי אותנו:)
בכלל אם זה לא יתאים בסוף ל"ע אז את יכולה להשתפשף קצת לעצמך עד שתרגישי מוכנה. זו גם הפעם הראשונה שלי שאני כותבת והפער בין מה שכתבתי בהתחלה לעכשיו הוא עצום. קיצר מבינה אותך.
אה וכמובן שלא רק אני מכריעה פה את הכף אז רק אמרתי את דעתי
מה נסגר בסוף? אני כותבת עכשיו או עלומת שם?
היום בעז"ה אני יעלה פרק רק מאוחר כי אני ממש עמוסה אז בקיצור תמתינו לתורכן עד מחר?.
תמשיכי את, נותנת לך את הכבוד?
כןןן רגע שלי עלה…
אז תמשיכי משם
חחח תודה את מותק:) אבל אני ממילא ארשום רק מאוחר. קפצתי לראות מה הוחלט;)
אז אם באלך את יכולה לכתוב בינתיים בכל מקרה. סתם ישאר כאן חלל ריק עד מחר אז חופשי?
רגע, אז עכשיו תורי? או נעלי אדידיס?
נראה לי אני אנסה לעשות עוד פעם אחת ואם לא ילך אז אני יעזוב.. מה אתן אומרות?
אה ובאמת אל תתבישו להגיד לי שיצא לא משהו.
אני לא לוקחת את זה קשה…
תעירו לי אני אפילו אשמח מזה..
יאללה!!!! מחכה להמשך שלך!!!
מעולה ממש!
הבעיה שלך בקודם הייתה שחזרת קצת על הפרקים הקודמים אבל עצם הכתיבה מעולה!! פשוט שימי לב לנקודה הזאת.
ממתינה בקוצר רוח:)
מחכה לך נעלי אדידס?
בטוחה שיצא לך יפה:)
אהבתי את הרעיון שאפשר להחמיא לפני תחילת הפרק אז הנה:)
קראתי עכשיו את כל ההמשכים אחרי ההמשך שלי. מהמם מהמם מהמם!! (כן רחלי, גם את, לא להיות נחיתית?)
***
השעה שבע בבוקר. השמיים לבשו תכלת עדין וציוצי ציפורים נשמעו בחלל החדר כמנגינה קסומה.
יום חדש, דף חדש. חשבה ללי ברוגע יוצא דופן, מלאת בטחון, המפגש עם הרבנית עוד מפעפע בה.
מבט חטוף בשעון גרם לה להסיט את השמיכה במהירות וליטול את ידיה. העולם מתקדם מעצמו, גם אם דניאלה בבית רפואה.
ללי פתחה את דלת הארון תוך שהיא מעירה את תמר. בדרך כלל זה הפוך, עוד יוצא דופן לרשימה. זווית של חיוך.
חמש עשרה וחצי דקות אחר כך היא כבר במטבח, שוקו זריז, תיק על הכתפיים, שלום לאמא והיא ותמר כבר בדרך להסעה. צביה עוד ביסודי והוא נמצא חמש דקות מהבית.
"את יודעת ללי" אמרה תמר כשהגיעו לתחנה "כבר הרבה זמן לא הלכנו ככה, נינוחות, בדרך כלל בשעה כזו אנחנו באמצע להתארגן ובמינוס מבחינת נשימה" היא צחקקה קלות.
"כן באמת נדיר" גם הדו שיח הנחמד הזה די נדיר "יקיצה טבעית כזו מזמן לא הייתה לי, בכלל אנ… רגע, למה אנחנו פה לבד? איפה שבי וברכי והילדות של שפיגל?" תוהה.
"ממש רואים שאת לא רגילה לבוא ראשונה" תמר חייכה "חכי, הן בטח כבר יהיו כאן".
בוקר נעים כל כך, ניסי קצת, אפילו מוזר. שרק ימשיך ככה. ללי הרימה עיניים. בבקשה.
***
גפן יושבת במסדרון בית הרפואה, בית שני, היא גיחכה לעצמה.
אני מתגעגעת לדניאלה, ודואגת. מי היה מאמין, כל כך מהר. אחרי שכבר שנאתי אותה.
שיר שהיא כתבה בבוקר עוד חקוק במוחה.
אהבה היא פשוטה / אלף צלילים
אהבה היא ניצוץ / רגעים, רגעים
אהבה היא כינור / עדינה, שברירית
אהבה היא אינסוף / מפתיעה, אפשרית
ואני אוהבת את דניאלה, ורוצה אותה פה. לידי.
***
סליחה שיצא קצת קיטשי ואולי לא משהו בכללי אני פשוט עייפה ברמות לא נתפסות וכתבתי את זה במסירות נפש?
כתבת מהמם:)
לגבי הנחיתית…
לא נראלי שזה העניין.
אני יודעת כמה אני שווה.
אני חושבת שזה קשור לביקורת העצמית הגבוהה שלי.
אבל זה בסדר, אני עובדת על זה?
תודה בכולופן על המחמאות.
תודה:) (איזה סמיילי עדין זה נכון? לא מסתבך, חיוך כפשוטו)
מה אומר, את מכירה את עצמך הכי טוב, בשמחה?
אוחח גם את?
אני אחת הביקרותיות כלפי עצמי 🙂
ומשיח מושלםם!!
שוב תודה. גם את!!
וואי לא חשבתי לציין את זה אבל גם אני ממש כזו…
דברים שאנשים מעבירים בקלות כלפי עצמם אני עוד בוחשת…
רק חסר שהרוצה בטוב, נעלי אדידס, עלומת שם וחושבת בקול יהיו כאלה וסגרנו את הפינה;)
חחח ברור שאני ביקורתית כלפי עצמי, וגם מאד נחיתית,
במבי עדה לזה?
חחחחחח
אמהלה ואמהלה ואבהלה ואבהלהההה
אתן כותבות נדיררר
אשכרה קראתי את כל התגובות שלכן כאן והסיפורים ופשוט נהנתי!!!!
הסיפור כל כך יפההההה אלופותתתת
תיהיה לכן כאן עוקבת קטנה?
אתן כותבות מושלםםם
אני כל יום נכנסת ומחכה לרגע שאני יראה שהעלתן עוד פרק חדששש
זה כל כך כיף שכל אחת כותבת בסגקנון קצת שונהה
אתן מהממותת
היייי
הסיפור כאן הוא מתח???
האמת שלא כל כך ברור לי איך להגדיר את הסיפור הזה. לא נראה לי מתח אבל. ניסיתי בעבר להכניס איזו מעטפה מסתורית אבל לא הלך חח
אולי שאר הכותבות ידעו לענות ברור יותר…
חחח לא גלוש זה מתח הרגש תלמדי כבר לאהוב!!!
??
ועלומת של הייתי שמחה להעיד עלייך אם הייתי יודעת מי את????
טוב היה לי יום מזעזע אז מקווה שיצא לי טוב…
אה ומושיח, אין עליך!! את כותבת מושלם!! כמו תמיד!!
****
ללי חוזרת הביתה, ניגשת למטבח לשתות כוס מים. תוך כדי היא לוקחת את המגבת שהייתה מונחת על השולחן, מנגבת את מצחה הרטוב מזיעה.
היום המורה לנביא דווקא הייתה נחמדה, וכשללי נכנסה לכיתה באיחור של שתי דקות היא לא צעקה עליה כמו תמיד. בזכות שהתפללת, ללי. ה' שומע את כולם, כמו שהרבנית אמרה. היום ה' שמע את תפילה שלך.
"ללי, מה נשמע? איך היה בלימודים?" אמא נגשת למטבח, מפנה את הכוס המיותמת של ללי שנשארה על השולחן.
"ברוך ה', היא היום מצויין". היא עונה, עם חיוך ענק על הפנים.
"וואו, איזה יופי!" כיף לראות ככה את ללי, בלי המבט הכבוי בעניים.
"כן, ברוך ה'". שימשיך ככה, אמן.
"לחברה של צביה יש היום יום הולדת, ואני אלך להביא אותה. תוכלי להישאר פה עם אבא?" דבורה כל כך רוצה שהיא תסכים. אולי היא תמצא שיחה משותפת איתו.
שקט. ללי לא עונה. דברה גם רואה את המבט הכבוי שחזר פתאום.
"אממ.. טוב, בסדר". כאילו יש לי ברירות.
"יופי, תודה רבה! אני ממש עכשיו צריכה לצאת". היא כבר ליד הדלת.
"להתראות". היא מחייכת, אבל רוצה לבכות.
הדלת נסגרת, והלב של ללי ביחד איתה.
תתפללי שאבא לא ידבר איתך, את כבר יודעת שה' שומע תפילות.
"ללי?" אפרים יוצא מהחדר, ורואה את ללי ישובה על הספה עם רגליים מקופלות. "כבר אמרתי לך מלא פעמים שזה ממש לא מתאים לשבת ככה. למה אני צריך לחזור על זה שוב?" הוא כועס.
ללי מורידה במהירות את הרגליים, מבטה מבוהל.
"שכחתי". בטח שכחת. גם שכחת שקוראים לך ללי.
"גם שכחת שאסור לשקר אני מבין, הא?" הוא כועס עוד יותר.
ללי לא עונה, הדבר היחיד שהיא רוצה זה להעלם. ומהר.
היא רוצה להחזיר את הרגליים לספה, לשים את הראש בין הברכיים, לבכות.
אבל במקום זה היא רצה לחדר, מספיקה לשומע את אבא שאומר "חזרה להיות תינוקת" והיא כבר במיטה.
אז ה' לא תמיד שומע את התפילות שלנו. רק מתי שבא לו.
היא בוכה.
'ה' לא תמיד שומע אותך. רק מתי שבא לו'.
זה מהדהד במוחה,
שורף את כולה.
וואו נעלי אדידס מהמםםם!!!!
היה שווה לחכות!!
וואו נעלי אדידס!!!
את מוכשרתתת
מהמם מהמם:)
יואו נעלי אדידס,כתבת מהמם ברמות!!!
ב"ה שנתת לעצמך צאנס?
אחרת היינו מפסידות את הכתיבה היפה שלך!
שלחתי עוד לא העלו את זה…
אה ותגידו לי איך יצא!! ותאירו ותעירו?
יופי!! מחכה?
ואני אחר כך או עלומת שם?
נראלי את ואז אני ואז עלומת שם.
אם אני לא מתבלבלת..
למרות שאינלי בעיה להיות אחרונה.
אז עלומת שם תהיי לפני ואז זה ילך ככה:
הרוצה בטוב,
עלומת שם,
רחלי
תאמת שממש לא משנה..אני זורמת?
אם אני יראה שקל לי להמשיך את נעלי אדידס אחרי שההמשך שלה יעלה ,אני ימשיך..ואם לא אני ייתן את הכבוד למישהי אחרת?ואני יהיה אח"כ..אבל אם זה מעצבן אותכם שזה לא מסודר אני ישאר אחרי הרוצה בטוב..
אז את ממשיכה או אני?
אבל תזהרי כי זה יהיה קבוע? חחחח
מצטרפת להמתנה:)
בעקרון עלומת שם אמרה שהיא אחרי. אבל היא צריכה לאשר… מים רבים עברו בנהר מאז שהיא כתבה את זה;)
האמת שבגלל שיום שישי אז רק רפרפתי בעזה במוצש אני אקרא יותר בעיון:)
וואו, נעלי אדידס!!!!
אני, אהבתי!
נעלי אדידסססס
מהמם ממש!
זה גם פרק טוב באופן כללי מבחינת מסרים כי מה שהיא תצטרך להבין מזה בסוף בסוף יהיה עמוק במיוחד
בקיצור פרק מיוחד ומהמם!!
ב"ה שלא וויתרת על עצמך ולא וויתרנו עלייך
דיי איך לא ראיתי את זה עד עכשיו?!
מתחילה לעקוב מעכשיו, אתם מטורםפותת פה אחת אחת!!
נעלי אדידס ואוווו
ואוו אחד ענק!!!
זה דבר ראשון שאת כותבת?
האמת שלא…
כילו בכיתה ו התחלת לכתוב אבל זה מסתכם בפרק אחד חח
עכשיו התחלת לכתוב שוב.. בזכותכן:)
היי נכנסתי לכאן פעם ראשונה
נעלי אדידס את ממש ממש מוכשרת!
רק מאיפה הגיע המשפט האחרון?
זה קשור לדברים שנכתבו למעלה? כי לא קראתי..
וואי אני מסמיקה פהה…
תודה לכולןןן
גם אתן כותבות מושלם!!!
היי חברות!
אני חדשה כאן ואשמח להצטרף!
אקרא לעצמי כאן: סיפורת.
והנה ההמשך לנעלי אדידס:
"אמא?" ללי מחייגת לאמא שלה.
"כן מותק, אני נוסעת רגע לקנות חלב, את צריכה משהו?"
"אמא, אני–אני"
"ללוש מותק, הכל בסדר?" חוץ ממה שאני יודעת שלא.
"לא לא. אני לא יכולה יותר"
היא נשנקת מבכי.
"ללי בבקשה מתוקה, קרה עכשיו משהו? אני יכולה לעזור לך?"
" כן אמא. כן. אני רוצה משהו אחד בעולם. אחד. ואני לא יכולה . פשוט לא. יש משהו שלא נותן לי" מישהו, שהוא בעלך. ויש לכן דעות משותפות. אבל דרך שונה. לחלוטין. ואני רוצה רק לשמוח, ויש כאן בבית אבא ששודד את זה ממני בכל דרך אפשרית.
"אוי ללי שלי מה המונע שלך? מה הד—– "
ללי שומעת חבטה מהטלפון של אמא ושקט ארוך.
"אמאאאאא"
ואוואואואווא
מטורףףףףףףף
איזה מתחחח
יואו מהמם!!!!!!
ללי הביטה, קפואה, בטלפון שאחזה בידה. אחיזתה רפתה, והוא נשמט. מה קרה? שאלה את עצמה שוב ושוב, מנגבת אגב כך את שיירי הדמעות.
לחץ התגנב לקולה. אני חייבת ללכת לשם, לראות מה קרה עם אמא!
חחח סורי שזה כזה קצר ושזה לא קשור לסיפור-או אולי כן ושזה לא מושקע… קיצערר
אני פשוט חייבת ללכת וגם לא ידעתי מה לכתוב….סורייי לאנורא
זה היה ניסיוןןן
בנות תקשיבו הסתבכתי כאן ברמה אחרת…
אני כבר לא עוקבת מי אחרי מי ומי הבנות שהצטרפו אלינו אפשר לעשות לי כאן סדר? איבדתי את זה סופית?
הייי
א. פליז לכתוב עם סדר
וב. אני אכתוב את דעתי אבל אולי לא תסכימו איתי…
לדעתי הסוף של נעלי אדידס מעולה וממנו נעבור לזירה אחרת ואחרי זה אולי ללי אחרי כמה שעות או יום
כילו נראלי להמשיך את הסצנה ברגע הזה זה כל המוסיף גורע…..?
מסכימה לגמרי!
טוב בננות, כמה כללים שאני מקווה שלא מפריעים לאף אחד אבל הם למען הסדר הטוב. (אם זה מפריע תגידו לי ותשנו)
1. כותבים לפי סדר של בנות וכרגע הוא כזה:
חושבת בקול
במבי
מושיח
נעלי אדידס
הרוצה בטוב
עלומת שם
רחלי
2. לא ממשיכים לכתוב עד שלא רואים את ההמשך של זו שלפניך (פשוט שניסינו שרק יזרום נעשה כפילויות מתסכלות.)
3.מי שרוצה להצטרף בבקשה להודיע ונוסיף אותה לסדר. (סיפורת, איפה את רוצה להיכנס? וגם כרית נוי)
4. זה לא ממש כלל אבל זה יהיה ממש נחמד אם נעשה את זה. אז ככה, לא מגיבים על פרקים בהגב שלהם כדי שיהיה רצף תגובות של סיפור. תגיבו בתגובה אחרת, זה יהפוך את הכתיבה והקריאה להרבה יותר קלה.
סורי אם יצאתי קשוחה ומעצבנת, פשוט אני ממש רוצה שנמשיך לכתוב ולא נתקע סתם מרוב בילבול.
שבוע טוב!!!! וחנוכה שמייח?
שבוע מעולה וחנוכה הכי שמח שיש!!!
ממש לא יצאת קשוחה סוף סוף הבנתי מה הולך כאן אז… תודה!!!
בהצלחה לכולנו בהמשכים?
בדיוקק
אז הרוצה בטוב תמשיכי מנעלי אדידס (ולא להכניס גם את אמא של ללי לבית רפואה?)
מחכה להמשך שלך!!!
חושבת בקול זה רעיון מעולה, אני איתך:)
הרוצה בטוב לא קשוחה ולא כלום, מעולה ממש! הוצאת לי את המילים מהפה.
עוד מעט אני אשב גם לסכם כל מיני פרטים טכניים שיש לדמויות, אני די זוכרת וגם אבדוק קצת (שיער, תכונות וכאלה).
בעז"ה בימים הקרובים אשלח, או מוקדם יותר.
א גוטע וואך❤
אז מאיפה להמשיך עכשיו? מנעלי אדידס או מההמשך?
הרוצה בטוב, אשמח להיכנס לרשימה?
אני חושבת שכמו שבמבי אמרה פשוט נמשיך מכאן את השיחה:
"אמא?" ללי מחייגת לאמא שלה.
"כן מותק, אני נוסעת רגע לקנות חלב, את צריכה משהו?"
"אמא, אני–אני"
"ללוש מותק, הכל בסדר?" חוץ ממה שאני יודעת שלא.
"לא לא. אני לא יכולה יותר"
היא נשנקת מבכי.
"ללי בבקשה מתוקה, קרה עכשיו משהו? אני יכולה לעזור לך?"
" כן אמא. כן. אני רוצה משהו אחד בעולם. אחד. ואני לא יכולה . פשוט לא. יש משהו שלא נותן לי" מישהו, שהוא בעלך. ויש לכן דעות משותפות. אבל דרך שונה. לחלוטין. ואני רוצה רק לשמוח, ויש כאן בבית אבא ששודד את זה ממני בכל דרך אפשרית.
"אוי ללי שלי מה המונע שלך?..
מה אומרות?
מנעלי אדידס.
ההמשכים שלהן היו כדי שנראה איך הן כותבות כנראה.
כי לא באמת מתאים להכניס עכשיו עוד מישהו לבית רפואה. עמוס מידי, יותר מידי דרמות.
דרך אגב לסיפורת וכרית נוי כתבתן מהמם!! מחכה כבר לראות אתכן איתנו:)
תקשיבו רגע.
אני לא ממש הבנתי את כל המשפחולוגיה של דניאלה.
ועוד משהו שממש מפריע לי.. הדברים הרפואיים שכתבן כאן לא מפורטים וחבל. אנחנו לא באמת מבינים מה קרה לכל אחד.
אני חושבת שכל מקרה רפואי צריך לעבור כאן איזו הגדרה כלשהי לפני שנמשיך.
ועוד משהו, אולי שללי ומשפחתה לא יהיו חבדניקים? כי זה נראלי קצת מגביל כי אין בחב"ד כ'כ את הקטע של רב, יש סמאטפונים וקניון וכו'. אז פשוט שתיהיה או ליטאית או משהו לא מוגדר.
וכדאי אולי שכל אחת תכתוב על כל דמות תיאורים ונבחר את המתאים ביותר.
מסכימות?
תקשיבי
אני חושבת שלהמשיך את הזירה של ללי זה סתם יהיה גרוע
כדאי לעבור לזירה אחרת בסיפור ולחזור אל ללי אחרי יום כי זה מוצה (למה המילה הזאת לא מצתלצלת לי?? חח) מספיק..
ותכנסי לפי התור פשוט
ובקשר להערה השניה מסכימה איתך ביותר!!
שתהיה ליטאית או אפילו סתם חרדית רגילה..
חבדניקית לא מתלבש עליה חחח
ובקטע הרפואי אני בורה אז צריך מישי שטיפהלה מבינה בזה;)
חנוכה שמח;)
אני באותה דעה
ובקשר לחב"דניקית אני אשמה שהכנסתי משפיעה וכו' חח?
פשוט היה נראלי כל כך מתאים… מסכנה שאין לה משפיעה, איך שורדים בלי?!
דמיינו שהיא סתם דיברה עם איזו מירי חברה טובה שלה או משהו.
האמת לא היה חסר לי הקטע הרפואי אבל צודקת סיפורת צריך להגדיר. אנחנו יודעות שדניאלה כמעט מתה בלי דופק, עשו לה החייאה כמה פעמים. אמא שלה קיבלה התקף לב וכרגע היא בלי הכרה. שתיהן בעצם בלי הכרה כרגע.
להכנס מידי לפרטים זה גם לא טוב כי אין לנו באמת זמן ללמוד על זה ועדיף לא להכניס פרטים מאשר לטעות. רק בואו נגדיר לעצמנו בדיוק מה המצב של כל אחת.
אפשר שזאת תהיה מורה שהיא אהבה ולהוסיף תאור מתאים
והכל בסדר
ואולי שאמא של דניאלה כן תהיה עם הכרה חח יותר מידי צרות.
בקשר למורה וזה אפשר באמת לעשות את הרעיון של במבי.
חחח בשביל זה צריך להעיר אותה כי היא כבר כמה פרקים בלי הכרה. מסכנה;)
בקשר לתיאורים קודם כל אני אקבץ את מה שכבר רשמנו שלא יהיה טעויות ואז נעשה את זה.
והרוצה בטוב מחכים להמשך שלך:)
ואני אוסיף שם גם את המשפחולוגיות.
היי חביבותי?
מתיישבת עכשיו לכתוב את ההמשך, הבוקר שלי היה עמוס בדברים שלא רוצים לחשוב עליהם בחופש (לימודים) אזז מגיעה לזה רק עכשיו.
מעולהה
מחכים לך הרוצה בטוב?
ולגבי המשפיעה אולי נעשה אז שהיא מתקרבת לחבד ולכן אבא שלה כועס? סתם רעיון שעלה לי תגידו לי אח אתן בקטע..
רעיון ממש חמוד! אני בעד. השאלה איך משלבים את זה אחרי שכבר סברנו אחרת לכאורה… כאילו לא אמרנו מה הם אבל גם לא הראנו שום נטיה לחב"ד.
או שאפשר להקדיש לזה תפנית בעלילה, שאולי היא לקחה משפיעה כי איזו חב"דניקית נחמדת שכנעה אותה ועכשיו היא קולטת שזה חשוב ומתקרבת לדרך הזו וכו'…
והרוצה בטוב אני כבר במתח איך תמשיכי אחרי כל הבלבלה הזאת שהייתה פה…??
חחח הפתעה! אני עדיין כותבת. שניה אחרי שהתיישבתי קיבלתי טלפון עם בקשה לבייביסיטק מאחותי אזז זה טיפה מתעכב
הכל טוב, חופשי ממש
בואו גם נכריז עכשיו לכולן מראש. אל תילחצו עם הזמן. כשמגיע תורכן אנחנו פשוט מחכות. לכולנו עכשיו יש לימודים, חגים, חיים(מקווה חח, סתם?) וכו'
רק לא לשכוח את הפרק זה הכל.
שלחתי את ההמשך
אתם כותבות מושלםםםםם.
וואו. וואוו. וואוו.
מהמם.
במבי,
אני חושבת שזה קצת הרבה מסובך לקרב אותה לחב"ד ושאבא שלה יכעס עליה בגלל זה,. מכמה סיבות
– הוא כבר כועס עליה בגלל הדרדרות רוחנית. היא לא יורדת לחב"ד הרי..
-אנחנו לא באמת יודעות מה קורה שם למי שרוצה לעבור לחבד וגם לא הגדרנו מה היא.
-כדאי שהסיפור לא יהיה משהו שכמעט יכול להתאים לילדה מהאתר.
כל עוד אנחנו מגדירות שהיא לא חבדניקית זה מקל בהרבה דברים
ומאיפה להמשיך לכתוב?
סיפורת אני איתך בדעה
נעשה כמה שורות כזה שיפרטו מה היה הקשר שלה אל המורה/ מדריכה (מדריכה זה טוב כי בסמינרים של חרדים מדריכה היא סוג של משפיעה) וכמה היא הייתה מחוברת אליה
מה אומרות?
וסיפורת נראלי תצטרפי רק בסבב הבא.. אוקי?
ותגידו אחרי מי הכי נוח שהיא תהיה..
הרוצה בטוב מחכה שיעלה ההמשך שלך!
"הרבנית, איזה פרשה למדנו אתמול?" רחל שמעה קול מאחוריה. היא הסתובבה. זו הייתה אגם, אחת הבנות החדשות יותר שהגיעו לפנמיה רק לפני שבועיים.
"שלום אגם" היא ענתה בחיוך. "אתמול בשיעור הרב לימד את פרשת בשלח. לרשום לך?" היא שאלה, יודעת שבהתחלה קשה לזכור שמות של פרשות.
"אהה… לא, זה בסדר. אני אזכור." היא ענתה מתגמגמת מעט, עוד נבוכה מכל מכל שיחה הכי קטנה עם הרבנית.
"יופי" רחל הנהנה תוך כדי דיבור, מגלגלת במוחה את סדר יומה העמוס. לפתע עלה לה רעיון. "אגם" היא קראה אחרי הנערה המתרחקת. לובשת הסריג הורדרד הסתובבה אליה בחדות.
"כן הרבנית?" היא שאלה בחשש. אולי החצאית שלה לא מספיק ארוכה… כל הכללים של הפנימיה מבלבלים אותה כל כך למרות שאת החצאית הזו היא הלכה לקנות עם אחת מהוותיקות אז לא נראה לה שאמורה להיות בעיה.
"את פנויה עכשיו? אני בדרך למעלה לסדר את החדר של דניאלה קצין ואני אשמח לעזרה" היא הציעה בחיבה לנערה ההססנית. היא לא צריכה כל כך עזרה בלסדר את הברדק שנשאר בחדרה של דניאלה אחרי שפונתה אבל היא מזמן רצתה להתפנות לדבר עם אגם שיחת רעות טובה ולא הספיקה. הזמן הזה נראה לה כל כך מתאים וגם אף פעם לא מזיקות זוג ידיים צעירות.
"בשמחה הרבנית" עינייה של אגם נצצו. היא כל כך רוצה להוכיר תודה על כל הטוב הזה שהרב והרבנית עושים וגם לעזור לדניאלה שזכתה להכיר לקצת זמן.
"תודה רבה" הרבנית הרחיבה את חיוכה וסימנה לאגם לבוא איתה. רחל פנתה למדרגות והחלה לעלות.
"הרבנית, את לא עולה במעלית?" היא שאלה בפילאה, עדיין לא מתורגלת בגוף שלישי והשתרכה אחריה בפיגור של גרם אחד, מתאמצת להדביק את הפער.
"אני מעדיפה את המדרגות, זה יותר בריא לי" היא הסבירה בקולהּ הרך כשהגיעו לקומה השלישית. "אני עולה במעלית רק אם אני סוחבת משהו כבד"
"וואו" פלטה אגם בהתפעלות, שמחה שהגעיה לפה ולא לפנימיה השניה שהציעו לה.
הן צעדו ופטפטו בנחת כזה שרק הרבנית לוי מסוגלת ליצורעד שהן הגיעו לדלת חדרה של דניאלה. אחד הדברים המיוחדים שהיו בפנימיה של הזו של מדרשת 'טוהר התורה' היתה האפשרות של החניכות לבחור בין חדרים משותפים לחדר פרטים ששכנו בקומה השלישית. הרבנית נעמדה מול הדלת הלבנה והשתתקה. היא פתחה את הדלת באיטיות, עוד מרגישה את הלחץ של הפרמדיקים באוויר.
"בואי" היא לחשה לאגם שכנראה חשה גם באווירה הכבדה שעטפה את החדר.
הן נכנסו והרבנית ניגשה מיד לחלון, פותחת אותו ומסיטה את הווילונות הצידה, נותנת לאור חזק של צהריים להישפך פנימה ולרוח לאורר את החדר.
"אגם, תוכלי ללכת להביא מטאטא מהחדר שירות? אני אתחיל לסדר פה בינתיים. את יודעת איפה הוא נכון?" היא שאלה בקולה העדין. היא הייתה הולכת לבד אבל היא לא רצתה להשאיר את אגם לבד בחדר, היא חשבה שזה יהיה פחות נעים לשוכנת בו.
אגם הנהנה ויצאה מהחדר וכשחזרה עם המטאטא הדרוש, היא ראתה את החדר בדיוק באותו מצב שבו עזבה אותו ואת הרבנית לוי רכונה מעל נייר חום כלשהו.
"הרבנית?" היא קראה בשקט. הרבנית לא ענתה.
וואו מהמם!
עלומת שם את ממשיכה?
אויש עלומת שם, סליחה.
ראיתי רק עכשיו…
משערת שזה כבר לא רלוונטי?
אז רחלי תמשיכי את ואז עלומת שם?
אפשר שמירי היא סתם חברה שלה או שהיא מדריכה שלה בביתה אם היא לומדת בבית יעקב
הווו ואוו
הרוצה בטוב כתבת מושלםם מושלםם מושלםם
באמת שמדהים אהבתי ממש!!
סיפורת, פתאום אני קולטת שלא נכנסת לסדר אז זה בסדר שתהיי אחרי רחלי?
ואז זה יהיה:
חושבת בקול
במבי
מושיח
נעלי אדידס
הרוצה בטוב
עלומת שם
רחלי
סיפורת
ונ.ב. פליז לא להגיב על פרקים כתגובה אלא כתגובה נפרדת כדי שאת הפרק הבא שיעשו על ההגב יהיה רציף?
הרוצה בטוב
אשמח שתצרפי אותי לרשימה ??
יש לי המוון מה לכתוב
הוספתי אותך. את אחרי רחלי?
הרוצה בטוב,
כתבת מהמם!!!
תיארת הכל כ"כ חי!
פשוט אהבתי.
עלומת שם,
את רוצה לכתוב היום או שעדיין לא בא לך בטוב?
אם לא, זה הכי בסדר שיש אני אחליף אותך.
רק תעדכני שנדע מה לעשות;)
ב"ה,אני עם מצב רוח טוב יותר:)
אבל ממש לחוץ לי עכשיו..
אז תמשיכי את!
תודה מותק!
אגב הרוצה בטוב כתבת מדהים מדהים!!!
אהבתי ברמות!
ישש תודה רוצה בטוב
אז פשוט כל פעם שמשהו של רחלי עולה אני כותבת אחריה. כן?
וואו הרוצה בטובב
איזה פרק מיוחד!! ממש!
ואהבתי שהחזרת לחיים את המכתב שלי:)
ולסיפורת כיף שהצטרפת אלינו עכשיו באופן רשמי:)
כן, כל פעם שהיא תכתוב את אחריה. מחכה כבר לראות?
כן, כל פעם שרחלי מעלה תגובה של סיפור את ממשיכה אותה אבל שימי לב אם היא החילפה עם משהיא חד פעמי או לא.
יאללה, מחכה להמשך שלך?
כן
וואי מחכה לקרוא את הכתיבה שלך!!!!
ועלומת שם.
את בכל זאת תצטרכי לכתוב היום כשרחלי תסיים אז תודיעי אם את תכתבי
היי בנות:)
אני לא אוכל לכתוב המשך בזמן הקרוב מכל מיני סיבות.
אז תדלגנה עלי ותמשיכו כרגיל.
יכול להיות שזה ייקח ממש הרבה זמן עד שאחזור.
אז ממש מתנצלת שככה אני תוקעת לכן ברז, אבל האמת שזה לא ממש תלוי בי.
אז תמשיכו עם ההמשכים המהממים שלכן.
את מוכשרות פה אחת, אחת.
באמת.
מעריכה אתכן ממש ומקווה לחזור בקרוב❤
אוויי איזה באסה!!
לפחות זכינו שפרק אחד כן כתבת;)
אז סיפורת הבמה שלך קולולוו
או בעצם עלומת שם, עלומת שם תעדכני אם את כותבת או שסיפורת..
וואו חבל…
אבל תרגישי נוח באמת, הכל טוב!!
ובנימה זו אני רוצה להגיד לך שאת כותבת מאוד טוב ונהניתי שהיית חלק מהצוות (וואליה צוות… איך נהינו צוות פתאום?)
ואנחנו נחכה לך?
חחחח וואי וואי צוות
כרטיס ביקור כבר יש? 😉
ועולמת שם השמיעי קול!!!
נראלי נעבור לסיפורת כבר..
סיפורת אוקי?
רחלי נהניתי מאוד מהפרק האחד שכתבת לנו?
מקווה שתחזרי לצוות שלנו (כמו שמשיח אמרה וואי זה מרגש?) מהר.
והכל בסדר מתוקה את לא צריכה להתנצל אנחנו לא בולעות אנשים?
רחלי וואי נתגעגע:)
כאילו לי לפחות את תהיי חסרה…
מה שכתבת היה כזה יפה!!
אני ממש אוהבת לקרוא אותו שוב ושוב..
האמת שרציתי שתכתבי לנו שללי מדברת עם הרבנית והיא תסביר לה שה' הוא לא בן אדם שעושה הכל לפי רצונות שלנו..
בטוחה שהיית כותבת את זה יפה וברור!!
קיצור, אני אתגעגע.. אוהבת..❤️
סיפורתתתת השמיעי קול!!
כחכח חושבת בקול את שומעת?
אולי את עכשיו תכתבי ואני אמשיך אותך? פליז
אוקי בכיף
מתחילה לעבוד על זה
חושבת בקול, ההמשך מהמם!!! מקווה שהבנתן שהנייר החום הוא המעטפה שגפן הביאה? לפחות זה מה שהתכוונתי
כן כן ברור
חשבתי שיהיה כתוב שם משו שגפן כותבת שממש קשה לה בלעדיה ויש לה המון שאלות בחיים שלה או משו כזה
אקיצער גפן רוצה לחזור בתשובה חחח
אגב מקווה שזה יצא סביר הקטע של הטיפול למה אינלי מושג מה אמור להיות בכזה דבר
חושבת בקול הפרק מושלם!!
תיארת מעולה את הטיפול! (שעוד לא התחיל בעצם אבל העניין)
האמת שאני חשבתי על דברים יותר דרמתיים חח
כאילו זה גם דרמתי אבל חשבתי על דברים מפוצצים כאלה, שישנו את חייה וכו' אבל לא יודעת אם כדאי.
אבל זה עדיין מהמם, ועדיין יש לי יכולת לשנות??, למרות הסוף שלך. אלא אם כן סיפורת ממש ממש תזרום עם זה ולא תהיה לי ברירה אלא להסכים לגורל;)
בכל מקרה נראה מה יהיה כבר
וואי הרגע עלה לי רעיון לסיבה פצצתית למה שי ויניב לא מדברים כבר שנים!! אני לא אתן ספוילרים אז חכו פשוט להמשך שלי?
א גוטע נאכט
אפרים נוהג בכביש השומם, מפעיל רדיו על ווליום נמוך ורחש נשיפותיו הלחוצות מעט מהדהד ברכב
הוא פונה פנייה חדה ונכנס לרחוב, חונה ברישול ויוצא מהרכב.
מדומם את המנוע
הוא סוקר במבט בוחן את הרחוב
וילות מטופחות מוקפות גדרות מודרניות. כאן מתגוררים אנשים שמזלם שיחק להם. מסיק. מחייך בעוגמה.
הוא מוצא עצמו עומד מול דלת מעוטרת שנושאת שלט 'משפחת אפלבום'
נוקש נקישה קלושה בפעמון הנחושת העתיק והדלת נפתחת בחריקה שקטה.
בפתח עומד אדם בגיל העמידה, על ראשו כיפה סרוגה.
אפרים סוקר אותו מראש ועד כף רגל. מחייך חיוך מאולץ. שגם לעין בלתי בוחנת יתפרש כבלתי מרוצה בעליל.
"שלום" אומר בקול יבש. מושיט יד רפה ללחיצה. "שלום עליכם, אני דוד" הוא מחייך ומפנה לאפרים שביל כניסה.
מוביל אותו לחדר בינוני, בעל קירות צבועים בכחול עמוק, ובו כסאות נצרים מזמינים. החדר מעוצב בטוב טעם. כמו מבקש לארח כל אדם שמעוניין. אך אפרים אינו מעוניין.כלל וכלל לא. הוא איננו מבין מה לו ולזה.
דוד מתיישב ומזמין את אפרים להתיישב בכיסא מולו.
"אז אתה אפרים" הוא שואל. קובע.
"כן, אפרים חייקן, שלום" הוא מרגיש כנכנס לסצנה הלא נכונה. מורח חיוך טיפשי על פניו.
"אז למה בעצם אתה מגיע לכאן?" שואל דוד בקול מרוכך אך בטוח.
"אמממ" הוא נבוך, מכחכך בגרונו "יש לי" מנסה "כלומר, יש לבת שלי בעיה" בוחר להפיל את האשמה על ביתו "אני לא ממש מסתדר איתה" לא. לא הוא ישב כאן על כיסא הנצרים ואמר את זה. זה לא היה הוא. לא. לא.
***
"הרבנית" היא חוזרת שוב. מגביהה את קולה, פוסעת פסיעה נוספת לעבר הרבנית היושבת רכונה ללא תזוזה.
הרבנית מרימה את עיניה לעבר מבטה התמה של אגם
"אגם" קולה עמוק, איטי. היא משתהה לרגע. כמונה בזהירות את מילותיה.
"תדעי שיש לך זכות עצומה" אומרת לבסוף "זכות שהיא מתנה עצומה" מוסיפה ללא הסבר.
עיניה של אגם מתרוצצות בחדר. כמחפשת דבר יציב להניח עליו את מבטה "נכון" היא פולטת. תוהה מה עבר על הרבנית בדקות המעטות ששהתה מחוץ לחדר.
הרבנית ממשיכה "שתדעי, שהמון אנשים מחפשים את דרכם בחיים, מחפשים אמת, מחפשים אושר, ולא יודעים שזה נמצא כה קרוב אליהם. מחפשים רחוק, ולא מבינים שזה כאן. ממש כאן" הרבנית עוצמת עיניים. כחושבת על משמעות המילים שאמרה.
אוישש פתאום אני קולטת שנמחקו לי כמה שורות בסוףף
אז קבלו אותם
***
אגם משחקת בחוסר סבלנות בחגורת החצאית שלה.
"מצאת כאן משו של דניאלה, או.. או שזה סתם?" שואלת.
ולאחר רגע מתחרטת על כל הברה שהוציאה מפיה. "כלומר" מנסה להשיב מילותיה בחזרה "יש איזה משו מיוחד שראית עכשיו" לא, זה לא מספיק מכובד. אוף.
"יש כאן איזה מכתב שמישהו כתב לדניאלה, משהו אישי" היא קרבה אל אגם "רק דעי שדניאלה חברתך בחורה גיבורה" היא שותקת לרגע "היא מדהימה" מוסיפה כסיכום.
ומכניסה את פיסת הנייר למזוודה המעט קרועה בה החלה לסדר את חפציה של דניאלה. מותירה את אגם עם סימני שאלה תמהים.
היי מה נשמע? חנוכה שמח!!???
הכנתי את הרשימה כמו שהבטחתי. מקווה שיעזור לסדר את הראש, הכנתי את זה על סמך מה שכתבנו.
תוך כדי הגעתי למסקנה שיש לנו פה שתי גיבורות בסיפור, דניאלה וללי, הדבר צוין להלן.
בנוסף חשוב לציין שדניאלה גרה בפנימייה ולומדת במדרשה (הן נמצאות אחת מול השניה) וכמה שפחות להרחיב על עניינים רפואיים כדי למנוע טעויות (אין לנו באמת זמן עכשיו ללמוד המון רפואה).
עניין שצריך למלא זה #הגילאים, #איזה סוג רופא שי (בהתאם למה שהוא עושה) ובאיזה בית רפואה, #באיזה בית רפואה נמצאת דנה קצין, #כמה שנים שי ויריב לא מדברים(למרות שאת זה גם אפשר פשוט לגלות בהמשך) אם יש עוד דברים תגידו. מקווה שלא פספסתי אף דמות.
ללי חייקין:
גיבורת הסיפור. נערה חרדית, הבת הבכורה של הרב אפרים ואשתו דבורה חייקין, אחות של תמר וצביה. שיער כהה, חיוך שובה, מלאת שאלות באמונה אבל אין מי שיענה לה תשובות מספקות, לא מסתדרת עם אבא שלה שרואה אותה כחצופה על גבול הנושרת. חברה של דניאלה (גיבורת הסיפור) למרות הפרשי הגילאים, רואה בה דמות. ממצמצת ארוכות כשהיא חסרת אונים. אוהבת להתפלל. (גיל-חסר-כנראה שש עשרה)
דבורה חייקין:
אישה חרדית, אשתו של אפרים חייקין, אמא של ללי (גיבורת הסיפור), תמר וצביה, אוהבת אותן מאוד, רגישה, משתדלת להיות חזקה בשביל כולם ולשמור על יציבות. (גיל-חסר)
אפרים חייקין:
רב חרדי, בעלה של דבורה חייקין, אבא של ללי (גיבורת הסיפור), תמר וצביה, אוהב את כולן מאוד אבל לא יודע להביע אהבה נכון, הדבר מתבטא בכעסים והטלת אימה בכלל. ללי היא העיקרית שסובלת מהעניין. עיני תכלת/ירוק/ירוק אפור (הייתה מחלוקת…) עזות. שונא בכי שלדעתו מעיד על חולשה. (גיל-חסר)
תמר חייקין:
נערה חרדית, הבת השניה של הרב אפרים ואשתו דבורה חייקין, אחות של ללי (גיבורת הסיפור) וצביה. בת שלוש עשרה, מסודרת ודייקנית, קפדנית ועוקצנית מעט.
צביה חייקין:
ילדה חרדית, הבת השלישית של הרב אפרים ואשתו דבורה חייקין, אחות של ללי (גיבורת הסיפור) ותמר. רגישה ואכפתית. (גיל-חסר-כנראה עשר אם מחשבים את הפרשי הגילאים בערך)
דניאלה קצין:
גיבורת הסיפור. נערה/בחורה חוזרת בתשובה. הבת הגדולה של יניב ודנה קצין אחות של גפן. ויתרה על חיים מסודרים לכאורה כעורכת דין וכו' בשביל התורה והמצוות אחרי שהבינה שזה הדבר האמיתי. מתגוררת בפנימייה ולומדת במדרשה חרדית. יש לה חדר פרטי. עיניים ירוקות. חכמה. ילדה של אבא. משפחתה לא רוצה איתה קשר מאז החזרה. התעלפה בעקבות עומס רגשי מכך שהבינה שאמה קיבלה דום לב בגללה, המצב התדרדר לקריסת מערכות ורק אחרי כמה מכות חשמל והחייאה הצליחו להציל אותה. בנקודה זו של הסיפור היא שוכבת בבית הרפואה נטולת הכרה. (גיל-חסר-כנראה עשרים)
גפן קצין:
נערה לא שומרת תומ"צ לעת עתה. הבת הקטנה של יניב ודנה קצין אחות של דניאלה (גיבורת הסיפור). מתגוררת ברמת גן. אוהבת לפרוק את רגשותיה בכתיבת שירים. אוהבת מסטיק בטעם תות. כעסה על דניאלה בעקבות חזרתה בתשובה ושהיא שברה את משפחתם, בונה את האהבה שלה אליה בחזרה. (גיל-חסר-כנראה שש עשרה כמו ללי)
יניב קצין:
גבר לא שומר תומ"צ לעת עתה. בעלה של דנה קצין, אבא של דניאלה (גיבורת הסיפור) וגפן. מתגורר ברמת גן. מתגעגע לדניאלה (מכנה אותה 'דני') שתמיד הייתה "בת של אבא". לא מדבר כבר שנים עם שי אחיה של אשתו, הסיבה עדיין לא ידועה. אמיד. (גיל-חסר)
דנה קצין:
אישה לא שומרת תומ"צ לעת עתה. אשתו של יניב קצין, אמא של דניאלה (גיבורת הסיפור) וגפן. מתגוררת ברמת גן. כואבת את המצב עם דניאלה אבל לא מוכנה לשמור איתה על קשר אחרי החזרה, מתביישת בה וכועסת על שהכתימה את שם משפחתם. אוהבת לקום מוקדם. בעלת משרד עורכי דין מוצלח מאוד. אמידה. (גיל-חסר)
הרבנית לוי:
אישה חרדית. מנהלת מדרשת 'טוהר התורה' שדניאלה (גיבורת הסיפור) לומדת בה. דמות אוהבת, משמשת ככמעט אמא לתלמידותיה. (גיל-חסר)
אגם:
נערה/בחורה חוזרת בתשובה, חדשה בפנימייה ובמדרשה (זה די הולך יחד). (גיל-חסר-כנראה שבסביבות עשרים כמו דניאלה)
שי:
גבר לא שומר תומ"צ לעת עתה. אח של דנה קצין וגיסו של יניב בעלה, דוד של בנותיהם דניאלה (גיבורת הסיפור) וגפן. ציני ובעל הומור שחור בדרך כלל. רופא בכיר בבית רפואה. לא מדבר כבר שנים עם יריב גיסו הסיבה לא ידועה. (גיל-חסר)
רוני:
גבר לא שומר תומ"צ לעת עתה. חבר לעבודה של שי. פרמדיק. קר אופי, בעל הומור שחור. (גיל-חסר)
אפיון תותחי
אגב תוספת חשובה חשובה: דנה קצין קיבלה התקף לב בערך באותו יום עם דניאלה
ואני הוספתי דמות
דוד אפלבום: פסיכולוג מטפל איך שלא יקראו לזה של אפרים הוא מזרוחניק כזה כיפה סרוגה (גיל לא חסר? 50+)
ומושיח וואי מעניין אותי מה יהיה כתוב במכתב אז סיפורת אנא ממך אל תזרמי איתי ???
וגם מה הסיבה לנתק אז אני מחכה בתורך לפרק ארוך;)
אגב חשבתי שללי תנסה לתקשר עם אבא שלה דרך מכתבים וזה בנוי לי קצת בראש אז קחו כרעיון..
וואי, תאמת שדמיינתי את דניאלה בת 16/17 כזה שמה שהולך במדרשה זה שיש להן בצפר לחוזרות בתשובה ומי שמתחזקת עוברת לבית יעקב.
נשמע דמיוני חחחח אז שלך עדיף
חחח הצחקת?
נשמע כמו קידום כזה
תתחזקי תקבלי סוכריה(בית יעקב במקרה שלנו:)
אבל יש לך אחלה דמיון
אני אתחיל מהסוף ברשותך:) רעיון מתוק! זה יהיה ממש חמוד! אז פשוט נזרום. דרך אגב נראלי שאנחנו מגלות יותר מידי לפני הפרק חח.
הייתי מאוד עייפה אבל זכרתי ששכחתי משהו. אז הנה התוספת שלך במסודר:
דנה קצין-תוספת:
קיבלה התקף לב בעקבות צערה מדניאלה (גיבורת הסיפור). כרגע היא מחוסרת הכרה.
דוד אפלבום:
גבר 'מזרוחניק', חובש כיפה סרוגה. פסיכולוג מטפל במקצועו. בנקודה זו של הסיפור אפרים חייקין אצלו בטיפול. (גיל-50+)
חחח בעז"ה, האמת שעוד אין לי רעיון מוגדר (למכתב) אבל יש לי כמה ביחד, בקיצור חכי חכי?
תעדכנו אם יש עוד שינוי או שאני מוסיפה שינויים ושולחת שוב.
בעקבות צערה מדניאלה? זה גפן אמרה לא חושבת שזו הסיבה האמיתית..
אולי בגלל כל הסיבכויישן במשפחה שלה..? לאידת..
אגב ישלי התחלה לקטע של המכתבים שמדגדגת לי על הלשון אזזז:
יש מעשים שללי לעולם לא תארה לעצמה שתעשה. למשל כתיבת מכתבים. היא בן אדם של דיבורים, ואם לדייק, בן אדם של שתיקות.
אך לעומת זאת, יש מעשים שלא תוותר עליהם בעד כל הון.
קשרים שתשמור עליהם חזק, באש ובמיים. בכל מצב.
היא תולשת דף מהדפדפת.
ונוטלת מהשולחן עט נובע בצבע כחול.נושמת עמוק, ומתחילה לכתוב.
א. חושבת בקול כתבת פשוט יפה!!!
ב. משיח עשית לי פשוט סדר בדברים אין עלייך?
ג. בעיקרון אני אמורה לכתוב אחרי חושבת בקול אבל דילגתן על סיפורת לא? אז אני כותבת אחרי סיפורת הפעם?
אוי סליחה במבי… קרה לי משהו שאני לא יכולה לפרט אבל אני מאוד מבולבלת בימים האחרונים בגלל זה… אז לא הייתי מרוכזת… מחילה…
סיפורת הפעם הפכה את הסדר עם חושבת, אבל היא לא משמיעה קול, סיפורת היכן את??
ובכיף ממש:) זה היה חשוב..
סיפורת האם שומע???
הכל טוב מתוקה,
חשבתי התבלבלתי אבל איפה סיפורת?
וואו סיפורת!!
דבורה הזאת מהממת וכיף לללי שיש לה אמא כזו!!!
ואיזה כיף לנו שהצטרפת!!!
וראיתן תשאלה שעלתה היום עלינו? -פרצוף מסמיק-
טוב סופרת אני לא אבל להעתיק סופרות אני יודעת???
קבלו את ההמשך לחושבת בקול
"ללי"
דבורה גומרת לנקות את המטבח אחרי הארוחת ערב.
"מה אמא?" ללי מגיבה מהחדר בעצבנות מוכרת.
"את יכולה לבוא רגע? אני צריכה לשאול אותך משהו ואני לא יכולה להוציא את הגרון"
"מה אמא?" ללי מגיעה מהחדר עם שיער מרושל.
"אני חשבתי אולי תרצי לנסוע איתי, רק אני ואת כדי לשבת ולדבר על מה שצריך" היא מנסה לתפוס את המבט של ללי, לראות התלהבות כלשהי
"לנסוע–? בסדר טוב . תודה, אמא."
"אז תתארגני בסדר?"
"'עכשיו? אמא, אבא לא בבית והילדים ערים."
"נכון. ואני לא אוהבת להביא ביביסיטר אבל כרגע ללי את חשובה לי מהכל מותק'לה" דבורה מחייכת חיוך אוהב.
"תודה אמא, תודה רבה! אני הולכת להתארגן" סוף סוף ללי מחייכת.
אחרי רבע שעה שפרה הבייביסיטר מגיעה .
"יופי שפרה. תודה רבה שבאת. את יכולה לקחת מה שאת רוצה לאכול, והספרים בחדר משחקים. בהצלחה"
ללי לוקחת את הארנק, נועלת נעליים ויוצאת לרחוב. דבורה מגיעה לאחר דקה.
"הזמנתי מונית. שלש דקות היא מגיעה."
ללי מסתכלת על אמא שלה. רואה את הצער בעניים. צער שנגרם בגללה. רואה אמא שרוצה לעשות לה רק טוב, ואת עצמה שלא מוכנה אפילו להביט אל הטוב.
המונית מגיעה. הן נכנסות בשקט.
לאחר רבע שעת של נסיעה הן יורדות.
"זה כאן. ללי תכנסי אני משלמת לנהג ובאה."
ללי נכנסת. רואה מסעדה יוקרתית. הריח מדהים והיא מתחילה לשמוח. היא מתיישבת בשולחן זוגי בצד ופותחת את התפריט.
"ללי אני סומכת עלייך שתקחי מה שאת רוצה בלי לחסוך. כן?"
" א– אני הבאתי את הארנק.. אני אשלם עלי."
"ממש לא ללי. קדימה קומי להזמין. "
ללי נכנסת מסתכלת על הכל. בוחרת שוקוצינו עם מקופלת וופל בלגי.
מחכה לאמא שלוקחת קפה הפוך והן מתיישבות.
"אמא תודה רבה רבה. לא יודעת בכלל למה זה מגיע לי."
"למה? לאה'לה מותק. את הבת שלנו. אנחנו אוהבים אותך." דבורה חיבת להכניס את אפרים לשיחה.
"אוהבים? מי? אבא? לא! "או שכן. אבל רק בלב עמוק עמוק.
"ללי. אבא אוהב אותך. אני מבטיחה. ועל זה בעצם באתי לדבר איתך.."
"מה?" ללי לא מבינה.
******
"אפרים. תבין. אנחנו מדברים על ילדה שלך. לפני שנים אתה אהבת אותה כל כך. נישקת חיבקת, סיפרת לכולם על לאה הבכורה . התלהבת מכל התקדמות שלה. נכון. עכשיו היא קצת סוטה. אבל לנצח היא תהיה בתך. ויש לך חובת אהבה אליה. ואהבה שהיא תראה לא רק בלב שלך.
"בסדר בסדר. "
"אפריים?" הוא מנסה להבין לאיפה אפריים מסתכל.
"אני רוצה שתגיד לי איך זה יורגש בפועל. בסדר?"
"שיעורי בית. אוקי." הוא מגחך
" כל טוב. נדבר."
"אפריים. זה בשבילך ולטובתך."
"תודה"
הוא יוצא ונכנס לרכב.
****
ללי מנגבת את הדמעות. קמה. דבורה הולכת לשלם.
הן יוצאות ומחכות למונית.
"ללי"
"אמא תודה רבה . באמת. פשוט קצת היה לי קשה כל השיחה עכשיו אבל באמת שזה שימח אותי."
הן עולות למונית ונוסעות בשקט.
אפרים נכנס לרחוב ורואה מונית חונה.
"תודה רבה. לילה טוב." דבורה משלמת וסוגרת את הדלת.
"דבורה?" אפריים לא מבין מי הן עושות כאן.
"אפריים, חזרת."
"איפה הייתן?"
"ישבנו לדבר קצת. איך היה לך?"
"דבורה את באמת חושבת שכאן ליד ללי אני אמור לענות לך איך היה?"
ואוווו כתבת מדהיםםם!!!
כבר מדגדג לי להמשיך אותך?
ולמה אפרים תמיד חייב להרוס אוףף
אז תמשיכי!!
את שולחת היום את ההמשך?
אינלי זמן עכשיו לקרוא אבל בטוחה שיצא מטריף:)
אני אקרא אח"כ ואבוא עם מחמאות נוספות?
עלתה עלינו שאלה חושבת? בודקת
ללי מהדקת אצבעות מלבינות על ידית הרכב. מחווירה.
דבורה נשכה שפה, נושמת, נושפת. 'ללי תעלי לבית מתוקה, אני ואבא נעלה בהמשך'.
היא הנהנה. קפואה. בובת חרסינה גמלונית שהתנפצה עכשיו רסיסים רסיסים על אדמת הבטון המכוערת.
קר בחוץ.
'איך היה?' לחשה דבורה. פותחת את הז'קט. אני- חייבת- אוויר.
דחוףףף.
'כלום', התיז במרירות. 'עוד פסיכולוג שחש מעצמו'.
דבורה פתחה את דלת המכונית, מתיישבת, מסמנת לו.
אפרים נאנח, נרמז לבקשתה.
הם מתחילים לנהוג במעגלים. מסתחררים. אלף בועות של כאב מתנפצות במוחה של דבורה.
'אפרים', נעצה מבט מזוגזג בווישרים, מעיפים טיפות גשם. 'לא תתן לו צאנס?'
הוא חשק שפתיים, מסנן. 'נתתי '.
'אחרון?' התחננה.
רוחות נשפו בזעף, שורקות. העצים נעו במחול שדים מטורף. היא הסתחררה. משעינה ראש על משען הכיסא.
'זה חשוב לך?'
'לי. לך. בשביל ללי'.
האצבעות שלו ריקדו על ההגה. לא רגועות. 'אחרון', הזכיר לה.
היא הנהנה. מסכימה לעצמה פתח קטן של אוויר. 'ותשתדל לא להעיר לי ליד הילדה, בסדר? כל הטיול שעשיתי לה היום לא שווה כלום אם שניה אחרי אתה מפיל אותו'.
הוא רוצה לענות לה דבר מה חריף. להתלהט. לצעוק.
אבל שותק.
אולי היא צודקת. אולי הפסיכולוג צודק. אולי כולם צודקים.
ואני? טועה.
***
'שי!!!' רוני הדף את דלת החדר שלו בפראות, סמוק לחיים.
'אני בהפסקה שי, אז בלי דרמטיות יתרה, אני צריך קצת לישון לפני משמרת לילה'.
'עזוב אותך משינה עכשיו', טלטל אותו. חזק. 'אחיינת שלך, הדוסית, איך קוראים לה?'
'דניאלה', הלב שלו החסיר פעימה, מזנק קדימה. מנגח בצלעות בטירוף. 'מה איתה??'
'התעוררה', ירה בחדות.
'מה????' קפץ. מלביש כפפות, מסכה כירוגית עד למעלה מהאף. שוכח מההפסקה, מהשינה ומכוס הקפה הזנוחה שלו. 'מתי זה קרה רוני?' הוא רץ בעקובתיו. מהר.
'לפני דקה, סליחה על העיכוב עד שקראתי לך, פשוט חמישים שניות הייתי עדיין בשוק שהמתה שלי התעוררה'.
'רוני!!!' התעצבן.
'מה?' היתמם.
'שתוק ותישאר בחוץ', הוא נכנס. מסתכל עליה. שקט.
היא מיקדה בו מבט.
'דניאלה?'
'דניאלה?' חזרה אחריו בקול צרוד. הראש שלה כאב. אני מרגישה שעוד שנייה אחת הוא מתפוצץ. 'מי זאת דניאלה?' לחשה במאמץ, מאדימה.
'אל תתאמצי', זינק אליה. מסדר מכשירים. 'איך קוראים לך?' ניסה לברר באיטיות. זהיר.
היא נעצה בו עיניים עגולות, מזוגזות משהו. מבוהלות. 'א…', השתעלה מחוסר אוויר. אולי מפחד. 'אני לא זוכרת'.
אוי לא. שד קטן קיפץ לו בלב, סוגר עליו אצבעות. יש לילדה אמנזיה?
שי הציץ אל רוני שנשען מחוץ לחדר על הקיר הלבן. הוא סימן לו להיכנס.
'מה יש?' בחן את הילדה. מפנה את השאלה אל שי.
'היא לא זוכרת', הסתודד איתו בצד החדר. מיואש. 'אתה מכיר את זה, כן? תופעה מוכרת של רצון לשכוח את מה שקרה ולחץ גדול מדי בלי להוציא אותו החוצה, במקרה שלה הפחד שהיא זו שגרמה לאמא שלה לדום לב, גרם לה לשכחה'.
'איזה שטויות אתה מדבר', הניף יד מבטלת. מתקרב אליה. 'בת כמה את?'
'לא יודעת', נעצה בו עיני ירוק חיוור. חולה. הראש. כואב. לי.
'איך קוראים להורים שלך?' ניסה שוב.
'לא יודעת', הסתחררה.
'איפה את גרה?' ליכסן מבט אל שי, מתחיל לדאוג.
'אני. לא. יודעת'.
היא נבהלה פתאום, 'א… אני לא יודעת כלום', הלחץ תפס אותה בצבת מאיימת. 'א… אני', היא הביטה בשי ואז ברוני וחזרה בשי. הם קפצו מולה בזוגות, בשלשות. הראש שלה הסתחרר. 'מה קרה לי?' הפנתה את השאלה. לא יודעת אפילו למי. רועדת.
שי ורוני החליפו מבטים אילמים.
לכל הדעות זה נראה רע. נשמע רע. מרגיש רע.
אז זה רע.
איי דיי איזה מגניבב
תאמת שראיתי את זה מהפוסט שעלה על זה..
יאוו מהזהה אתם מוכשרות זה פשוט מגניבבב
אהבתי בטרוף תרעיון
תמשיכו לכתובב כל אחת פה כותבת?
אתם טובוות מענין פחדדדד
אוי אמלהההההההה
סבתלהה
שה' ישמור עליכןן
יאאאא
אני פשוט במתחח
נוו תמשיכווו
אני לא יכנס לכן באמצע:) אני רוצה, אבל זה יפריעה
אז אני עוקבתתת
יאאלההה
יוו
חחח
את תסתכלו עלי ככה. אני פשוט מרוגשת מהסיפור הזההה הוא נגע בי עמוק.
אבל לא הבנתי משו. יכולות להסביר?
אייזה קטע של מכתבים?
ואגב, אני זאת שהעלתה את השאלה עליכן. פשוט מעריצה קבועה!
לדעתי זה לא יפריע כמו שכבר אמרתי
זה פוסט פתוח
אבל תשאלי את כולן
הגבתי לך בשאלה אז תציצי שם?
וגם אני לא הבנתי עדיין… נגלה..
מכתבים מללי לאבא שלה או משהו כזה נראלי…
הי הייי!
??????
הסיפור הזה הוא סיפור מתח????
הי בנות שבוע טובב
העלתי המשך אבל כנראה בגלל האורך.. נצטרך קצת לחכות (נראלי באמת הכי ארוך שלי ?)
לא קראתי עדיין אבל עלה
אלופה שאת:)
מחר אולי בליה אני אשב..
כי ה' טבת אז עמוס במשך היום…
בלילה
היי לכל צוות הסופרות פה:))
אני ממש אוהבת את הסיפור!! עוקבת אחריכם בנשימה עצורה.
יש מצב אני נכנסת?
מקסימום, פשוט אכתוב ואז תגידו אם זה יפה.
מחכה לתשובה:)
לי אין התנגדות אבל אינני היחידה פה?
לדעתי יש פה כבר הרבה כותבות
ממ.. אז אולי תפתחו כזה חדש כמו שהצעתן?!
יהיה מעניין לעקוב מהצד ולא מבפנים;)
ועלומת שם, אין בעיה, רק פליזז בלי להעלם חח;) או לפחות להודיע מראש שנדע לדלג או לחכות..:)
ובמבי, חולההה על הדימוים שלך
וברוך מחייה המתיםם!! והיא הולכת להיזכר למה אבוי שלא חחח
קראתי פעם באיזה ספר (אחד הספרים הסתומים חח רק שתדעו) על איזה מישו אחד שנכנס לתרדמת וכשהוא פגש איזה מישו הוא התעורר, ממ בעצם כאן היא כבר התעוררה, ובכל מקרה זה דמיוני, אז עזבו ערבבתי כאןןן ?
וגל המקורית וכל המחמיאות תודההההה
ובקטע של החבדניקית אם נעשה עם זה משו נשנה קצת שהם לא יהיו חבדניקים נראלי..
חחח חפרתי מושיח מחכה לך…;)
לכל צוות הכותבות, המהממות והמוכשרות שפה:)
אני יגיד לכם שוב, שאתן כותבות מדהים מדהים!
ואני פשוט נהנית ברמות לקרוא!
מסיבות לא צפויות נעלמתי למשך כל חנוכה מיום שני?
ומבינה שסדרתם את הרצף מחדש, אם תסכימו לי בכל זאת,
לתת לי צ'אנס לנסות את מזלי בכתיבה? ואם ייצא יפה להכניס אותי
לרצף אני ממש ממש אשמח:)
לא עשינו רצף חדש פשוט דילגנו עליך כי לא הגבת…?
קיצור את עדיין בצוות עד כמה שידוע לי
במביייייייייייייייייי
אני עצבנית עליךךך
הרסת לי את דניאלההה
אוףף
למה עשית לה את זה????????
נעלי אדידס, יכול להיות שזה לא אמנזיה אלא זה יכול לחלוף, סתם בלבול מהמשכחי כאבים כי גם פזיולוגית מבחינה רפואית אמנזיה לא כל כך סבירה.
נ.ב. קראתי בויקיפדיה שאמנזיה יכולה לעבור אחרי חודש ואם לא זה נהיה כרוני. קיצור אולי כדאי שנקרא על זה קצת מידע
סליחה??
פשוט המצב היה יותר מדי סטטיסטי ובכל סיפור צריך את נקודת הקפיצה של המתח אצל גיבורת הסיפור אז גרמתי לה לאמנזיה…
מקווה שלא ניפצתי יותר מדי חלומות?
סליחה נעלי אדידס?
רק היום גליתי אתזה, בנות אתן פשוט מוכשרותתתתת אמאלה כישרון על חלל אחת אחת!!!!! מאיפה הוצאתן אתזה??
מחכה בקוצר רוח להמשך הסיפור, מסוקרנת ממש מה אתן מעוללות לדניאלה ללי וכל החברה
אגב, ראיתי שדנתם אם המשפחה של ללי תהיה חבדניקית או לא. אם אני לא טועה כשאפרים הלך להתייעץ עם הרב היה כתוב שזה המשפיע שלו עוד מהישיבה, וגם בסוף השיחה הרב אמר לו משהו לגבי הרבי, לא זוכרת בדיוק
אז… זה לא משנה אם לללי יש משפיעה או לא, אבא שלה חבדניק?
גל, צריך להסתכל גם בתגובות מסביב?
זה היה המשך שלי וגם במבי המשיכה מאותו מקום והחלטתי שההמשך של במבי יהיה הרשמי אז הם לא חבדניקים.
לכן בדיוק עשינו סדר של כתיבה
תקשיבו בנות אמנזיה זה לאו דווקא לכל החיים!!
מה פתאום!!
זה יכול לעבור אתן רוצות אני קצת אסביר על זה?
שתבינו יותר טוב מה זה אומר…
אני אשמח!
או אפילו תעתיקי קטע מויקיפדיה רק שיהיה לנו לידע כללי..
אוף אוף אני לא יודעת למה זה מרגיז אותי אבל כל הקטע הרפואי של דניאלה לא נשמע לי.. לא מבינה איך קרה מה שקרה. צריך לבדוק אפילו בצורה בסיסית אם זה דבר שקורה..
סורי על ההתקפה
זה קורה…
את יכולה לבדוק אני לא ממציאה זה מבוסס על סיפורים אמיתיים…
כנ"ל. קראתי שזה יכול להיות מירידת לחץ דם קיצונית. אז חשבתי שאולי נוסיף או לעשה רדיואקטי כזה שדניאלה מקבלת את ההודעה על זה שאמא שלה קיבלה דום לב ואז או שיש לה ירידת לחץ דם או שהיא מתעלפת תכלס ומה שקורה זה שהיא מקבלת זעזוע מוח כי ראשה נחבט ברצפה… + היא לא שתתה מלא זמן וזה גורם לחולשה שיכולה לגרום לירידת לחץ דם עד כמה שידוע לי… ואז לאובדן הכרה
מה אומרת סיפורת?
חחח אולי חברה שלה מהפנימיה תגיד אתזה לפרמדיקים (כתבתי נכון? חח) שוואיי בעצם היא לא כזה שתתה וכזה…
אולי היא הייתה עם דניאלה בחדר לפני שהיא התעלפה ודניאלה ראתה תהודעה ביקשה כוס מים אולי אמרה שוואי לא שתיתי מלא זמן (לאיודעת אתם תדאגו להגיון;)) ואז היא תספר אתזה לפרמדיקים..
בעצם לא חובה לספר אם זה כתוב שזה קורה..
לא אכפת לי שדניאלה גם תהיה חולה עם גידול במעיים
אבל שיהיה מידע רפואי ולא משהו ככה באוויר
וואוווווווווו
קראתי את כל מה שהחמצתי ואתן כותבות מדהיםםם
הבנות שהצטרפו אתן אלופות!
רציני הלוואי והייתי כותבת כמוכן ?
אתן רואות כאן שותפות בדרך שנותנות ביטוי לכשרונות האדירים שלהן, אני רואה כאן רב מכר או לפחות בלוג שעומד לצאת לאור בעתיד הלא רחוק.
אז סופרות יש? יש!
במה יש? יש!
קוראות יש? יש!
מבקרת ספרים יש?
?????????????
אל דאגה חבריא, יהיה!
אז אחרי שגמעתי כאן כל מילה בשקיקה, הבאתי חוט ומחט ויצאתי לדרך.
כן, אלו החורים… וזה קורה לסופרות הכי טובות…
1. למה הרבנית קראה לללי לשיחה?
תחשבו, היא מנהלת פנימיה ומדרשה ואחת הבנות לא מרגישה טוב ונמצאת בסכנת חיים. מה הקשר עכשיו לקרוא לאיזה חברה של המקורבת לשחנ"ש?
או שמא דניאלה שיתפה את הרבנית בקורותיה של העלמה הצעירה?
צריך עיון…
2. ללי במרד על כל העולם, הכל לא מסתדר לה, מעצבן אותה, כולם נגדה. בוף! שיחה עם הרבנית והיא ילדה למופת. אני מאמינה בניסים, ובכל זאת…
האמת היא שלא רק לאפרים יש בעיה, גם היא מרדנית לא קטנה שצריך להעמיד אותה על המקום. היא ברחה באמצע הלילה לישון בפארק ברחוב, לא כל נערה היתה מסכימה לעצמה עד כדי כך…
3. איזו השגחה פרטית שגם האמא וגם הבת אבדו את ההכרה באותו יום, מדהים. וקיטשי. אולי יש כאן משהו גנטי?
דניאלה גם קבלה התקפת לב? כי זה לא הכי שכיח בגיל שלה…
4. אמנזיה אכן יכולה לעורר תפנית בעלילה, אם כי לא ברור ממה היא נגרמה. דניאלה לא קיבלה שום מכה בראש, ועל פי הידוע לי כאב גרון לא מוביל לאמנזיה. תקנו אותי אם אני טועה.
דניאלה עד כמה שאני הבנתי, לא קיבלה התקף לב..
היא קיבלה סוג של הלם מההודעה והתעלפה
איך קוראים לזה אנלא זוכרת..אבל זה לא נראלי התקף לב
הרבנית, או לפחות ככה אני תופסת אותה, היא אישה חדת עין. היא נפגשה עם ללי לרגע קצרצר והרגישה אותה+ היא בוודאי רצתה לשוחח איתה ולראות איך קיבלה את מה שקרה לדניאלה כי אני משערת שעל פי הסיפור ללי בכתה כבר במדרשה אחרי שדניאלה פונתה.
וגם הרבנית ראתה שיש לה סמארטפון למרות שהיא ניראת מבית חרדי וממשפחה מוכרת ומיוחסת.
ענה לך?
אוקי, התשובה לכל מה שכתבת כאן היא המשפט הראשון "ככה אני תופסת אותה"?
זה אמור להיות ברור ומובן גם לקורא.
*ושוב, למה היא קראה לה?*
תחשבו רגע על סיטואציה מהחיים.
מדרשיה של בנות, מנהלת חדת עין וחמה, אך מטבע הדברים – גם עסוקה. פתאום בחורה בפנימיה מתעלפת.
פנים לבנות.
כמו סיד.
גוף שמוט.
גלגול עיניים.
פאניקה.
לחץ.
מתח.
נסו לתאר לעצמכן את חוסר האונים. את האחריות שרובצת באותו רגע על הכתפיים של מנהלת המוסד הזה.
מזמינים אמבולנס,
מנסים להבין מה קרה,
מרגיעים את הבהלה של הבנות. (תנסו לתאר את הצעקות בכיתה כשנכנסת צרעה… עכשיו תחשבו על מוסד מלא בנות כשבת מתעלפת…)
בין כל הכאוס הזה יש איזו ילדה שבדיוק באה לבקר את חברתה (אין קורונה בסיפור הזה??!) היא מחזיקה במכשיר חכם והחצאית שלה לא הכי ארוכה…
והיא בוכה (טבעי בעצם, לא?)
והולכת.
ועכשיו בכנות…
כמה הגיוני שהמנהלת, העסוקה עם עשרות סיפורים של תלמידות, ועכשיו גם עם תלמידה שלה שנמצאת בסכנת חיים, תשב ותחשוב, "אוי, היתה איזו נערה שבאה לכאן כשדניאלה התעלפה. והיא ממש בכתה. בוא נזמין אותה, נדבר איתה"
רק לי זה נשמע מופרך?
עד כמה הגיוני שבחורה עם סמארטפון ומראה קצת לא צנוע תמשוך את ליבה, היא רגילה לראות עשרות כאלה מידי יום ביומו.
ומאיפה לה בכלל שללי מגיעה מבית חרדי?
זה נקודות שאפשר להתייחס אליהן בהמשך הסיפור וזה לא יפגע בעלילה.
אולי תכף אסגנן איזו דוגמה.
ואגב, הרוצה בטוב, יש לך כתיבה ממש שואבת ומענייינת, כיף שאת כאן באתר וכותבת?
הם לא אבדו את ההכרה באותו יום. המנהלת אמרה למד"א שהיא מתעלפת בפעם השלישית ביומיים האחרונים, so… זה אחרי יומיים שהיא ממש אבדה את ההכרה
יואו את אלופה!
בקשר להערה הראשונה הרוצה בטוב צודקת ובמקסימום נוסיף איזה קטעון שיסביר את העניין
ההערה השניה, ממ.. היא לא ממש במרד
היא יותר עם שאלות חסרות מענה שממרידות אותה..
אבל רעיון לעשות קטע שהיא נפגשת עם הרבנית וסוגשל 'מתקיפה' אותה בשאלות, אבל היא יותר אחת שרוצה לדעת מאשר מרדנית..
הערה שלישית ורביעית, בקטעים הרפואיים אני אחריכן בעינים עצומות אני בורה ועמארצהה בעניין הזה
אגב אם כבר מבקרת יש בקטע שאפרים נפגש עם הרב פאשלה רצינית עם השעות אבל נסדר אתזה:)
אוק מידע על אמנזיה:
אמנזיה מגיעה מרצון עז לשכוח דברים קשים. אמנזיה לא חייבת להישאר לכל החיים, בדרך כלל נותנים לבן אדם זמן עד שהוא מתחיל להיזכר לאט לאט בפרטים, אפשר גם להביא אליו אנשים שהוא מכיר כדי להצית לו את הזיכרון אבל בשום פנים ואופן לא מכניסים לו את המידע בכח!! זה מזיק למח לנסות ולהיזכר בכוחות עצמו…
***
תקשיבו אני חושבת שאמנזיה מאוד יכולה להוסיף לסיפור, זה לא הגיוני וקצת משעמם סיפור שחוזר על עצמו בלופים של ללי אפרים ללי אפרים והדניאלה הכל יכולה שעוזרת לללי, צריך איזה תפנית בעלילה ובכוונה הבאתי מידע רפואי שקראתי עליו הרבה ואני יודעת מהו, אני לא רוצה שהסיפור יהיה בלי ידע בסיסי ויראה מגוחך…
אתן לא חושבות ככה? שהיה צריך איזה קפיצה לסיפור?
ודניאלה לא התעלפה בגלל כאב גרון… כן? זה כתוב במפורש אבא שלה האשים אותה בהתקף הלב של אמא שלה מה שגם באיזה שהוא מקום היה נכון.. אז היא רצתה לשכוח, כי תכלס התקף לב זה דבר לא פשוט ויכול להביא לסיבוכים רפואיים ואפילו למוות אז דניאלה לא הצליחה להכיל את זה וכאילו הורידה על הזיכרון שלה מן מסך שחור.
יותר מובן?
לדעתי חסרת הידע זה בסדר:)
מה שכן מבחינת העלילה מסכימה איתך!
זה אחלה תפנית לעלילה!
במבי, קודם כל יש לך כתיבה נדירה! באמת באמת
אחת אחת כאן כישרון מדופלם! מגניב מה שהולך כאן
ובחזרה אליך, יש המון טעם במה שאת אומרת, באמת חייבים איזה סוויצ' בעלילה, כי אחרת הסיפור יאבד את זה. בתור תולעת ספרים עם וותק?(מסדרת את העניבה), אני יכולה להגיד שהנושא הזה יותר חרוש מאשר שכיח במציאות.
וגם די צפוי שבסוף היא תיזכר, לא?
אבל זה נותן לי רעיון לכיוון חדש לסיפור, מישהי שמאבדת זיכרון ולא חוזר לה, יש דבר כזה?
עזבו, מסובך.
אני חושבת שהתופעה שבמבי מדברת עליה היא הפרעה נפשית של דחק פוסט טראומה. שזה קצת שונה מאמנזיה, הנגרמת מחבלות, דימומים מוחיים או שוק חשמלי. אוווצצצ
אם אכן מדובר בהפרעה, אז התסמינים קצת שונים, שימי לב.
אם את ממש 'מתעקשת' על אמנזיה, לכי אולי בכיוון של דלקת קרום המוח… כך גם נשקפת סכנה לחייה, כמו שסופר מעלה. כי בואו, הלם וטראומה לא באמת מסכנות חיים.
תכף אעבור לנתח את דניאלה וללי ממבט של קוראת מהקהל.
ועד אז מחכה בציפיה דרוכה לפרק הבא,
עד כאן
מבקרת??
אהה אוקיי במביי
פשוט נלחצתי שזה לכל החיים..
כע ובאמת לא מזיק איזה אקשן עכשיו
לא מוצאת זמן עדיין לשבת ממש על הפרק…
עמוס.. יא בכל זאת…?♀️?
בכל מקרה אני אשתדל כמה שיותר מהר
וואי מבקרת ספריםם
אהבתי
נשמעת כמו איזה סופרת גדולה מפורום הסופרות המתקדם בעולם
גם אני לא התחברתי לכל הקטע של דניאלה.
אבל נו שוין
נערות שרוצות שיהיה לדניאלה דום לב ביחד עם אמא שלה, ושללי חולה בפיצול אישיות המופיע בעת השיחה עם הרבנית הדגולה
לא נורא. תני לדמיון להמשיך לצמוח
ככה יוצאים הספרים הטובים בשוק.
תמשיכי עם הביקורת.
היא ממש גרמה לי לחיוכים!
ומה אתן אומרות שננסה קצת לשנות את המקרה של דניאלה?
ואל תשכחנה (יש לי תיכף מבחן בלשון. מתאמנת.) שתמיד אפשר להוסיף עוד ועוד זירות עם התרחשויות. לא חסר.
מחלה
תאונה
שידוכים
גירושים
מעבר דירה
לידת שלישיה
ספינה שטבעה
וכו'
בהצלחה לנו!
אני יודעת שזה בקשה לא הגיונית אבל בכל זאת
יש מצב שמישהי מקבצת את כל הסיפור לפוסט\תגובה חדש?
שנוכל לקרא את כל הסיפור שכתבתן בבת אחת,
אני פשוט לא אוחזת ראש, ויש כבר 481 תגובות אז..
צודקת לגמרי
בעז"ה כשנגמור נוציא את זה כסיפור בהמשכים אולי
אז חכי בסבלנות?
היי בנות. אישית ממליצה לא להתערב ולתת ביקורת על הכתיבה….
זה רק לכיף והיה ממש נחמד לקרוא… אם ירצו להוציא אתזה אז אולי הבנות יחליטו לגעת בעלילה ולשנות.. תודה לכולן!
לא הספקתי לקרוא את התגובות ובטח שלא לקרוא אבל מסכימה איתך
בנות לא לסבך
אנחנו נטו נהנות
מי שרוצה לכתוב ספר זה לא פה. זה היה מעולה עד עכשיו
ערב טוב
(רשמי יותר מזה יש? חח)
לא מתכוונת לפגוע באף אחת, רק מביעה דעה.
*ובטח שלא לכתוב(המשך)
לא יודעת מה לומר..
בשביל מה לגרום לה לשכוח לתמיד?
נעשה שהיא תשכח לכמה זמן וזהו לא צריך יותר מדי… אוקי?
בואו תנו לסיפור לזרום כמו שכמה בנות אמרו כאן, תנו ביקורת אבל לא משהו שצריך יותר מדי לשנות בבקשה זה לכייף שלנו…
ובאמת לא מתכוונת לפגוע באף אחת?
אני אשב עכשיו לקרוא את מה שכתבתן. מניחה שחשוב בשביל הסיפור:)
ואח"כ אנסה להתחיל
אינלי הרבה זמן כי אני צריכה לשבת על עוד עבודה מעצבנת אבל אני ממש אנסה
ונ.ב.
זה מאוד יפה שאתן מביעות דעה על הסיפור, אני הכי בעד!
לא מחייב שכל מילה בסלע אבל לשמוע אני מוכנה
כמו שכתבתי בסוף זה רק לכיף
רק אולי תעשו את זה בתורכן השני, כי מאוד קשה לי עכשיו להתפקס מרוב הודעות
אז ששם יהיו הדיונים וכו'(הרבה וכו' חח)
תודה וערב טוב
(אני מאוד מנומסת, באמת, אתן לא מכירות אותי??)
איזה נ.ב. ארוך…
וואו אוקיי כתבתן מטריףף
אין מילים איןן
סיפורת את כותבת מושלם ממש! ואת מוכשרת ממש בלעצור את המתח בשיא, בשיא הרצינות! את ממש טובה בזה, תלמדי אותי (אני בד"כ במתח אז אני לא עומדת בזה וממשיכה חח)
ובמבי, נו את יודעת חח, המחמאות הרגילות על השלימות המהלכת שלך!
ולפי מה שריפרפתי שחלקו על אם חייב אמנזיה או לא אז שתדעי שזה במקום לגמרי, הכי מתאים!
עכשיו אני אלך לקרוא את התגובות של ההארות, מיד אח"כ בעז"ה אנסה לכתוב
***
בסוף אני חייבת ללכת (אוף אוף אוף) אז בעז"ה אני מקווה מחר
לימודים ארורים…
חחח יואו נותנות הביקורת למיניהן..
נראלי קצת הלכתן רחוק, כלומר, אנחנו כותבות לתחביב ולכיף..
אני מתכוונת, אתן עובדות קצת לחינם כי זה בסך הכל חובבני ממש..:)
ומושיח. מחכה להמשך שלך כברר
פליז שיהיה היום אוקי?? יש כמה דברים (סיבת הנתק, המכתב) שאני כבר במתחחח!!
הייתי אמורה להיות פה רק להפסקונת קצרה אבל בשבילך:) אני אשב עכשיו.
רק קראתי שניה את כל ההארות לצורך הסיפור ולמבקרת- אף אחד לא אמר שללי מושלמת בתכלית, חכי חכי מה אני מתכננת??
ובאמת יכול להיות יפה אם היא תישאר עם משהו לכל החיים (דניאלה).
אבל אין צורך לתכנן. הכל יוצא הכי יפה כשזורמים(מניסיון?)
כבר רקמתי את רוב הרעיונות. נשאר רק לכתוב.
שוב מניעות ועיכובים(לאאאא)
אבל מיד כשאוכל אשב. היום זה יהיה פה!
ממ הפעם יש לי ציפיות גבוהות ממך?
סתם חח מחכה!!
אגב זאת שביקשה את הסיפור במסודר..
לי יש אותו אצלי בדוקס, אם תגיעי אליי תקבלי חחח אבל זה ארבעים עמודים, אם נעלה אתזה כתגובה זאת תהיה התגובה הארוכה שנכתבה אי פעם בתולדות האתר ?
תשלחי קישור לדוקס ????
ככה גם נוכל לראות מה שאת מוסיפה בלי שתצטרכי לשלוח שוב
חחח מצידי בכיף אבל אין סיכוי שיעלו את זה ובצדק
זה דוקס שיתופי אחרי הכל:)
רק עכשיו רואה..
צודקת לגבי הקישור לדוקס.
אולי למערכת יש רעיון איך לעשות את זה מסודר ושכולן יוכלו לקרוא ולהנות?
כי באמת אלה שכותבות חוץ מזה שהן נהנות הם כותבות מהמם!!
וקצת קשה לעקוב אחרי הסיפור..
מקווה שזה לא יותר מידי דרמות בפרק אחד… אבל הייתי חייבת לחושבת?
לא מאמינה שהצלחתי למצוא זמן ולכתוב. ב"ה צלח:)
***
שי יצא מהחדר. משאיר את דניאלה עם המבקרת שלה. אישה מבוגרת. האור בעיניה הצית גם אותו. נס כפשוטו!. פשוט נס!, שי התלהב, חוזר על דבריה מבלי משים, אמנם היא לא במצב טוב מספיק נפשית וגופנית אבל היא ערה! ומדברת!. הוא פונה לכיוון התאים. התקדמות עצומה אחרי הדממה שהיתה מנת חלקנו בשבועות האחרונים!
שי שולף את המפתח מכיסו, פותח. מוציא משם פלאפון. מספר ספרות וקול חיוג נשמע ממנו "הלו? גפן?, את לא תאמיני!! פשוט נס! נס!" אין תגובה "הלו? הלו גפן? שומעים?".
"לצערי שומעים ועוד איך שומעים. מה אתה רוצה מהבת שלי אה? מה?" יניב כעס.
"יניב? מה.. מה אתה רוצה? למה.. איפה גפן?"
"זה לא משנה. היא בסדר. אתה יודע בדיוק מה אני רוצה. עכשי תענה לי. למה שאתה תתקשר לבת שלי??" לבת היחידה שעוד נותרה איתי.
שי התלהט "יניב אתה יודע שזה לא זה. תפסיק להאשים אותי בבחירות של הבת שלך! זה שהיא בחרה בדרכים שלא מקובלות עלייך לא הופך אותי לאשם!" שי עצר, מתנשם.
"לא הופך אותך לאשם? לא הופך אותך לאשם?! אל תשחק איתי משחקים, שנינו יודעים מי לקח אותה לשיעור 'יהדות-הדרך לחיים מאושרים'" יניב ציטט בלעג "אתה התחלת את זה ואתה גרמת לזה ואתה ל…"
"נערה בת 16 היא בהחלט גדולה ובוחרת את הבחירות שלה בעצמה!" קטע אותו בחדות "מאז עברו כבר ארבע וחצי שנים!!, תבין כבר! היא בחרה וזכותה לבחור את דרך החיים שלה!"
צליל הניתוק הדהד כתשובה.
***
השעה אחד עשרה ושש דקות בלילה. בניין הפנימייה. בנות הפנימייה כבר נמצאות עמוק בחדרים, קולות התארגנות לשינה או לחילופין צחקוקים שקטים נשמעו מכמה מהם.
אגם יוצאת מחדרה לכיוון חדר השירות. נייר הטואלט אצלינו בחדר נגמר בשניה, בעיקר בזכות קרן, היא חושבת לעצמה בחיוך, ממשיכה ללכת. כזו מצחיקה קרן הזאת, מכינה דגמים מנייר טואלט. הבנות בפנימייה הזו משהו מיוחד.
היא שוב מחייכת, רק לרגע. פניה של אגם נעגמו. זה החדר של דניאלה, מסכנה. היא באמת נשמעת מיוחדת, בייחוד אחרי מה ששמעתי מהרבנית, בקושי הספקתי להכיר אותה.
בהחלטה של רגע היא לוחצת על ידית הדלת. חדר מאוורר ומסודר נפתח בפניה, חותמה של הרבנית מורגש. אגם נכנסת, נושמת אליה את החדר.
ממש רחמנות, יום אחד בריאה לגמרי ויום אחר מחוסרת הכרה. בעצם הרבנית אמרה שדניאלה התעוררה, היא אצלה עכשיו. אגם הסתכלה סביב. מזוודה קטנה מפינת החדר קרצה לה, רק מבט קטן, החליטה, נכנעת לסקרנותה.
ריצ'רץ' קטן, מעטפה חומה, מכתב. אגם מיקדה את מבטה בשורות.
"דניאלה שלי, כן, עדיין שלי. קשה לי לפנות אלייך, שברת אותי במו ידייך ואת יודעת את זה. לא מגיעה לך התייחסות לכאורה, אבל אני שולחת לך את המכתב הזה עם גפן אחרי חודשים של חיבוטי נפש, קשה לי מאוד לספר את זה אבל אני חושבת שאת צריכה לדעת, דווקא במצב שלך. דווקא בגלל הדרך שעברת אל המקום שבו את נמצאת. דווקא בגלל שקשה לך עכשיו. אפילו שאני לא שמחה בדרך שלך אני עדיין אמא שלך, ורוצה לעזור. אז כמו שידוע לך יש לי שני אחים, שי וחנן. אבל אם תבדקי אצל סבתא תגלי שזה לא הכל. דווקא לי, שאני כל כך מתנגדת לדת, יש" אגם עצרה בפתאומיות, זו ממש השגת גבול! ואני עוד מתחזקת!, היא קמה במהירות, החזירה את המכתב למקום ויצאה מהחדר.
משאירה אחריה שורות מלאות משמעות "יש אדם, בשר מבשרי. שהוא חרדי. ולא זו לא רק את. זו אחותי."
שלחתי לפני שעה וקצת אבל זה ארוך אז לוקח זמן כנראה
אמן שיעלה היום! כי הבטחתי כבר אז אמן!
סתם לידיעה אני תכננתי שכאילו היא אחותה אבל הן לא גדלו יחד (נשלחה לאימוץ וכו', בואו לא נקדים את המאוחר?)
וגיל 16 הכוונה שבגיל 16 היא החלה לחזור בתשובה
וואווו משיח!!!
ואוווו!!!
אהבתיייי היה שווה לחכותת!!
מדהיםםם
תודה צדיקה!
מעניין מה תפתחו מפה?
חחח יששש זה עלההה
וואו מהמם!
איזה התפתחויות וואוו
רק כמה הארות ברשותך ?
רוני לא צחק על שי שאחיינית שלו דוסית???? אולי ששי יהיה מסורתי חזק כזה?
וכתבתי כבר באחד ההמשכים שלשי יש אח שקוראים לו ליאור דקה אני אחפש את זה..
הנה:
"הוא רואה בעיני רוחו את המשפחה הקטנה. לפני שנים
דנה הוא וליאור"
ואוי זה יהיה אדיר שהיא תמצא משפחה חרדית ותתחיל להיות בקשר איתםם.. בסוף יהיה שם גם שידוך ??
תודה:)
שי חילוני לגמרי, הוא הלך לשיעור סתם כי עניין אותו. אין לו משהו נגד או בעד דת. הוא לך לזה בתור הרצאה כזה. לא תכנן כלום.
ובקשר לליאור אז נשנה את זה לליאור ושי שום בעיה. אם נעשה עם זה משהו בסוף אז נשנה. וצריך להוסיף את זה לאפיונים. כשנתקדם עוד אני אחדש אותם.
חחח לגמרי?
משיח!!!
איי איי איי איזה יפהה
חחח אהבתי:)
טוב אני מנסה את מזלי..
**
הדף שעל השולחן המתלא בקשקושים שהעט צייר עליו, קווים אלכסונים ובלי שום משמעות. גם עיגולים לא ברורים הצטיירו שם, מנסים ליצור קצת חיים בקווים לא ברורים.
ללי יושבת שם, מחזיקה בעט ומסתכלת על הבאלגן שבתוך הדף.
ככה גם נראה המוח שלך, ללי?
הכל אצלו מבולבל, שום דבר לא ברור.
יש שם מיליון שאלות בלי פיתרון.
ואין מי שיענה.
ללי ממשיכה לקשקש על הדף, בוהה בו.
דווקא נחמד לנסות לצייר את המוח שלי, היא מהרהרת בכאב.
לראות איך הכל נהיה אחד בתוך השני, מסורבל, מסרבל.
ללי שומטת את העט פתאום. איך הסכמתי לעצמי לשבת פה ולקשקש ודניאלה בבית חולים? איך? כדאי לעשות משהו יותר מועיל מסתם לנסות לצייר את המוח שלי.
היא לוקחת את הדף שעל השולחן, רוצה לזרוק אותו לפח. אבל פתאום היא נעצרת, ומסתכלת על הקווים. פעם הם לא היו פה.
פעם זה היה דף חלק ויפה, בלי בילבולים.
גם את ככה, ללי? גם המוח שלך היה פעם חלק בלי שום קווים שבילגנו את הסדר?
היא מסתכלת על התמונה שתלויה בחדר.
יש שם תמונה עם מסגרת וורודה, ורואים ילדה ילדה חמודה עם חיוך שובה לב. ילדה שהשיער שלה עף ברוח והיא נהנית כל כך, ילדה שמתגלגת בדשא עם אחותה הקטנה.
זאת את, ללי?
כמה שאת השתנית, כמה שאת נהית אחרת.
הדף עדיין בידיה, היא מסתכלת עליו שוב.
לא רוצה להסתכל.
ומסתכלת.
היא מקמטת אותו חזק, זורקת אותו לפח.
לוקחת דף חדש, מתיישבת ליד השולחן ומתחילה לכתוב. זה מוזר לה, היא רק מנסה.
היא שוכבת שם / בבית החולים
ואני פה / בוכה תמרורים
הלב איתה / הלב שלי
ואני פה / בלעדי לבבי
מחפשת אותה / בנרות
מייחלת שהיא תשוב / עם הלבבות
שתגיד מילה / תנחם
אחרת מה הוא שווה / הזה שמנגן
תחזרי מהר / כבר לא יכולה לחכות
כי אחר כך / לא אפסיק לבכות
וללי באמת לא מפסיקה לבכות.
"אני רוצה את דניאלה!!" היא שומעת את עצמה צועקת.
צעקה אילמת, וגם חרשת.
***
טוב האמת שחזרתי על קטעים אחרים..
תחליטו אתן אם להכניס או לא..
כילו רציתי שיראו כמה שהיא מתגעגת לדניאלה ואין לה אפשרות לבוא אליה
***
"אבא מי זה היה?" גפן שאלה כשנכנסה למטבח המרווח בבית שלהם. אבא סחב אותה הביתה בכוח מהבית חולים ועכשיו היא קצת מודה לו על זה. זה הרגיע אותה טיפה, ממש רק טיפה אבל הטיפה הזו אפשרה לה לישון חמש שעות ברצף בלי להתעורר מסיוטים.
"אף אחד" יניב ירה ועיוניו הצטמצמו בכעס בלתי נשלט.
גפן נשכה שפה ונכנסה ל'שיחות נכנסות'. זה היה שי.
אבא הביט בה במבט מצמית. "את רוצה להסביר לי למה את בקשר איתו?"
'כי הוא דוד שלי!' היא רצתה לצעוק אבל היא לא רצתה לגרום גם לאבא לדום לב אז היא מלמלה משהו בשקט.
"דברי יותר בקול גפן" הוא הורה לה בחדות, מרגיש איך הכעס החם ההוא, הטרי, שולט בו באופן טוטאלי.
"מה הבעיה שלך שאני בקשר איתו? הוא לא מזיק" גפן התפקעה גם היא לבסוף ופניה המנומשים האדימו.
"כי אני לא מוכן שאת תהי בקשר עם האדם שהרס את הבת שלי" הוא צעק וקול של אגרופו נפגש עם השולחן הדהד בעוצמה בין הארונות.
גפן זעמה. הטיפה שירדה ממנה חזרה עם עוד כמה חברות והיא הרגישה שהיא נחנקת. היה עדיף שהיא היתה נשארת במחלקה, שם אבא לא היה מעז לצעוק עליה ככה.
היא קמה בדממה מהכיסא וניגשה לדלת.
"לאן את הולכת?"
"לאמא" היא לחשה, קולעת את הדמעות וטרקה את הדלת מאחוריה, יודעת שהכאיבה עכשיו לאביה ודקרה לו את הלב.
הרוח הקפואה שקיבלה את פניה בחוץ הכתה בה שוב ושוב, כמו מייסרת אותה על טיפשותה. היה אסור לה לעזוב את אבא לבד עכשיו, הוא במצב רגשי מאוד לא טוב והיא פחדה שהוא יזיק לעצמו אבל היא לא העזה להסתובב ולחזור לווילה 'המתוקה' שלהם. הרצון לפגוש את גופה הדומם של אמא והאגו לא נתנו לה לעשות את זה, כמו הכריחו אותה להמשיך ללכת לכיוון בית החולים. הדרך לשם ברגל לקחה חצי שעה ולמרות העייפות שקפצה שוב על גפן היא העדיפה ללכת מאשר להיכנס לאוטובוס שיסגור עליה ויגרום לתחושת המחנק שלה להתגבר.
הטלפון שלה צלצל לפתע. היא הביטה על הצג. זה היה שי, היא חשבה שהוא לא יעז להתקשר אליה ביומיים הקרובים. כנראה שטעתה אבל היא ידעה בברור שהיא לא תענה לו. היא חייבת לנתק איתו קשר אם היא רוצה לשמור על אבא בחיים.
הטלפון המשיך לצלצל והשם של שי ריצד על הצג בעקשנות. היא דחתה את השיחה, שיבין. שיבין שהוא רק גורם לצרות.
***
מתנצלת אם יצא קצת חלוד. אני מרגישה חלודה בלי קשר אז… סליחה.
***
בבכי וכאב התארגנה ללי לשינה, עם מחשבות על המצב המתסכל הזה . שהיא לא יכולה לבקר את החברה הכי טובה שלה ,שנמצאת במצב של חיים ומוות .
למחרת יום חדש הפציע לאוויר העולם ,
אולי היום יהיה יום טוב , 'לשם שינוי'.
יחלה ללי , שתקווה ממלאת את פיה.
הסתכלה בשעון , השעה שש בבוקר .
כמה זמן לא ראיתי את השעה הזאת בשעון?!
שאלה את עצמה בכאב .
אבל בשביל מה לקום הפעם כזה מוקדם?!
כדי שיעבור עוד יום סגרירי וקודר בבית ספר .
ואח"כ עוד כמה שעות של דכאון ,
על זה שאני לא יכולה לבקר את דניאלה?!
בהחלטה נחושה ללי העיפה את המחשבות הפסימיות מראשה. קמה מהמיטה בשקט , כדי לא להעיר את אחיותיה.
נטלה ידיים ,אמרה ברכות השחר. הרתיחה מים לקפה ,ויצאה קצת למרפסת של הבית. עם קפה מהביל ועוגיות טריות בידה,
לנשום קצת אוויר טוב . שייתן למחשבות הסוערות שלה ,מרחב.
***
גפן שקעה במחשבות עצובות ,על כל החיים האלה.
בזמן שכל החברות החמודות שלי מכייפות להם ,
אני צריכה להתמודד עם כל כך הרבה דברים.
האנשים הכי יקרים לי נמצאים במצבים כל כך קשים,
שאני לא יכולה בכלל לסייע להם .
כמה ילדה בגיל שלי-
נערה קטנה בת 16 יכולה לסחוב על הכתפיים שלה?
אבא במצב רגשי קשה ,ובנוסף לכל כועס על זה שיצרתי קשר עם שי. דניאלה עוד ללא הכרה. אמא גם.
ועכשיו בנוסף לכל אני צריכה לראות איך מגשרים בין אבא לשי. אחרי הכל שי ,הוא דוד מקסים וטוב . ולא מגיע לו היחס הזה.
אני חושבת שאבא צריך להתגמש קצת בנושא הזה של החזרה בתשובה של דניאלה. אחרי הכל היא בחרה בזה בעצמה. עובדה ששי לא חזר בתשובה. ועכשיו שקרה מה שקרה ,וכולנו צריכים להתאחד למטרה אחת-שדניאלה ואמא יבריאו .ולא להמשיך לשקוע בכעסים מיותרים מהעבר .אבל איך אני עושה את זה?!
אוף קשה לי! אני לא יכולה להכיל את כל הכאב הזה!
בין בליל המחשבות ,מצלצל הטלפון שוב ,
עוד פעם שי.
הבן אדם פשוט לא משחרר. הוא לא רואה שלא עניתי לו מקודם?
פתאום נזכרה במשפט שאמרה לעצמה מקודם.
'כולנו צריכים להתאחד למטרה אחת'
מפה זה מתחיל! שום דבר מזיק לא יקרה לאבא אם אענה לשי .
אבא לא צריך לדעת מזה. וחבל שאני אסתכסך גם עם שי.
דניאלה עונה . " שי ? "
" נראלי שצריך להגיד ברוך מחייה המתים .
לא ידעתי כבר מה לחשוב " אומר שי בדאגה וצחוק כאחד.
"טוב שי , הכל בסדר . נדון בחוסר מענה שלי פעם אחרת"
גפן רוצה לעבור מהר נושא .כדי שלא יתקיל אותה בשאלות שלא יהיה לה בדיוק מענה הולם עליהם.
"רצית משהו שי לא?" לא נראלי שסתם זכיתי לקבל ממך שיחה .
שנונה הבחורה, מחייך לו שי . נזרום איתה .
בטח שכן ,אני ליד הגלידריה ,ורציתי בדיוק להתייעץ איתך על איזה כדור גלידה לבחור . צחקק שי .
'קצת מצב רוח לשיחה לא יזיק'
"אם ככה אז חבל שעניתי" אמרה גפן בחיוך ציני מרשים.
"טוב גפן ,נעבור במעבר חד לפן הרציני .
יש לי שתי בשורות לבשר לך. אחת טובה ואחת רעה .
הבשורה הטובה היא שדניאלה התעוררה .
"אני לא מאמינה , באמתת???"
גפן לא מעכלת ומתחילה לקפץ באוטובוס מהתרגשות ,שכל הנוסעים מסתכלים אליה במבטים תוהים .
" זה באמת משמח מאד וגם אני התרגשתי כמוך .
רק שלצערי יש גם הבשורה הפחות טובה "
הלב של גפן מתחיל לדפוק . "נו שי ,דבר כבר! "
שי מתחיל לזהות אצלה שוב התקפים היסטריים.
"גפן תנשמי עמוק ,אני מבין שקשה לך .
אבל לחץ והיסטריה לא ישפרו את המצב .
לצערי דניאלה אבדה את הזכרון לגמרי . היא לא תדע מי את"
גפן מתחילה לבכות .
"אין מצבבבב! זה לא אמיתי.
עוד כמה דקות אני מגיעה אליה ,ואני בטוחה שברגע שהיא תראה אותי היא תזכור משהו"
שי מפחד להוריד לי את התקווה האחרונה .
"תתפללי לאלוקים גפן .רק נס יעזור פה.
גם אני בתור אדם מסורתי ,מתפלל . וזה לא הופך אותי לאדם דתי" ממהר להרגיע אותה .
" ואני בטוח שהוא יקשיב לתפילות שלך"
איזה נוגע את כותבת!!!
מתארת רגשות בלי להתחבא.
מהמם!!
באמת? את בטוחה??
(החוסר בטחון שלי ברמה גבוהה פשוט)
אז תודה מותק?מהממת שאת!
ממש חממת את הלב עם התגובה 🙂
כבר כמעט חשבתי לפרוש מהצוות?
כי בכל זאת אני לא מתקרבת לכתיבה המדהימה שלך,
ושל כולן..
היי היי, אל תשכחי שאת בצוות העל, ואני כולה אמורה למלא את המקום שלך אם תצטרכי…
אז לא להצטנע לי בלי קשר.
התכוונתי לכל מילה שאמרתי, את כותבת מעולה.
אני לא מחמיאה סתם. בכלל.
זאת אומרת, אני מחמיאה לכולם, אבל לא מחמיאה מחמאה לא נכונה.
אם מישהי כתבה פח, אני אחמיא לה שהיא כנה, או שהיא ריגשה אותי, או כל דבר אחר, אבל את באמת כותבת טוב.
אההמ. קצת נסחפתי???
אני לא מצטנעת?
אומרת עובדות בשטח?
אבל בזכותך מתחילה להשתכנע?
תודה נשמהה??
ומותק את עוד תראי שאת תהיי
בצוות רשמית בעז"ה 🙂
אני אומרת לך שאחרי שתכתבי פעם אחת,
הצוות לא יסכים לחכות עד למילוי מקום הבא?
כי הכתיבה שלך פשוט נדירה!!!!
חחח גם אני כזאת!!!
לא אוהבת להחמיא סתם,
מחמיאה על מה שיש להחמיא?
אבל אם מישהי כתבה לא יפה,
אז היא לא רגשה?
נסחפתי גם?זה התוצאה של בן אדם עמוק,
שמנתח כל משפט שני בהתכתבות.
העלים הקטנים נרמסים תחת רגליה, כשהיא צועדת בשביל הכניסה לבית החולים.
אבא חושב שהיא הלכה לעוד מסיבה עם חברים או לשופינג, מה שזה לא יהיה,רק לנקות את הראש.
אבל בשביל לנקות את הפצעים, צריך לפתוח אותם.
והיא כאן.
ללא ידיעתו.
היא מחייגת לשי וממתינה, אבל אין שום מענה מהעבר השני.
היא מחליטה לחפש לבד.
היא כבר ילדה גדולה, אפילו נערה. היא תחפש ותשאל. ותגיע לדניאלה לבד, בלי שאף אחד ידע. כן, ככה הכי טוב.
הפקידה בעמדה עוטה חיוך מוגזם על פניה, "איך אוכל לעזור לך?"
"אני צריכה… אני רוצה לראות את אחותי, היא אושפזה ביום ראשון במחלקת טיפול נמרץ"
"ואת עדיין לא יודעת איפה היא? נו טוב, מה שמה בבקשה?" הפקידה מקלידה במחשב "דני-א-ל-ה דניאלה, הנה דניאלה. קומה שניה, חדר 203"
"תודה" היא פונה ללכת כשקול של הפקידה רודף אחריה "יש לך מזל שעכשיו זה שעות ביקור, אבל.. במחלקת טיפול נמרץ יש כללים קצת אחרים, אם את מבינה למה אני מתכוונת"
היא מבינה.
אבל מעדיפה להדחיק את ההבנה הזו. כמה שיותר.
המעלית פולטת אותה אל מסדרונות המחלקה, והיא מתמצאת בהם בקלות. לצד החדרים ניצבים שני ספסלים, על אחד יושב גבר כבן שישים, ועוד זוג חרדים כבני ארבעים. המחלקה שקטה מאוד, לא פולטת סליל מידע על הדרמות והמלחמות המתרחשות תדיר פנימה. פתאום כבר לא נראית לעצמה כל כך גדולה.
והמקום הזה, על שלל צפצופיו ודמעות האנשים, ענק עליה. מידי.
פרופסור צעיר שעובר שם, מזהה את המבוכה על פניה. "זקוקה לעזרה?" הוא שואל.
"חדר מאתיים ושלוש. דניאלה." היא עונה קצרות. "מה איתה?", היא ממש חייבת לדעת לפני שהיא נכנסת.
"היא התעוררה שוב לפני כמה דקות, המצב התייצב, יחסית. הזיכרון, את יודעת?" הוא מהסס, תוהה לרגע מי העלמה שאיתה הוא משוחח.
"כן, שמעתי" היא לוקחת נשימה עמוקה "אפשר להיכנס אליה לחדר"
"מי את?"
"גפן"
"מי את בשבילה?"
"אחותה"
"אחיינית של שי? הוו" הוא נושף בהפתעה, "כנסי, יש לך חמש דקות"
גפן מהנהנת בתודה, סוד בינה לבין עצמה הוא כבר לא יהיה, המפגש הזה.
******
"גפן, אני רואה נכון?"
גפן עומדת חיוורת, מביטה בה בעיני עגל. כנראה היא זו שלא רואה נכון.
"מה שלומך?" היא לוחשת "התגעגעתי"
"מה אני עושה פה בכלל?" דניאלה מסתכלת סביבה "מקודם גם היה כאן איזה רופא ששאל אותי כל מיני שאלות, לא הבנתי מה הסיפור שלו"
"דניאלה את זוכרת אותי?" היא פוצה את פיה לראשונה, פותחת איתו גם זוג עיניים גדולות ושואלות.
"בטח, מה השאלה?!" היא נזעקת "אני רק מקווה שאתם גם זוכרים אותי, איפה אמא?"
"אני בטח הוזה.." גפן מעבירה יד על מצחה "אמא מאושפזת"
"מאושפזת? אוי ה' ישמור, מה קרה לה?" למה אף אחד לא יידע אותי, ולמה אני בעצמי כאן.
"את לא יודעת?" או שאת לא זוכרת, רק תבחרי באפשרות הראשונה, בבקשה.
"שלום פציינטית יקרה, איך המרגש?" שי מפתיע אותן מאחור, ושריר בפנים של גפן מתקשח בלי משים.
"שי, מה אתה עושה כאן? מפגש משפחתי?" דניאלה כטבעה מכניסה קצת הומור כשהמצב שחור.
שי מבליע חיוך "אז היא זוכרת" הוא מסתובב ומחייך לעבר אחייניתו גפן "כנראה שטעינו בהבחנה, חוסר זיכרון מוחלט קורה לעיתים אחרי 'שינה ארוכה', והפציינטית הזו, היא ישנה טוב מאוד"
"אבל למה אני כאן? מה קרה לי?" הקול של דניאלה חלוש, וגם הראש שלה כבד.
היא מרגישה שנחילים-נחילים של חולשה מתפשטים בה.
העייפות גוברת עליה, והיא עוצמת עיניים.
"תם הזמן, יקירה" מעדכן אותה שי, מורגל להבחין בתשישותם של החולים בזמן.
יחד עם כובע הדוד הדואג שי חובש גם את כובעו של הרופא הדייקן, סדר וזמנים הם כלל בסיסי בבתי החולים.
גפן יוצאת מהחדר, "אני קצת לא מעכלת"
"האמת שגם אני, בדרך כלל האבחנות שלי מדויקות"
הוא סוגר את דלת החדר, המבט שלו נופל על הזוג החרדי שיושב וקורא בנחישות תהילים. עדיין. "אה", הוא אומר כנזכר, "יש לי הסבר למה שהתרחש כאן עכשיו, קוראים לזה נס"
גפן מושכת בכתפיה.
"שי, אני יכולה לבקש ממך שהמפגש היום ישאר ביננו?"
שי מביט בה במבט לא מבין.
"אבא שלי… אתה מבין?"
"כן, אין בעיה גפן. אני אלוף בחיסיון רפואי" הוא חושב רגע, ואחריו מפטיר "גם הנס הזה יקרה יום אחד"
"מה?" היא לא מבינה.
"לא חשוב, להתראות גפן"
"אימוש שיהיה לך את כללל הטוב שבעולם" צביה מתגלגת מצחוק, פורסת ידיה לשתי הצדדים, מאושרת.
דבורה פורסת לה חתיכה מכובדת מרוחה בקצפת גבוהה והמון אהבה ומגישה לה אותה על מפית חגיגית "תודה מתוקה" מחייכת בפה מלא.
"היום יומולדת לאמא!! היום יומולדת!!"
היא שרה בזייפנות קלה, מנענעת את ראשה מצד לצד, הקוקיות הארוכות שלה מתנופפות. רוקדת ריקודים קטנים על הכיסא.
תמר מצד השולחן מתופפת תיפופים אלגנטים על השולחן.
וללי יושבת בוהה בתקרה, מנותקת מהסביבה, לא מגיבה גם כשדבורה מציעה לה פרוסת עוגה עם ערימת קצפת. לפני חצי שנה היא הייתה קופצת ואוכלת את העוגה בכל פה. היא מנדבת מבט לא מוגדר לכיוון העוגה, ומחזירה מבטה אל התקרה, חסרת רגש. עמוסה בו כל כך עד שאין פיסת מקום לבטא אותו. רגש אילם.
"ללוש קחי, זה יעשה לך טוב מתוקה" לו חום ואהבה היו יכולים להמיס בן אנוש ללי הייתה נמסה כולה. מיטפטפת באהבה.
היא לא מפנה מבט, גואשת בליבה פנימה.
"מזל טוב" אפרים נכנס לבית, רוחו טובה עליו, מפזר חיוכים לכל עבר.
***
המסיבה הייתה יפה, כולם שמחו, כמעט.
"אפרים" דבורה נושמת עמוק, שאריות האושר ניכרות על פניה, נמחות בהדרגה.
"אני אשמח כמתנת יום הולדת, שתסכים לללי לבקר את דניאלה" קולה שקט, תובע, עקשן.
"דניאלה?" הוא שואל. דבורה מזהה שהוא הבין, הבין ומנסה לעכל.
"זו חברתה הבוגרת של ללי, החוזרת בתשובה" היא עונה.
"אה" הוא לא קלט, מנסה להפוך בבקשה, לבדוק את כל צדדיה. מחפש טענה נימוק ותירוץ.
הוא מתנשף "את האמת" שותק, פותח פה, סוגר, "למה לא" פולט, לא מתחרט.
"תודה" היא ממצה בליל רגשות עמוקים במילה אחת, מיישירה מבט, מחייכת, משיבה את האושר לפניה.
"אני מקווה שזאת תהיה החלטה נבונה" הוא נאנח, ודבורה אינה יכולה להבטיח שזה נובע מדאגה כנה.
***
ללי יושבת ומחייגת את המספרים כשחיוך על שפתיה.
אמא בישרה לה שמחר היא תלך איתה לבקר את דניאלה. שיר נרגש מזדמזם מבין שפתיה.
היא רק ביקשה שתברר מהן שעות הביקור, ומהן התנאים, שלא תהיה עוגמת נפש כמו בפעם הקודמת..
הרבנית לוי. ללי נוטלת את המכשיר מניחה בין כתפה לאוזנה, ממתינה לצליל חיוג.
***
ללי:
השמיים כל כך אפורים. אני בטוחה שלא רק אני רואה את זה. ולא, זה לא קשור בכלל להרגשה המוזרה הזאת בבטן שלי עכשיו. משהו מעורפל, לא נוח. כאילו אני לא הולכת עכשיו לבקר את החברה הכי טובה שלי, אחרי שאבא הואיל ברוב טובו לאשר את הביקור הממלכתי. "תזדרזי בבקשה" אומר לי קול חסר סבלנות מאחור. אה, כן. לא בריא לשקוע בחלומות באמצע עין – כרם. והנה אני כאן. חדר 203. אני מנסה להכנס, וקול מוכר מאד עוצר אותי. "היי, לאן את בדיוק??" זה דניאלה. אלוקים, איך היא התאוששה כל כך מהר?? מה בדיוק הולך פה?? שניה אחת עוברת, ואני מבינה שלא, זאת לא דניאלה. זאת מישהי אחרת שדומה לה קצת יותר מידיי. אההמ, בעצם, לא בדיוק דומה. "מי את??" היא שואלת שוב, בחשדנות.
"אהה, אני חברה של דניאלה. חברה טובה. באתי לבקר. אני מבינה שאת אחותה??"
-"אחותה. ונחמד מאד לדעת מה הסגנון של החברות של אחותי". האמת, נחמד לי באותה המידה לראות מיהי אחות של חברה שלי. הצצה לעולם שמעבר לתהום.
-"דווקא מעניין אותי להכיר אותך קצת יותר, לנסות דרכך להכיר את אחותי שנעלמה. תיכנסי אליה, ואני אחכה לך פה."
סגור. אם היא הייתה יודעת עד כמה אני לא אמורה להסכים, ולמה אני כן. אבל כמו ילדה טובה וצייתנית, אני נכנסת לחדר.
דניאלה ערה, קוראת ספר. איך אני אוהבת אותה ככה, עיניים חולמניות, שער בהיר שמפוזר על המיטה, וילדה אחת מנותקת מהמציאות.
דניאלה:
"היי. מה קורה?? איזה כייף לראות אותך ככה!! דאגתי לך ממש!!!" – זה בערך היה מה שאמרה לי הבחורה שעמדה בדלת. והקפיצה אותי באמצע הפרק. מוזר. היא לא לבושה כמו אחות בביה"ח. אולי היא בהפסקה או משהו???
אופס. היא מתקרבת אלי לחבק אותי. עכשיו הכל ברור, זה העוס"ית של המחלקה. אני מחזירה חיבוק חלש, ומעדכנת אותה שאצלי הכל בסדר ברוך השם. ותודה שהיא מתעניינת. ושותקת. גם היא. מוזר, בדרך כלל התפקיד של הפסיכולוגיות זה לדובב, לדבר. שיטה חדשה? לשתוק כדי שאני אעשה את זה בעצמי?? נו טוב. העיקר שתסתלק כבר.
"אז איך קוראים לך?" היא מסתכלת עלי בבילבול. "זה אמור להיות בדיחה??? אם כן, אז היא לא מצחיקה האמת".
כואב לי הראש. משהו לא ברור לי בפסיכולוגית הזאת. "אני אמורה לדעת את זה בעצמי??" העיניים שלה הולכות וגדלות. רגע, בעצם, איך בחורה בת שבע עשרה יכולה להיות עובדת סוציאלית???
"ותסלחי לי, אבל מה התפקיד שלך כאן בדיוק??" וואוו, זה נראה שהיא רוצה לאכול אותי.
היא מחזיקה לי את היד, וזה מטריד. "דניאלה, זאת אני, ללי, את לא מזהה אותי??? קרה לך משהו במוח??"
-"לא שמעתי את השם ללי בחיים. ולא קרה לי כלום במוח. אני בסה"כ מנסה להבין מה בדיוק את רוצה ממני."
הנערה מסתכלת עלי שניה, ואז צורחת, ובורחת מהחדר. אההמממ. כנראה מתיחה או שהיא באמצע משחק אמת וחובה.
מעצבנת. אני חוזרת לספר. הוא באמת טוב.
******
ללי רצה במסדרון. "אחות של דניאלה!!!!" היא צורחת. היסטרית. כל המחלקה בערך קופצת מהמקום. גפן מתקרבת אליה במהירות. "אני גפן, לא רק אחות של דניאלה. מה קרה?? הכל בסדר?" ללי לא מצליחה לנשום.
"לא!! כלום לא בסדר!! דניאלה לא מזהה אותי!!! משהו לא בסדר בראש שלה!!". גפן מושיבה אותה על כיסא כתום עם חורים בריפוד, ורצה לשי.
לאחר בדיקה קצרה, הוא מבולבל, כמעט כמוהן. לא רוצה להלחיץ אותן. מרגיע ואומר שהכל בסדר, וזה זמני. ושולח את גפן וללי הביתה. תנו לעבוד בשקט.
******
ללי:
השמיים שחורים עכשיו. וגם גפן אומרת את זה. שתינו הולכות בשקט. והשמיים השחורים מעלינו, לא הולכים לשום מקום.
שלחתי מקווה שיעלו את ההמשך בקרוב..
אלופה!!!
זה אומר שאני צריכה להתכונן?
אני עכשיו רואה את מה שהולך כאן, ממטטוורףף מטטוורףףף ממטוורףף!!!!!
אלאהה כוללכןןן טוובוותת!!!
יש מצב מישהי שולחת את היפור בצורה מסודרת..?
מה קורה עם ההמשך?
למערכת:
אפשר להעלות את ההמשך שלי? למה לא העלו אותו עד עכשיו?
וואו!!!
נעלי אדידס, אני פעורת פה!!
אהבתי ממש!!
מדהים!
והפעם אני רוצה שגם תעירו ולא רק תאירו;)
אם את אומרת:)
קפצתי לרגע, אז במוצש אני אכנס להעיר (ושוב אומרת שאהבתי ברמוות:)) ולקרוא את ההמשך של הרוצה בטוב..
גוט שבת!!
אה וחושבת בקול..
ראיתי פוסט שלך ממזמן על שבת שליחות? מה עשית השנה?
אני החלטתי שחייבים לעשות אז עשינו כמה חברות שבת ביחד:)
דאי!!!
וואי באמת ממזמןןן!
חייבת להודות ששכחתי ממנה לגמריי חח
בליל שבת פתאום אני אומרת לאחיות שלי כזה שהיה אמור להיות השבת שבת שליחות ושכחנו להירשם
חח איך שהן נבהלוו..
אבל שבת לפני כן בדיוק עשינו שבת כמה חברות, משו שאנחנו בחייםם לא עשינו, אז איכשהו רוח הקודש כיוונה אותי לזה?
חח אויש סיננו לי זה היה צפויי
אז ננסה;)
לי זאת הייתה אמורה להיות שנה אחרונה כחניכה..
את?
חחח יואוו כע באמת מזל;)
רגע אמרת שתעירי לי היום יאללה אני מחכה;)
ביקשת הערות אז אני מגרדת מתחת לשולחן כמה..
שורה ראשונה- התמלא***
שורה לא היה לי לספור- מתגלגלת***
חח עברתי את תפקיד המבקרת?
עבר בהצלחה, כבוד המנהלת?
נעלי אדידס!!!
ואווווו מה זה??
תסבירי לי 🙂
את כישרוןןן
בנות אל תסתכלו רק על השורה האחרונה כי היא תמיד תהיה מפוצצת..
ובאמת תעירווו
אני רוצה שתעירו לי
שלחתי המשך
אי אי אי מה יהיה עם ללי
נעלי אדידס! מהמם!
עוד רגע יהיו שלטי חוצות:
✨✨"הסופרות הצעירות , בתורכן מפגיזות! לינק לכניסה: https://shutafotbaderech.co.il/the_drawer/%d7%aa%d7%95%d7%a8%d7%9b%d7%9f/"✨✨
חח
הרוצה בטוב מהמםם!!!
לא חלוד בכלל, תאמיני לי אני לא אחת שמחמיאה בלי קשר למציאות.
יצא לך טוב!!
מסכימה עם במבי!!!
וואי הרוצה בטוב ונעלי אדידס כתבתם מדהים כרגיל?
וואי באמת שאני פשוט נפעמת מכל אחת פה מחדש!
מוכשרות ברמות מפחידות כולכן!
עכשיו סיפורת ואז אני?
נעלי אדידס, אם כבר שבת שליחות
לי זאת הייתה אמורה להיות השנה שנה אחרונה כחניכה
את?
אויי איזה פיספוסס
אני שנה לפנייך..
אויש נו מבאסתת חח
שניה, תורי עכשיו?
וסורי ששלחתי פעמיים פשוט חשבתי שסיננו לי ?
חחח הכל טוב את יודעת כמה פעמים זה קורה לי? שלא נדע מצרות אמן
הרוצה בטוב, בואי תעשי טובה לאנושות ותכתבי שוב את הסדר כי אני כבר לא זוכרת..
זה הסדר:
חושבת בקול
במבי
מושיח
נעלי אדידס
הרוצה בטוב
עלומת שם
סיפורת
חושבת בקול
במבי
מושיח
נעלי אדידס
הרוצה בטוב
עלומת שם
רחלי
סיפורת
—
נראה לי…
הרוצה בטוב ונעלי אדידס כתבתן מהמם ממש!
רותקתי לגמרי
ולנעלי אדידס-נכון שזה חוזר אבל טוב שעשית את הפרק הזה. כמעט ששכחנו שהיא מתגעגעת לדניאלה…
והרוצה בטוב- אם זו חלידות, מה יאמרו אזובי הקיר?!
סתם מותר לך להרגיש חלודה הכל טוב… מצטרפת לחלידות…
היי לכולנה.
לא יודעת מה קרה לי שפיספסתי את הפוסט הזה, פעם ראשונה שאני כאן, ודי המומה מההספקים.
יקח לי אבל זמן לקרוא הכל, למה אף אחד לא עידכן אותייייייייייי. בושה.
ולשאלה המעצבנת שלי: אפשר גם??? או שזה מפתח סגור??
סתם סתם. ???
יש לי יכולות כתיבה מועטות, ואשמח לתרום אותם למאמץ הכללי.
תעדכנו אם אתן מעונינות.
לילה טוב!!!
היי אני רואה שאני האמיצה היחידה שמגיבה לך אז הנה?
בעקרון הכי בשמחה
אני יודעת שאת כותבת מטריף. שמרתי לעצמי כמה פוסטים שלך?
אבל די סגרנו את המעגל
וכבר אמרנו לכמה בנות לא
וזה לא שהן כותבות לא טוב. לא יודעת איך הן כותבות. פשוט סגרנו פה.
אני הכי בעד לפתוח רק צריך אישור של כלל הכותבות
עכשיו נחכה לתגובה הכללית.
עלומת שם השמיעי קוללל
השמעתי כבר מזמן?
וגם החמאתי לך על הכתיבה המדהימה כרגיל??
אבל סיפורת הייתה לפני כבר,
אז בכיף שתהיה ואני יהיה אחריה…
אז יאללה סיפורתת..
מחכים לך!!
נשמית. תורך עכשיו ובטח סיפורת ראתה ברשימה שאת לפני אז אין לך למה לחכות!!!
לא יודעת מה איתך אבל אני במתח לראות מה ההמשך?
אל תצפו ליותר מדי?
תאמת שלפני כמה ימים התחלתי להמשיך במידה וסיפורת תעדיף אחרי ..אבל אכשהוא נמחק..
והיה לי היום עומס לימודי מטורף שלא היה לי דקה
לשבת על זה .מחר בעז"ה כבר תכננתי בלו"ז
שאני ממשיכה! (אי אפשר לדחות כאוות נפשי?)
אז בעז"ה מקווה שתגיע ההשראה:)
ויצא איזה משהו נחמד תחת פרי ידי,
ולא תצטרכו להוריד אותי מרשימת הממשיכות
על ההתחלה?
עלומת שם
הכתר אצלך כרגע
קדימהה
הי בננות, סורי שזה לא קשור אבל שמתי לב שיש כל מיני פוסטים ושאלות שכמו פה יש אקשן בתגובות? שכותבים סיפור כמו נגיד ביש לי רצונות או פה .. מי שיודעת, יש מצב שולחת פה קישורים למקומות כאלה?
נ"ב: אני עוקבת פה כל יום וכולםםםם פה כותבות מושלםםם
חח אויש אני מכירה רק את 'יש לי רצונות', מזה מכירה, כילו זה מככב בתגובות אחרונות חח:)
יש משו חידון הממלכה אינלי שמץ אם זה עדיין פעיל..
ועלומת שם, מחכה כבררר!
ומותק, מצטרפת למושיח בכל מילה
חוץ מהשורה הראשונה?
אני חושבת שכל עוד הבנות שנכנסות הן עם עבר ספרותי (חח) אז שייכנסו
אבל לא עכשיו אלף ואחת בנות שיודעות לצרף אל"ף לבי"ת
זה היה מכוון אלי???
הצחקת אותי מתוקה. להביא לך תקיית עבודות???
אבל לא בוער לי בכלל, הכל טוב, מבינה שהתלכד כאן צוות.
אני יכולה להיות ממלאת מקום אם צריך??
בכל אופן, אני קראתי כבר הכל, וזה מדהים, ממש.
פשוט נהנתי לקרוא. שאפו מהממות.
אויש נו העלבת אותי
למה שלבנות כאן יהיה רקע?? (טוב טוב נוריד את במבי והרוצה בטוב)
כולה בנות בנות גג 17..
כשרונות מגלים כאן (פולומפולומפופום)
הבעיה אם כבר שיש יותר מידי בנות..
ומותק יש כאן אחת שמאיימת להעדר (עלומת שם????) חכי חכי תמלאי את מקומה 😉
ותודה על המחמאות!
חחח חושבת בקול ,את חמודה:)
אני עוד מסיימת ושולחת..
מותק, בכיף תחליפי אותי כמה פעמים?
נותנת לך אישור רשמי?
רק אל תעשו השוואות בין הכתיבה המטריפה, של מותק לשלי.
כי זה יהיה מביך?
חחחח ישש
מחכה כבר!! ?
שיוו שאני מחכה פה במתח!!
בשעה טובה סיימתי?
מכינה אותכן מראש שלא יצא וואו.
ותשפכו ביקורות בכיף!!!
שאני ידע מה דורש שיפור . ואני יודעת שיש הרבה.
אז אל תתביישו ,ביקורת בונה אחרי הכל!
נ-ב : אני בן אדם עמוק מאד?
ובתור בן אדם כזה עלו לי אלף תסריטים בראש,
עד שהצלחתי להוריד את חלקם לכתיבה?
לכן זה לוקח לי הרבה זמן.
אגב ,אני ישמח אם בפרקים הבאים הסופרות המוכשרות שיעשו את זה טוב ממני-אתן כאילו?
תתחילו לחבר חלקי פאזל .עם אגם .ועם האחות החרדית.
ולכתוב מה קורה עם אפרים והפסיכולוג ,כי נראלי שנטשנו אותם קצת?עלה לי גם רעיון שללי וגפן יפגשו בבית רפואה עכשיו .
אבל אם הייתי כותבת זה לא היה נגמר?
אז נותנת לכם את הכבוד?
עלומה איזה כיף!
מעניין כבר לראות איך תשתלבי/תשלבי בסיפור!!
טוב ,תשמעו אני יודעת שהסימני פיסוק שלי וכל הקשור לזה,
הם גרועים .גרשיים במקום וכו ,אז קבלו בהבנה ?
אני ישתדל לשפר את זה להבא.
ואני יודעת שהכתיבה לא יצאה משהו בכלל ,
בגלל שכנראה הלימודים הנחמדים שלי משפיעים
עוד יותר על הכתיבה ולא לטובה?
אז באמת תתנו ביקורות כנות מהלב!
אני יקבל הכל בהבנה.
תודה!
אהם אהם. אני בת 18 באופן רישמי.
אל תגידי שלא ידעת או שפטו לא התכוונת אלי חחחח
אאאההממ ?
אני עוד לא בת 16 אז זה מתקזז כזה:)
סולחת??? חחח
את לא בת 19 באופן רשמי?
חשבתי שאמרת את זה איפושהו…
לא משנה. נקבל אותך גם בגילך הצעיר??
חחח קצת מצחיק אותי שאת אומרת שאני אם עבר כתיבה עוד מעט אני אהיה בעז"ה בסך הכל בת שבע עשרה…
***
עלומת שם כתבת מדהים!!!
מהמםם!!!
סוף סוף קצוות התחילו קצת להתחבר 🙂
א-מ–א-ל-ה
מהממם!!!! עלומת שם, כדאי שפחות תרדי שורות ותעשי פיסקאות. חוץ מזה אין לי מה להעיר לך. השיחה בין שי וגפן קלחה והיה לי מעניין שכתבת על גפן מגוף ראשון.
ונדחפת, כתבת ממש ממש יפה!!! נהנתי מכל מילה רק שהיו כמה כפילויות ודברים שלא הסתדרו עם שאר הסיפור אבל חוץ מזה היה מהמם!!
וואי באמת גיל צעיר…
ממש זאטוטה…
במבי חח פשוט יש לך יותר עבר כתיבה ממני:)
ועלומת שם- וואווו ממש ממש יפה!
הפסיקים עשו לי קצת שחור בעיניים אבל אהבתי ממשש!
ונדחפת- לפי שבמבי כתבה היא לא אמורה לזכור..
אבל הקטע הראשון שלך טוב..
אז נשאר רק איתו?
חח וואי בקטע של 'אחותה ועדיין לא ביקרת אותה' העדבקק מליבי קליין?
נדחפת כתבת מדהיםםם!!
אבל לא סיכמנו שדניאלה שוכחת? תנו לה קצת לשכוח צריך קצת אקשן בסיפור זה משעמם שהכל נפתר מיד לדעתי…
במבי אני בשוק את נשמעת הרבה יותר בוגרת
סיפורת כתבת מדהים ממש!!!!
מוכשרת אחת!
אני גם בדעת כולן להשאיר קצת אקשן?
אין כל כך פואנטה שהכול נפתר מיד..
תודה במבוש?(אומרת שוב?),
חושבת בקול-תודה נשמה?
שמחה לשמוע:) כבר כמעט פרשתי מהצוות,
אחרי מה שכתבתי?חששתי ממש מאיך שיצא..
הרוצה בטוב-תודה מהממת:)
ממש מחמם את הלב לשמוע?
בזכות התגובות שלכן הביטחון שלי מתחיל לעלות?
לגבי הביקורות-ממש ממש שמחה שנתתן!
מסכימה איתן ממש! הבעיה היא שאני לוקחת ביקורות קשה,
והולכת לקיצוניות השניה?
בעבר שהייתי מגיבה הרבה באתר ,
היו מעירים לי על זה שהתגובות שלי ארוכות וגם צפופות.
אז בשביל שיהיה קל לקרוא תגובה ארוכה ,שאני יעשה
יותר רווחים וכו ,וזה מה שקרה שהתחלתי לעשות יותר
מדי אנטרים?ולגבי פסיקים וזה, גם נושא רגיש
או שאני עושה במקום נקודות פסיקים או כמעט ולא,
פה כי ידעתי שחשוב ניסיתי לעשות כמו שצריך.
וכמו שחושבת בקול אמרה התוצאה לא יצאה מרנינה?
אז נראלי בהמשך אני יעשה איך שאני רגילה.
ותסבלו בשקט עד שאני ילמד לעשות נורמלי?
או שפשוט אשלח לביקורת לפני?
עלומת שם אני עוברת על זה שוב ומה שיותר מפריע זה הרווח לפני הנקודה או הפסיק..
יש גם כמה פסיקים ואנטרים מיותרים אבל זה מה שיותר מפריע..
וביקורת לפני זה רעיון.. אני מתנדבת ?
אם תשימי לב, היא נזכרה רק בחלק מהפרטים.
הטוויסט שרציתי לעולל לעלילה המתוקה הזאת זה שדניאלה זוכרת את העבר חוץ מ… (ממה באמת?)
•אולי היא לא זוכרת שהיא חזרה בתשובה, ופתאום היא צריכה לעשות את כל התהליך מהתחלה (זה יהיה מהמם שללי תצטרף אליה לדרך, ופתאום תהפוך לדמות החזקה והמשפיעה)
•אולי "ללי" נמחקה לה מהזיכרון (אז ללי צריכה לקום בעצמה, ולגלות בעצמה את הכוחות)
ויש עוד רעיונות, אבל גם ככה נדחפתי ללא רשות, אז אעצור כאן.
מתנצלת על הפלישה.
לא אעשה את זה שוב.
אם הרסתי לכן את העלילה, אז עזבו.
תתעלמו.
שכחו ממה שכתבתי.
נדחפת..
החצי הראשון שלך ממש מהמם..
ובתור אחת שמבינה שום כלום ואפס ברפואה (ברוך השם) אינלי מושג אם התאוריה הזאת הגיונית מה שכן היא מקורית ואני אישית אהבתי..
לא חושבת שהרסת את כותבת ממש יפה!
התכוונתי נדחפת?
אני לפחות לא מוותרת עליך!!
אם הצוות יסכים ,אני ממש ישמח אם תצטרפי?
יואו ,ממש ממש נדלקתי על הרעיון שלך!!
אם רק הייתי יודעת מראש, לא הייתי מבקרת אותך סתם?
אני הבן אדם האחרון שיבקר אחרים…
וואו אהבתי!
אז חוץ מזה שאת כשרון ענק בכתיבה!
יש לך גם רעיונות יצירתיים ומחוץ לקופסא?
סיפורת נשמה, את בתכנונים?
סיפורתתת?????
שוב נכנסתי להתעכן.
אתן אלופותתתתתתת
מחכה בסבלנות שתסדרו את העלילה.
ממש מרתק!
רק עכשיו נכנסתי מהפעם האחרונה?
ואוווו
עלומת שםםם
זה פשוט יפה!!!
יש לך כישרון בטחחח
ונדחפתת
גם את!!
שתיכן אחת אחת!!!!
ווואוווו
אני אהבתי.
כמעט שבע עשרה זה לא מספיק בוגר? 🙂
במבי.
נדחפת קודמת קודם כל סליחה אם הגבתי קצת בתקיפות הכי לא התכוונתי סליחה…
ואנחנו תמיד שמחות שמעירים או מאירים.
פשוט הייתי קצת במצב רוח לא משהו? סורי.
דבר שני הקטע שהיא שוכחת שהיא חזרה בתשובה ושוכחת את ללי זה דווקא רעיון ממש גאוני!! מה אתן אומרות?
גמאני חושבת שזה גאוני!!!
השאלה אם זה הגיוני??
תודה נעלי אדידס!
מהממת שאת?
כיף ומחמם את הלב לשמוע:)
סיפורת מתכננת להמשיך מתישהו<?
איזה מושלללםםםם אתםם כותבותתת
תפיצו את זה כבלוג
הצילו הצילו
אני כרגע באמצע 'עומס של בת סמינר' (אני בתיכון אבל לא משנה)
אז דלגו עלי ואני אשוב שיהיה לי זמן
וואי בהצלחה ?
אוקי אני אמשיך היום בעז"ה
שלחתי המשך!!!
וואוו חושבת בקול..
אהבתייי!
יואו, זה היה ממש טוב!!!
אהבתי את הקטע עם צביה. נגע בי.
חושבת:) כתבת מדהים ונוגע!!!
אהבתי ממש!!!
הייי קראתי הכל ותקשיבווו
פשוט מ ה מ ם !!!
אתן כותבות מטריייייףף
אממ שאלה לי.. יש מצב שאני מצטרפת? ?
אני יודעת שאני בערך הבת האלף ששואלת?
אבל עדייןן..
קיצער, מה אומרות?
אם לא, אני לגמרי יבין את זה?
ובבקשההה שמישי תעשה עוד תורכן, שיהיה פתוח לכולןן..?
האמת שיש מישהי שכבר דיברה על זה שהיא שלחה חדש אולי היא תענה לנו מתי הוא מתכונן לעלות 😉
ופה כמו שאת רואה זה די סגור..
אבל זאתי שאמרה אמרה אתזה די מזמן מה שאומר שזה כנראה מתקרב;)
מותק את בקטע להחליף את סיפורת? כי נראלי לעת כזו הגעת למלכות?
חחחח
יששששששששששששששש
כן. אני על זה.
רגע, אבל סיפורת זה עוד מלאאאא זמן, כי את החלפת אותה עכשיו.
בטח עד אז יגמרו לה השבועיים מבחנים.
אין לאף אחת כאן מבחנים חוץ ממנה????
?????
חחח אני כאילו עקפתי אותה אבל אני מקווה שמקובל על כולן שכאילו הוחלף בינינו הסדר (כאילו חח?)
אז תכתבי לנו?!
יששש. קסוםםםםםםם.
עכשיו יש לי אמביציה לגמור ללמוד בהיסטוריה, ואז אני אכתוב.
בערך זה יצא שתיים בלילה?????
לא נורא.
מה לא עושים בשביל מילוי מקום…..
???
בסוף זה הלך הפוך. קודם כתבתי אחר כך למדתי.
???
מקווה שיעלו מהר.
מותק אהבתי ממש ממש, הלב שלי דפק בסוף
רק אני הסתבכתי עם התורות?
חושבת אני לא אחריך בדרך כלל?
במבי, מה שקרה הוא שסיפורת לא יכלה לכתוב אז חושבת בקול דילגה על התור שלה. אחר כך מותק רצתה להצטרף אז היא כאילו החליפה את סיפורת באופן חד פעמי.
קיצור עכשיו תורך- במבי
מושיח
נעלי אדידס
הרוצה בטוב
עלומת שם
סיפורת
במבי תורך עכשיו
חח פשוט אני כאילו התחלפתי עם סיפורת ומותק החליפה אותה
עכשיו את כותבת.
ומותק הלחצתתת נכנסתי לסיטואציה.
מותקקק
הצילוו
כתבת את זה כל כך חי!!
וואו.
ללי בהתה בכוכבים בעייפות, מצונפת בסוף כיסא הנדנדה, קר.
זה נוראי, בכתה. דניאלה לא זוכרת אותי. את גפן כן, אותי לא. למה? אני כזאת רעה שהיא רצתה להדחיק אותי? להעלים אותי מהחיים שלה?
הירח בהק למולה שלם ולבן, ויפה. פתאום היא רצתה כל כך להיות עליו, לרחף מעל ובין הגומות שלו, לא לנשום, לא לחיות, לתקוע דגל ולצרוח לכל העולם שצעד קטן לאדם הוא נסיגה גדולה לאנושות. נ-ס-י-ג-ה!!! אתם שומעים??
'ללי', מישהו התיישב לידה, מתנשף. קוטע לה את המחשבות באכזריות משהו.
היא קפאה, לא מסובבת מבט. שקטה.
'ללי', ההוא נשם שוב בחוזקה. 'למה את לא ישנה?'
'אתה לא תבין, אבא'. ירתה בנוקשות. ממתי אבא מתעניין בי בכלל? ממתי אני מעניינת אותו בתור ללי ולא בתור עוד אחת מהעדר שצריכה ללכת בתלם?
'בכל זאת', הוא נעמד מולה, לא נותן למבע עיניה להתחמק ממנו.
'אני', הסתבכה. מנסה לברוח מעיני הירוק אפור של אבא, מהרוך שעמד בהם.
וכמה שזה היה מפתיע ומנחם זה היה מפחיד. 'דניאלה לא זוכרת אותי', פלטה לבסוף, מסמיקה.
'לא זוכרת?' אפרים קימט מצח.
ללי הסבה מבט אל שחור הלילה, 'כן', משכה כתף אדישה כביכול. 'יש לה אמנזיה'.
הוא לא ידע מה להגיב, אף אחד לא לימד אותי מה עושים במצבים כאלה, זעם. אני לא יודע לגלות רגשות, להראות לבת שלי שכואב לי ביחד איתה.
ובאמת כואב לך? הציניות הלמה בו, מזלזלת. מחטיפה אגרוף ישיר לכיוון הלב.
כן, אפרים התקשח, איפה שהוא זה קשה לי שלבת שלי כואב, היא חלק ממני. 'אני לא יודע מה לומר', לחש לבסוף בחוסר אונים. מרגיש כל כך טיפש עם עצמו.
ללי הרימה אליו מבט מופתע. אבא. מודה. שאין. לו. מילים.
מודה שהוא לא כל יכול.
זיק מוזר ריצד בעיניה, שמח, אוהב.
חוט דקיק של קשר נמתח שם למעלה בין העננים.
ולב קטן, מהוסס פעם ביניהם באהבה.
בסופו של דבר אני בחרתי באבא הזה, חייכה בתוכה. לא?
***
'שי'.
שי הרים אליה מבט מבוהל, 'אוי הערתי אותך? סליחה, מצטער, לא התכוונתי. זה בדיקות שגרתיות שאפשר לעשות גם תוך כדי שינה'.
'כן', צחקה. 'אבל זה בסדר, מחול לך'.
חיוך עייף עלה בזוויות עינין, 'תחזרי לישון מותק, את צריכה כוח'.
'מי זאת הילדה שהיתה אצלי היום?' התעלמה. ממוקדת מטרה.
'אה היא אממ?' הראש שלו פעל על טורבו. מה אני אומר לה???
'כן היא', דניאלה ערנית לגמרי.
'זאת הייתה טעות אומללה', הבריק ברגע, 'היא התבלבלה בחדר'.
דניאלה נעצה בו זוג עיניים חשדניות, 'שי, אני לא ילדה קטנה. לא צריך להסתיר ממני מידע'.
'אני לא מסתיר ממך כלום', התמם. תנועותיו קשות, עצבניות.
'אתה משקר', נאנחה. ' אבל לא משנה, יש לי שאלה אחרת'.
'עד חצי המלכות', חייך. רק אל תשאלי שאלות קשות שאין עליהן תשובות, בבקשה.
'למה אני לבושה בחצאית ולא במכנסיים?'
שי נעץ בה מבט הלום, פותח פה, סוגר. 'מה שאלת?' קרקר. צרוד.
'למה אני לבושה בחצאית?' חזרה על שאלתה בסבלנות כאילו היא מסבירה לילד קטן. 'זה לגמרי לא הסטייל שלי', עיקמה אף.
שי הסתחרר, 'דניאלה את', התנשף בקולניות. 'את פשוט שכחת'.
'שכחתי מה?' היא לא הבינה.
הוא נחת על הכורסא שליד המיטה, מעורפל. 'אני לא מאמין', לאט בייאוש. 'הילדה שכחה, שכחה את עצמה לדעת'.
דניאלה הביטה בו, מבט מתעניין וסקרני בעיניה. 'אני יכולה מכנסיים בבקשה?' שאלה בנימוס. 'מציק לי החצאית'.
ושי לא קם. שותק.
כואב את המציאות, את השכחה.
—
לפעמים בני אדם צריכים ליפול לתחתית החושך והערפל רק כדי לגלות את כדורי האור, כדי להשתחרר מתוך הכבלים הכובלים ולנצח.
'והבור ריק אין בו מים כי אם נחשים ועקרבים'.
יאאא.
במבי זה טוב.
בדיוקקק ככה רציתי שדניאלה תהיה.
שתצטרך לבחור את הדרך שלה מחדש עם ללי ביחד.
אהבתי את הסוף קשות. קשות ממש.
יאו יאו יאו
תקשיבו איזה מוזרר
אני פשוט לא רואה את ההמשכים שלכן. רואה את כל התגובות. רוצה להבין מה ומי ואין כלום! וזה משני מכשירים שונים!!
אוף אוף אוף
אולי פשוט תגידו כמה תגובות יש לכן
לי נכון לשעה 00.02 יש 608 תגובות
תלכי לתגובה של moshiach
ב ז׳ בטבת תשפ״א בשעה 21:39
ומשם תרדי למטה יש שם את ההמשכים ברצף ואז פה את הפרק שבמבי כתבה
במבייי
את שלך אני כןןן רואהה
וואו. וואו. וואו.
תקשיבו. אני ממש אשמח לכתוב עכשיו פרק. אז אני אמשיך את במבי ובאמת אם משהו לא מוצא חן או משהו פשוט אל תתייחסו. אוקיי?
את בסדר עם המילוי מקום שלי, כן???
זה היה רקקק כדי להקל עלייך.??
האמת שזה תורי אבל חופשי ממש, אני בכל מקרה עד ראשון בערך לא יכולה לשבת להקדיש זמן אז אפילו אשמח כי זה יתן לי עוד זמן ללמוד;)
באופן כללי לא נעים לי מתורכן, לא קראתי כלום מאז שלי?
טוב כשאני אחזור עם ההמשך שלי אני אביא את המחמאות בצרורות;)
במבי צימררת קשותת
וסיפורת אני מאשרת שתמשיכי:)
במבי למה עצרתתתת?????? זה מושלםםםםם
תודה בנות?
עצרתי כי עכשיו תור מישהי אחרת?
אוף זה ממשש מוזר שללי תאמר לה אתזה
כי זה רופא חייב להגיד, מינימום.
אוף הקטע הרפואי פה מפונטז ברמותת
אולי נחליט לאיזה כיוון (בערך) הסיפור יילך, למען ההגיון..?
'זה באמת מצב של אין מילים. גם לי אין. דניאלה היא כל כך הרבה בשבילי.' ללי ודניאלה. זה קשר אדי. שאמנזיה אחת קרעה. שברה.
"ללי. תלכי אליה, כל יום. אולי משהו יזוז." הוא פתאום רוצה שיהיה לה טוב.
"תודה אבא. זה.. זה ממש מרגש אותי המחשבה. באמת אני אלך אליה הרבה. תודה אבא. ולילה טוב.' היא קמה עם עיניים אדומות. וחיוך.
****
"סליחה, דניאלה, איפה היא?" ללי הגיעה לבקר את דניאלה ולא ראתה אותה בחדר.
הפקידה בכניסה למחלקה מסתכלת לשעון.
" עכשיו החדר אוכל פתוח אז כנראה היא ממש באיזור."
"תודה." ללי מחזקת את הקוקו. נושמת.
"שי. שוב פעם היא. מה קורה? "
ללי נכנסת לחדר אוכל. רואה רק את שי ולידו נערה עם מכנסיים ושיער מפוזר. אז איפה דניאלה?
"דניאלה. גשי אליה, תשאלי אותה מי היא. בסדר?"
"מה? טוב אני אלך. קצת מוזר שבן אדם מחפש אותי בלי שאני מכירה אותו אבל לא משנה" הא מסתובבת, מתקרבת אל ללי.
ללי בהלם. מה זה המכנסיים? מה קורה כאן?
"היי. אני דניאלה ואני מבינה שאת מחפשת אותי. הבעיה היא שאני לא ממש יודעת מי את וגם אתמול באת אז אולי תציגי את עצמך ותגידי למה את כאן?". דניאלה זריזה ועניינית כמו דניאלה.
"דניאלה. את רוצה שנשב? פשוט זה לא כל כך קצר." ללי לא יודעת כמה מותר לדבר עם דניאלה על האמנזיה. אבל היא חייבת.
"בואי." דניאלה לוקחת אותה לצד. הן מתיישבות
"דניאלה. קוראים לי ללי ואני רוצה לומר לך משהו. אבל אני אומרת לך מראש שאת כנראה לא תאמיני לי בכלל ותחשבי שאני הופכת אותך לטיפשה אבל אני מבטיחה לך שהכל אמת לאמיתה"
"זה כבר מפחיד.." דניאלה מותשת ועכשיו קצת במתח.
"טוב. אני אתחיל." היא נושמת.
"קוראים לך דניאלה ואת בחורה שחזרה בתשובה, הכרת את דרך התורה והמצות ואז קרה מה שקרה" היא מעדיפה לא לדבר על זה. זה יהיה יותר מידי.
"ובעצם קרה לך סוג של מחלה הנקראת אמנזיה שהמשמעות שלה היא בעיית זיכרון."
דניאלה מסתכלת על המכנסיים במבט לא מובן.
"דניאלה! אנחנו היינו חברות טובות מאד. היינו המון ביחד. את בשבילי המון המון המון. שגילתי שאת לא זוכרת אותי אני נשברתי לרסיסים." ללי בוכה.
"מה? ללי, אני פשוט לא יכולה להבין את זה. מה הכוונה שכחתי? את מבינה שאני פשוט לא מזהה אותך? אני מרגישה שאת עוד משהו, עוד בן אדם מהרחוב. ואם את רוצה." היא מהסס לרגע.
"מה?" ללי לא מבינה.
"אם את רוצה אז נתחיל מהתחלה. את נראית בחורה טובה וחזקה. מה את אומרת? תשלימי לי הכל. תשלימי לי אותך."
"דניאלה. אני– אני- לא לא יודעת. מה? הכל? מההתחלה?"
"כן ליאה. "
"אני–'
ללי עוצרת. רואה פתאום
אוקקי. תקשיבו רגע. אני כותבת כאן שני המשכים ונדון מה עדיף כי זה תפנית בעלילה ממש
ללי עוצרת. רואה פתאום אחות מחזיקה כיסא גלגלים. עליו אישה. אמא של דניאלה.
"דניאלה. את רואה מי זו שם?" ללי אומרת כמעט בלי נשימה. הרי דניאלה לא ראתה את אמא שלה במצב הזה."
"כן. אישה בכיסא גלגלים. מסכנה. אוף לא טוב לי כאן. אני מתגעגעת למיטה שלי, לבית. לא יודעת למי עוד שם, אבל לא טוב לי כאן." היא נאנחת ומזיזה תנועה ברגליים.
"ליאה, למה את בוהה בה? זה לא יפה."
ללי לא ממש יודעת מה לעשות עכשיו.
"דניאלה, חכי כאן רגע." היא משאריה את דניאלה עם פה פתוח ורצה לאחות.
"היא חולת אנמזיה. היא לא מזהה את אמא שלה. " ללי אומרת כמעט בבכי."
ושי, שעומד בצד, מתחיל להוזיל דמעות.
טוב זה חלק אחד.
ללי עוצרת, רואה פתאום מרחוק את הרופא של אמא של דניאלה ועוד מישהו עם חליפה ועניבה ושני שוטרים. היא מבינה.
"לאאאא" היא פורצת בצעקה.
"מה קרה ליאה? הכל בסדר?" דניאלה מסתובבת לכיוון שללי מסתכלת.
"דניאלה. לא! זה לא יכול להיות. לא! השם! למה??"
האיש בעניבה מתקרב אליהן. ללי מבינה שהוא מנהל בית החולים.
"את דניאלה?" הוא שואל ברעד ועם דמעות בעיניים.
"כן. מה קורה כאן? למה כולם כאן עצובים? מה תפקיד השוטרים?"
"דניאלה. זו אמא שלך. היא– היא– כבר לא חיה"
"מהההה מהה???? לא זה לא יכול להיות" דניאלה מתחילה לקפוץ ולהשתגע. פתאום היא נזכרת בללי ופורצת בצעקה.
'לליי!!! אני זוכרת אותך! מה עשו לאמא שלי? מה? למה היא מתה?" היא צורחת כל האנשים מסתובבים עם דמעות בעיניים.
זהוו
תבחרו את הטוב ותמשיכו.
בהצלחהה
במחילה על ההתערבות
דבר ראשון אתם כותבות ממהמם!! אני עוקבת תמשיכוו
דבר שני זה רק בנוגע ל2 המשכים של סיפורת, ממש אהבתי את הממשך הראשון, השני- במחילה מהכותבת- קצת קיטשי כזה אמא נפטרה ואז היא נזכרת בללי אממ קצת סיפורי ילדים לעומתו השני ממש מוסיף לעלילה, כאילו זהה סוג של אמור להביע (לדעתי כמובן) שהיר סוגשל שחכה רק מה שגרם לה טראומה, אמא שלה ותומצ ששניהם ביחד לא הסתדרו כל כל וזה גרם לכל הסתבכות.
קיצערר קדחתי מידי חח פלייזזז תבחרו בראשוןןן
אבל אמא שלה עדיין לא התעוררה חחח
כילו מתי היא הספיקה להתעוררר?
הראשון!!!
לא רוצה שהיא תזכר בללי.
ואת כותבת מדהים!!
לא בקטע בנאלי.
באמת אני ממש מרגישה מה קורה.
טוב אני שלחתי, בתור תגובה חדשה, המשך לבמבי.
מקווה שיעלה מהרר
אמן ולילה טוב!
טוב אז סגרנו על הראשון?
עוד לא קראתי ככה שאין לי מושג מה הלך בסיפור?
היום בעז"ה אשב בלילה לכתוב
אז תעדכנו מה הוחלט
סיפורת את כותבת מהמם!!
אבל קצת לא ברור לי:
דניאלה שכחה, היא כרגע לא דתיה,
וזה פתאום 'יאלה אני חוזרת בתשובה!'
זה לא עובד ככה…
היא אמורה לא לרצות, שללי תשכנע אותה, שהיא תעשה פה איזה מהלך..
לא פתאום מהשמים 'אני חוזרת בתשובה!'
מבינה?
אני מרגישה ממש לא נעים סליחה..
באמת שאני לא מתכוונת לפגוע..
אם תשימי לב, סיפורת כתבה שדניאלה רוצה להשלים את ללי.
לא את הקטע של החזרה בתשובה.
זה דווקא הגיוני, לא?
היא מנסה להיות אנושית.
א. לא פגעת. קוראים לזה בעברית ביקורת. אם הסופרות המובילות לא היו מקבלות ביקורת באהבה, לא יודעת מה הייתה הרמה של הספרות היום.
ב. תקשיבי.
היא איבדה את הזיכרון. ואז מגיעה ללי שאומרת לה 'גברת, את לא אמורה להיות ככה. את איבדת את הזיכרון, ובעצם זו לא הזהות שלך.' היא בעצם מבינה\משלימה עם העובדה שקרה לה משהו וכל מה שהיא רוצה זה לחזור להיות דניאלה האמתית. גם אם זה ידרוש ללכת עם קרניים.
הובנתי?
טוב אם מנסים להתאמץ אני קיבלתי להמשך שלך
אבל פליז תוסיפי תאורים על ההרגשה של ללי כשהיא מדברת עם דניאלה, זה יבש קצת וזה חתיכת מעמד..
וכמובן שהראשון?
אבל למה שהיא תאמין לה שבאמת היא שכחה?..
ודניאלה עקשנית כמו דניאלה..!
למה שהיא תאמין למישי שאומרת לה שהיא חזרה בתשובה??
יש סיכוי שהיא מקשקשת לה
אנחנו יודעות שזה אמיתי, אבל דניאלה?
למה שתאמין??
סיפורת את כותבת מהמםםםם!!!
אבל סליחה שאני אומרת את לא חייבת לקבל פשוט לאנשים שלקו באמנזיה אסור להזכיר כלום כלום כלום זה חוטא למטרה הרפואית זה גורם למוח להתנוון ולא להתאמץ לזכור… אולי תשני את זה קצת? שללי לא מגלה לה? מה את אומרת?אני
כי זה די לא הגיוני לגלות לה היא אמורה להיזכר לבד.
במבי, אנחנו לא ממש הקפדנו כאן על מושגים רפואיים.
אמא שלי לא שמעה על כל הסיפור של אמא של דניאלה ודניאלה וכו וכו
?חח.
אז נראלי נשאיר את זה ככה בנתיים.
וחושבת, אני באמצע ללמוד למבחן בתרה אז מחר אני אעשה את זה.
תודה על ההארות והערות
נכון
במבי ומותק כתבתI מצמרר ומדהים כרגיל!!!!
אין מילים להוסיף?אומר הכל?
וסיפורת ,ממש אוהבת את הסגנון כתיבה הייחודי שלך!
כתבת מהמם ממש!!!
לגבי ההמשך גם אני חושבת שההמשך הראשון כמובן.
ולגבי מה שתארת וכו ואיך זה עם האנמזיה,
משאירה לטובות ממני להתדיין על כך;)
ויאאלה
הראשוןןן
מי הממשיכה הבאה? אני מצפה למשהו ברמה חח.
אני הממשיכה הבאה אז תורידי ציפיות ומהר?
אז בוודאות הראשון? בעז"ה אני אשתדל לשבת על זה עד מחר, לא מבטיחה. כמו שאמרת סיפורת, עומס של בת סמינר…
אם אני אראה שלא הולך אז אני אעביר להבאה אחרי את השרביט ואז אני אחזור..
היי:)
אפשר קצת להעיר? סורי, אבל מרגישה חייבת.
קוראת בנשימה עצורה כל פרק והמשך.
לגבי מה שסיפורת אמרה אני חייבת להגיד מה אני חושבתת
תשמעו, הקטע הראשון בהרבה יותר יפה. הכל שם באמת מהמם וסגנון כתיבה מטריףףף אבל, לא אכפת לי שללי מגלה לה וזהץ. מה שמוזר לי בטוףף זה שדניאלה לא מתנגדת, כאיילךו בואי יאללה נחזור ביחד. זה הזי ודמיוניי סוריי
אני חושבת שצריך כאילו משו כמו "די תעזבי אותי עם הסיפורי סבתא שלך" ככה דניאלה אומרת והיא ממאוווד כועסת על דניאלה ואולי אפילו אומרת לשי שהיא לא מורשה שיכניסו את ללי לחדר שלה. כאילו שיהיה פה אקשןןן התמודדותתת
כי בלי זה זה קצת חיוור..
מה אנוככם אומרות? ?
האמת. שאני מסכימה איתך, וואי כילו זה באמת מוזרר..
אממ צדיקות
אם אני אשב עכשיו לקרוא סתם זה יהיה חסר אחריות מבחינתי מבחינת הלימודים.
בשביל לכתוב אני אקדיש זמן לקרוא לפני אבל לא הבנתי מה סוכם.
הראשון או השני?
חלילה שלקרוא את ההמשכים שלכן זה סתם, אין עליהן ועליכן:)
שלא יובן ההפך ח"ו.
אז חכו
עד היום מתישהו בלילה בעז'ה אני אחזור עם הקטע הראשון אחרי שיפוץ, שיפור, ותיקון.
שלום לכולן. רוצות להשמיע קול?
אני לא הבנתי למה נתקענו
שבוע טוב:)
סיפורת אמרה שהיא תחזור עם הקטע הראשון אחרי שיפוץ
סיפורת האם שומע? את כאן?
חיחיחי
לי אין רשות להשמיע קול..אני לא חלק. הלוואיי חח
כל יום אני נכנסת בסקרנותת ורואה אותן תשובות ושום דבר לא זז…
:((
הנה אל דאגה שולינקה
אני ממש עכשיו מתקנת את הפרק שלי
סיפורת תותחית!!
אני מקווה עד מחר לשלוח כבר פרק.
ואז אני אשב לקרוא את כל הפרקים המהממים שלכן:)
'זה באמת מצב של אין מילים. גם לי אין. דניאלה היא כל כך הרבה בשבילי.' ללי ודניאלה. זה קשר אדי. שאמנזיה אחת קרעה. שברה.
"ללי. תלכי אליה, כל יום. אולי משהו יזוז." הוא פתאום רוצה שיהיה לה טוב.
"תודה אבא. זה.. זה ממש מרגש אותי המחשבה. באמת אני אלך אליה הרבה. תודה אבא. ולילה טוב.' היא קמה עם עיניים אדומות. וחיוך.
****
"סליחה, דניאלה, איפה היא?" ללי הגיעה לבקר את דניאלה ולא ראתה אותה בחדר.
הפקידה בכניסה למחלקה מסתכלת לשעון.
" עכשיו החדר אוכל פתוח אז כנראה היא ממש באיזור."
"תודה." ללי מחזקת את הקוקו. נושמת.
"שי. שוב פעם היא. מה קורה? "
ללי נכנסת לחדר אוכל. רואה רק את שי ולידו נערה עם מכנסיים ושיער מפוזר. אז איפה דניאלה?
"דניאלה. גשי אליה, תשאלי אותה מי היא. בסדר?"
"מה? טוב אני אלך. קצת מוזר שבן אדם מחפש אותי בלי שאני מכירה אותו אבל לא משנה" הא מסתובבת, מתקרבת אל ללי.
ללי בהלם. מה זה המכנסיים? מה קורה כאן?
כאן מתחיל התיקון..
"היי. אני דניאלה. מאושפזת כאן וזכה לביקורים ברוב שעות היום. הבעיה היא שאת מבקרת אותי כבר פעם שניה," היא מרימה גבה. "ואני לא מכירה אותך." ללי מתכווצת, למרות שהיא כבר יודעת את זה. "אז אולי פשוט תגידי לי מי את, ולמה את מבקרת אותי פעמיים כבר ובעצם מה הקשר שלך אליי. אוקיי?" דניאלה זריזה ועניינית כמו דניאלה.
"כן.. דניאלה." הקול שלה רועד קצת.
"זה לא ממש קצר, את מבינה? רוצה שנשב שם?" היא מצביעה לכיסאות בצד החדר אוכל.
"בואי." דניאלה לוקחת אותה לצד. הן מתיישבות
"דניאלה. קוראים לי ללי" ללי ישר נזכרת בפעם הראשונה שהכירו אחת את השנייה, לא מוצאת שום דבר משותף בין המקרים.
"ואני רוצה לומר לך משהו. אבל תביני, אם הייתי במקומך, לא הייתי מאמינה לזה, כי זה נשמע הזוי, מופרך, לא נתפס ולא הגיוני. אבל אני נשבעת לך שהכל אמת גמורה." היא מדברת מהר ובקושי נושמת
"זה כבר מפחיד.." דניאלה מותשת ועכשיו קצת במתח.
"טוב. אני אתחיל." היא נושמת.
"קוראים לך דניאלה ואת בחורה שחזרה בתשובה, הכרת את דרך התורה והמצות ואז קרה מה שקרה" היא מעדיפה לא לדבר על זה.
"ובעצם קרה לך סוג של מחלה הנקראת אמנזיה שהמשמעות שלה היא בעיית זיכרון. את לא שכחת הכל, רק דברים מאד מסוימים ואני לא באמת יודעת לפי מה את זוכרת ולפי מה לא."
דניאלה מסתכלת על המכנסיים במבט לא מובן.
"דניאלה! אנחנו היינו חברות טובות מאד. היינו המון ביחד. את בשבילי המון המון המון. שגילתי שאת לא זוכרת אותי אני נשברתי לרסיסים. את היית המודל לחיקוי שלי לאהבה לתורה והמצוות. " אני רואה אותך עם מכנסיים ולא מאמינה.
"מה? ללי, אני פשוט לא יכולה להבין את זה. מה הכוונה שכחתי? "היא נסערת בצורה לא רגילה ."אני באמת לא יודעת מי את. עוד בן אדם מהרחוב. לא יכולה להאמין שאני פשוט מכירה אותך. בשבילי עוד עוד מישהו." היא חוזרת שוב ושוב על הדברים שלה ומעבירה את היידים על המצח ולא יושבת ברוגע בכלל.
"לכן אני כל כך שבורה דניאלה. " ללי בוכה.
הן שותקות כמה דקות.
"ללי. אני באמת לא מזהה אותך, אבל אני חושבת שהדבר הכי ברור שאני ארצה זה להיות דניאלה הרגילה, אז אולי אם אני לא זוכרת אותך אני לפחות אשחק את עצמי. תזכירי לי הכל ותחזרי על הכל אבל נתחיל ביחד ומהתחלה."
"דניאלה. אני– אני- לא לא יודעת. מה? הכל? מההתחלה?"
"כן ללי. "
"אני–
ללי עוצרת. רואה פתאום אחות מובילה כיסא גלגלים. עליו אישה. אמא של דניאלה. היא נראית חלשה ובקושי מתפקדת. היא מחוברת לכל מיני דברים שהאחות מובילה ביד השנייה.
"דניאלה. את רואה מי זו שם?" ללי אומרת כמעט בלי נשימה. הרי דניאלה לא ראתה את אמא שלה במצב הזה.
"כן. אישה בכיסא גלגלים. מסכנה. אוף ללי, מישהו. קחו אותי מכאן. לא טוב לי. אני לא מסוגלת לראות את כל הדברים האלו ומתגעגעת הביתה, לריח לאוכל למיטה." מתגעגעת לעוד משהו, אבל לא מצליחה להבין למה. היא נאנחת ומזיזה תנועה ברגליים.
"ללי, למה את בוהה בה?." דניאלה שמה לב שהיא לא סתם בוהה. היא מסתכלת בלחץ ובפחד עליה ועל האישה לסירוגין. רועדת.
"ללי הכל בסדר?".
"דניאלה, חכי כאן רגע." היא משאריה את דניאלה עם פה פתוח ורצה לאחות.
"היא חולת אנמזיה. היא לא מזהה את אמא שלה." ללי אומרת כמעט בבכי. ושי, שעומד בצד, מתחיל להוזיל דמעות.
וואי, סיפורת זה טוב.
איזה כייף ששיפצת.
משיח – אני בעמדת המתנה.
יאא סיפורת תודה שאת ככה חושבת עלי;))
אבלל
סוריי מה שאומר עכשיוו
מה שינית פה בעצם?
דנאילה עדיין רוצה להתחיל הכל מהתחלה ולא מתנגדת, אין פה שום הבדל…
?!
אשמח שתעני
וסליחהה
את כותבת שלמותת
שולינקה , אני שיפצתי, לא שיניתי את הרעיון.
אני פשוט חושבת שזה דיי נדרש, לא?
מה כולן אומרות?
אימאלה כמה התפתחויותת
וואו
ההמשכים מהממים אחד אחד!! פשוט נהניתי ממש! ריגשתן..
וואי אני לא יודעת איך להמשיך, לא כתבתי כבר הרבה זמן. מקווה שאני עוד זוכרת איך.. אנסה.
***
באתי לנסות ואז הענינים התגלגלו..
קיצר לא רוצה לחפור על לימודי הרבים, נעלי אדידס (את אחרי נכון?) יש מצב שאת מעלה פרק לפני? אני בחמישי בעז"ה אוכל לשבת לכתוב.
אוף למה רק אצלנו המורות עושות את כל המבחנים ברגע האחרון..
מתלבטת אולי לשקול לעזוב פה.. אולי זמנית.. בחופש הלך לי ממש טוב אבל בלימודים קשה לי מאוד לשבת על זה.. לא תמיד זורם לי כמו לחלקכן, קיצר.. אני מאוד עייפה, גנן גידל דגן בגן, רות עבור.
אז נעלי אדידס, עדכני:)
וואו סיפורת כתבת מדהים מדהים מדהים!!!
ממש אהבתי איך שתקנת.
משיח אם אנוכי הקטנה יכולה לבקש בקשה,
אז פליז אל תעזבי!!! הצוות חייב כותבת מהממת שכמוך לסיפור!
לא מוותרת עליו!!!
נכון שהלימודים זוועתיים ומייאשים ,ובמיוחד בי"א:(
מזדהה איתך לגמרי!!! כמו תמיד בעצם?
אבל תעשי את המאמץ וההשתדלות הזאת בשבילי?
כי אחרי הכל בתדירות של הכתיבה עכשיו יכול לצאת שכל
אחת כותבת אחת לשבועיים שלוש?וזה לא כזה הרבה.
ומקסימום אם לא מסתדר מישהי אחרת מחליפה .
בקיצור מחכה לך! בבקשה אל תאכזבי אותי?
אחרת אני יחשוש שזה מסיבה אחרת ,ואשקול גם לעזוב?
איזה מאיימת אני?מנסה את השתדלותי בשכנוע?
ואת תגידי אם הצלחתי;)
אוי עלומת את מתוקה
חשבתי לעזוב רק זמנית, לפחות עד שיירגע פה המצב
כי לא נעים לי שאני לא לוקחת אחריות וכו'.. לא נעים לתקוע את הסיפור…
אבל אימאלה הפחדת אותי צדיקהה בסדר בסדר הרמתי ידיים, רק פשוט מקווה שזה יהיה נעים שאצטרך לבקש שיחליפו אותי
למרות שיש לנו פה את מותק, שאני בטוחה שהיא תעשה את זה מהמם מהמם מהמם (?) ובשמחה בשמחה בשמחה.
הצלחת צדיקה, ואל תעשי את זה יותר לאנשים, רחמנות??
בעז"ה מחר אני אוכל כפי שאמרתי, אז נעלי אדידס את יכולה להעלות לפני:)
משיח ,איזה כיף??
אני שמחה ממש!! מחכה!
ובקשר למחשבות ,שלא יחזרו שוב!!!
וכמו שאמרת יש לכל מקרה את מותק המהממת 🙂
שמוכנה להחליף?
ואת לא תוקעת ולא כלום .וכולנו בני אדם ,וגם אני מתי שבקשתי דחיה על הפעם הראשונה שכתבתי ,הרגשתי אז באמת ממש לא נעים ובצדק תכלס;) כי דחיתי את ההמשך כמה פעמים ,וחשבתי מה יחשבו עלי וזה. אבל אז קלטתי שבשורה תחתונה הכל נובע מחוסר בטחון שלי?ועכשיו אני קצת יותר מרגישה בנח לבקש דחיה אם פתאום יהיה עומס לימודי מטורף:( בדיוק שאצטרך לכתוב את ההמשך.
אז משיח מבקשת ממך גם ,לא יודעת ממה זה נובע אצלך, תרגישי הכי בנח שבעולם ,את שווה בין שווים ככולנו:)
נ.ב הגבתי לך בשאלה של מודעת מבוקשות .
אם לא קראת ,אשמח שתקראי !
אוי את מותק ממש
תודה לך שאת רגישה כזו❤
קראתי אבל בחפיף באמת שלא היה לי זמן להשקיע מחשבה
היום בעז"ה אני אענה לך
אויש ,יש לי את הקטע העקשן הזה.
מותק תודה שהסבת את ליבי?
משיח ,מתנצלת ממש!
שאני חושבת על זה אני גם לא רוצה שתכתבי
רק בגלל סחיטה רגשית שעשיתי לך,
פשוט לא רציתי שתעזבי אותנו?
ושתרגישי הכי בנח בעולם,
ואיך שהוא עשיתי טעויות כרגיל.
אני באמת רוצה שתכתבי מתוך קלילות ,כיף ,
ולא בגלל לחץ שמישהי הפעילה עליך .
שבמקרה הזה זה אני:(
אז אם באמת את רוצה חופשה קצרה מכתיבה ,
אני לא ישכנע אותך שלא .
אבל רק רציתי שתשקלי את זה מחדש?
וכרגיל כתבת מדהים מדהים מדהים?
ואהבתי ממש ממש!!!
נ-ב. -אשמח אם מתי שיהיה לך זמן תעני על השאלה שם, בגלל שהזדהיתי איתך ממש ,ומעניין אותי לדעת מה את חושבת על מה שכתבתי.
אוהבת אותך!
אין לי זמן כרגע אבל ממש
אני על שניות
בקיצור התחלתי לכתוב לך, אבל לא הספקתי לגמור
ותודה!❤
ייאא, משיח, אני אישית לא רוצה שתכתבי בלחץ, או בגלל סחיטות רגשיות?
אני באמת בשמחה מחליפה אותך!!!
(ללא שום נגיעות אישיות אני אומרת את זה….)
תודה צדיקה❤
אני נראלי אכתוב היום אבל בכללי אני אזכור את זה.
ממש דייקת:) פשוט הייתי בתוך לחץ עצום(ועדיין, בגלים..) לימודית ובו זמנית כאילו קיבלתי פחד כזה מלכתוב.. מוזר..
אבל אני אתיישב עכשיו
אויש אני שונאת לעשות דרמות.. עשיתי קצת גם פעם קודמת..
לא שזה לא היה אמיתי אלא שפשוט זה.. לא יודעת, ילדותי
באלי לכתוב בקלילות;) טוב אני ממש לא רוצה ליצור פה שחנ"שים עליי…
מתיישבת לכתוב.
היא קמה וכרגיל הלכה לחדר, נעלה את הדלת. פעמיים.
סגרה את ליבה,
הוא שתת דם וההורים שלה התעלמו,
'אלוקים' פנתה אליו, אל האבא שהאמינה בו בכל ליבה.
'תן לי כח, לצלוח את הכל, ואם יש שאלות באמונה תן לי תשובה!!'
'תעזור לי'
'תן לי כוח'
'אתה אבא שלי למרות הכל'
'לא בעטתי בך כמו שאמא נוהגת לומר, לא שאלתי שאלות מסוכנות מידי'
אני יודעת שהיהדות היא אמיתית אבל לי הקטנה יש שאלות גדולות שעולות באמונה.
לו רק היו הוריה יודעים שהרבי אמר לחסיד שהתעוררו לו ספיקות באמונה וביקש מהרבי עזרה בלדחות אותם , הרבי ענה שאסור לדחות ולא להתייחס אלא יש לענות,
לו רק היו יודעים, היו אוהבים ומבינים יותר את הבת המתוקה שלהם
אהבתן??
אני אהבתי?
אהבתי!
גם את הכתיבה היפה שלך וגם את מה שהרבי אמר?, לא הכרתי..
ממש אהבתי:)
כתבת מהמם!
וכיף לראות מבעד למילים איזה חדורת רבי וחסידית את?
אני ממש אוהבת שמכניסים כמה שיותר תוכן, ועשית את זה בגדול!
ללי נכנסת לחדר אוכל. רואה רק את שי ולידו נערה עם מכנסיים ושיער מפוזר. אז איפה דניאלה?
"דניאלה. גשי אליה, תשאלי אותה מי היא. בסדר?"
"מה? טוב אני אלך. קצת מוזר שבן אדם מחפש אותי בלי שאני מכירה אותו אבל לא משנה" הא מסתובבת, מתקרבת אל ללי.
ללי בהלם. מה זה המכנסיים? מה קורה כאן?
דניאלה נעמדת מול ללי בתנוחה מאיימת ואומרת לה "שלום, אני דניאלה, מאושפזת כאן במחלקה, אני מקבלת ממך ביקורים ולא יודעת למה. עכשיו תסבירי לי אחת ולתמיד מי את ומה את רוצה ממני!" " לא כזה קשוח, דניאלה" היסה אותה שי שראה את הפנים האומללות של ללי וחס עליה. "לא! אני דורשת ממך להסביר לי"
"א..אני באמת, לא. פשוט.." ללי התגמגמה והחלה לבכות "דניאלה, את באמת לא מזהה אותי? אני לליי!!!! ללי חייקין! דניאלה, תזכרי, תזכרי" היא כמעט נפלה לרגלי דניאלה ההמומה והמבולבלת. "טוב, תשמעו. אני מציע שתצאו לגינה ותשבו שם. אולי האוויר ירגיעה אותכן" שי עמד חסר עונים וזה מה שעלה במוחו, הוא חס על אחייניתו המבולבלת אבל הזדהה כל כך עם ללי שהתחננה על זהותה.
"טוב, אבל אני לא מתכוונת להאמין לך, ראי הוזהרת" דניאלה נופפה לעבר ללי אצבע מאיימת והלכה בצעדים מהירים בלי להסתכל אחורה לכיוון הגן. ללי עמדה שפופה ודמעות בעיניה, שי שלח לללי חיוך מעודד וזירז אותה לצאת "תנסי להזכיר לה סטואציות שקרו לכן בעבר" יעץ לה ועלה במהירות למחלקה.
ללי יצאה ברגליים כושלות והתיישבה ליד דניאלה
"כן, אורחת מוזרה. מה את רוצה להמציא לי?" דניאלה הייתה היום במצב רוח קרבי, וזה לא הלך טוב.
ללי לקחה נשימה והתחילה לדבר "אל תאמיני לי, לא צריך, אבל שתינו יודעות שזה אמיתי.
אני ללי חייקין, אני גרה ב(-) ליד המדרשה שלך! את לא זוכרת? את עזרת לי עם השאלות שלי, עם התהיות. חיזקת אותי ועודדת. את היית שם בשבילי מתי שההורים שלי הפנו לי עורף ולא רצו לעזור, את… את היית בשבילי הכל! ועכשיו את בשבילי הכל, עדיין. דניאלה, את באמת לא זוכרת את הלילה ההוא בשבת שברחתי מהבית? ששמעת אותי בוכה וניגשת אלי? שבזכותך חזרתי לבית?" דניאלה התרכחה קצת, אבל ביטחונה נשאר "אולי את מבלבלת אותי עם מישהי אחרת? מישהי שדומה לי? מעולם לא למדתי במדרשה, לא הכרתי בת בשם ללי, ובוודאי בודאי לא חזרתי בתשובה!! לא יכול להיות!!" דניאלה הייתה נחרצת בדעתה.
"אולי… אוליי… דניאלה, את כן! אבל שכחת הכל, אני יודעת שאת כועסת שאמרתי את הדברים כך" ללי נאנחה עמוקות אבל מיד אמרה בתקווה "את יודעת? בדרך לכאן חשבתי על משהו נועז, רוצה לשמוע?" זיק שובב ריצד בעיניי ללי. "מה?" דניאלה הסתקרנה מאוד, אבל לא רצתה להראות זאת.
"תשמעי, אני לא נקראת חסידית, בלשון המעטה, ואני רוצה לחזור. להתקרב. את, חזרת בתשובה ולא זוכרת, את גם צריכה לעשות את התהליך מהתחלה. אז בואי נחבר את זה, אני ואת, ללי ודינאלה נחזור ביחד! בשתים זה בהרבה יותר קל!!" ללי תלתה עיניים מצפות בדניאלה.
"מהההההההה? מהההההה?" דניאלה נהייתה אדומה "מה אמרת? אני לא מאמינה שאת מעיזה להציעה לי כזה דבררר!! מהיום אני לא רוצה לראות אותך יותר ולא לשמוע אותך, לעולם. שלום ולא להתראות" היא רצה חזרה לחדר כשללי אחריה "לא, סליחה, דניאלההה תחזריי" הד הוחזר אל ללי, ומילותיה חזרו "תחזרי-חזרי-זרי" היא עמדה מול החדר הסגורה ונפלה על הרצפה.
"מה קרה? " הגיעה אחות צעירה עם מבט כעוס, "למה את מכעיסה ומרגיזה עם החולים?" נזפה בללי.
היא נכנסה לחדר ודניאלה צעקה לאחות מיד, "קתרין, תגידי לשומר להוציא אותה, היא מפריעה לי! תגידי לשומר שלא יכניס אותה יותר אלי, אני לא מורשה!!" האחות הוציאה את ללי ואמרה לה "ילדה, לא לבוא אליה יותר? מובן? ועכשיו, לכי" ללי הייתה המומה, הזאת דניאלה? ד נ י א לה ש ל ה? ככה היא מתנהגת אליה? היא צנחה על הספסל הראשון והמליטה את ראשה בכפות ידיה "אלוקים! תסתכל כמה דמעות אני שופכת עליה, כמה תפילות ותהילים. קשה לי התהילים, אבל אני מתפללת! אני רוצה אותה בחזרה. אבא שבשמיםם! ראה תפילתי וקבלה במרומים!!" היא התחננה בלי קול, זעקה מקירות ליבה. היא בכתה כך עוד שעה שלמה וחזרה באיטיות לביתה.
השמיים היו צבועים בשחור שחזרה הביתה. השמש לא נראתה, הכל אמר כבדות ועצבות. השמיים הכהים כאילו ליוו את ללי במבטם ובכו יחד איתה 'החיים קשים ללי, עזבי, הרפי" ללי שאלה באלם קול 'לעזוב? ככה וזהו?" דמותה של דניאלה הייתה מול עיניה, הייתה חקוקה בנפשה וטבועה בדמה. ככה לעזוב? היא ראתה כוכב, יחיד בשמיים. כאילו נשלח בשבילה במיוחד ' לא לאה, אל תתיאשי, בסוף כל מנהרה אפלה עומד אור ענק, יהיה לך טוב בסוף. יהיה לך טוב' ללי הביטה בו במבט חסר תקווה, אבל ניצוץ התגנב לליבה ' האומנם? האומנם אותו יום יבוא?" ימים יגידו ללי, וסהרת החיים תסחוף אותך עמוק לתוכה.
חח בנותתתת תשמעווו כתבתי את זה כי לא אהבתי שכאילו דניאלה ככ מהר מתרצה ורוצה לחזור בתשובה, אז עשיתי שיהיה חריףףףף והיא מתנגדת וזה ואז בסוף היא מורשה. וגם כתבתי כי.. אני כל כך כל כך כל כך רוצה לכתוב איתכן!! חלומי הגדוללל
חחח
תקראו בנות, ותגידו לי מה דעתכם.. אני אוהבת לכתוב, אבל זה טוב? אהבתן, אני אישית כן :))
תגידו שאני יכולה להצתרף או לא:) פליז, ואם זה יפה ההמשך.. חח ♥♥
שולינקה מהמם!!!!!
אני ממש אהבתי!!!
זה בדיוק מה שרציתי שיקרה?
ומושיח, את רוצה שאני נתחלף להפעם?
אני פה..
שולינקה קראתי ברפרוף ואני חושבת שיותר לעניין שזה מה שיקרה
אבל סיפורת כבר כתבה.. וואי לאידת
ואת כותבת מהמם!!!!!!
היי רציתי שנתחלף אבל בכל מקרה עכשיו אני כבר יכולה?
קיבלתי קצת רגליים קרות אבל אני אכתוב.
מקווה שיעלה היום.
לעצמי כדי להזכר, לזכור למחוק אח"כ
זירה 1. ללי ואבא
זירה 2. דניאלה וללי
זירה 3. שי דניאלה וגפן
זירה 4. יריבות בין יניב לשי
זירה 5. טיפולים אפרים
קו תשע עשרה לכותל התנענע בעקביות, מסווה את רעידותיה. 'לפחות ככה אני נראית נורמלית' הרהרה ללי 'כמו כולם, מחשבות, רצונות, לבטים. רגילים'.
היא נשעה על אדן החלון, מביטה בנוף ה
נשלח בטעות גמורה…
כתבת יפיפה!!!
דבר ראשון עקרונית בבתי רפוא יש או משמרות של שמונה שעות שמתחילות ב7:00-15:00
15:00-23:00
23:00-7:00
או משמרות של 12 שעות שמתחילות ש12 בלילב ומסתיימות ב12 בצהריים ולהפך. (לפחות עד כמה שידוע לי.)
ודבר שני, עכשיו תורי? כי אני לא הבנתי את הלך הרוח של הסיפור…
דבר ראשון תודה!❤
דבר שני אוקיי אז נשנה. נגיד שהוא היום ספציפית במשמרת של עד 23:00 ועכשיו הוא עוזב.
כי לכאורה היו לילות בסיפור שהוא נשאר שם אם אני לא טועה בשעות מאוד מאוחרות.
מצחיק אותי שחקרתי בדיוק איזו עיר קרובה לירושלים (עין כרם זה שם..) שלכן זה יהיה הגיוני שלקחו אותה לבית רפואה לשם, ואח"כ חקרתי איזה קווים בדיוק מגיעים וכו'.. ובסוף טעיתי במשמרות>.<
דבר שלישי נראה לי שעכשיו נעלי אדידס ואז את.
אה ולעלומת שם, לא שכחתי אותך❤, זה פשוט דורש ממני מחשבה אז לוקח זמן.. אולי עוד היום, מקווה..
מושיח מהמם!!
ואין טעות בעולם כלל, זה יעזור לי מאוד לכתוב בעצמי כשאכתוב:)
והרוצה בטוב- באמת חייב כאן רענון של הסדר, נראלי נעליי אדידס עכשיו ואז את?!
עקרונית – משמרות בבתי רפואה הם בד"כ או 16 שעות או 26.
קו שש מאות שלושים לבית שמש רעד בעקביות, מסווה את תנועותיה. לפחות ככה אני נראית נורמלית, הרהרה ללי, כמו כולם, מחשבות, רצונות, לבטים. רגילים.
היא נשענת על אדן החלון, מביטה בנוף ההררי. טיפות קטנות ניתזות עליו, זוהרות מהשתקפות פנסי הרחוב.
דניאלה לא זוכרת אותי. לא זוכרת את אמא שלה. לא זוכרת את הדרך שהיא עברה, את הקשיים שהיו, שהיא צלחה. ללי השתנקה.
ועכשיו, עכשיו היא רוצה שאני אלמד אותה לשחק את עצמה. להיות היא.
אני אלמד את דניאלה להיות דניאלה?! אני אלמד אותה להיות הדבר המיוחד שהיא? שהיא, אבל כל כך לא היא… ללי נשמה עמוק.
אני לא אתן לזה לעצור אותי. אני אעזור לה. אני אעזור לה להיות היא, אני אחזיר את דניאלה. אני אחזיר אותה להיות דניאלה המיוחדת שאני מכירה!, היא יישרה את גווה, מביטה בנחישות בגב הכיסא שמולה.
אבל רגע, משהו צרב לה בגרון, אני רוצה את זה בשבילה או בשבילי? בשביל לעזור לה או כדי שיהיה לי את דניאלה? ברור שבשבילה. אני אוהבת אותה והיא חשובה לי. ללי נחרצת.
אבל בכל זאת כשהיא הגיעה הביתה, הגוש עדיין היה שם. צורב במלוא תקפו.
***
השעה אחת וחצי בלילה, סוף משמרת. שי לקח את התיק ויצא מחדר הצוות. בבית הרפואה אין מושגים של יום ולילה, גיחך לעצמו למראה האנשים שחלפו במסדרונות. הוא עובר בחדר של דניאלה, מעיף מבט על עיניה העצומות. חבל, כל כך חבל. נו, חבל על מי שמת, שי ציני כהרגלו.
"איזו מן נערה הייתי?" קול דק הקפיץ אותו. דניאלה כנראה לא באמת ישנה.
"אם לומר את האמת, אני לא כל כך יודע, פעם אחרונה שדיברתי איתך לפני המצב הנוכחי היתה לפני ארבע וחצי שנים לפחות" משפיל עיניים.
דניאלה כאילו לא שמעה "איזו אישיות הייתה לי? מה הייתי בעולם? היו לי חברות?"
"היית נערה מקסימה, וחוקרת, כמעט כמוני" חייך "ואני בטוח שהיו לך חברות, אני אפילו זוכרת איזו עופרי אחת, ונוי.. אני צריך לצאת, נדבר מחר. לילה טוב" שי התקדם הלאה. משאיר את דניאלה עמוסת מחשבות.
היו לי חיים שלמים, חיים שלמים!, והכל נמחק. נעלם בתוהו.
חוץ מהמשפחה, שלא ראיתי מלבד גפן, אני לא קשורה לעולם.
לא שייכת. אין לי פה מקום. תלושה.
קור פתאומי אחז בה. גורם לה להתחפר עמוק בשמיכה ולא לרצות לצאת.
לפחות לא בשנתיים הקרובות.
כמו ציפור ברקיע
כמו עלה שבסתיו
אבל בלי חיבור או כנף שיושיע
אחרון, כשכל העדר עזב
בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ
אֵין-לָהּ מְנַחֵם מִכָּל-אֹהֲבֶיהָ
***
וואו ממש נהניתי לכתוב. לקח לי המון זמן להכנס לזה כי שכחתי איך אבל עכשיו אני ממש בקטע. ב"ה.
ואו, משיח, אני חייבת לומר שזה היה אותנטי לחלוטין וביחד עם זה רגיש.
אוף אני יודעת שאני מסובכת אבל פשוט אהבתי את זה.
תודה!
מדהיםםםם!!!
שולינקה ומשיח ואווו כתיבה מהממת!!!?
לא הייתי כאן בזמן האחרון וקצת הסתבך לי הכל אבל אני מקווה שעד שיגיע תורי אני כבר אבין..
תודה לכולן! הוחמאתי^_^
הסדר לכל המצטרך:
חושבת בקול
במבי
מושיח
נעלי אדידס
הרוצה בטוב
עלומת שם
סיפורת
*לשולינקה-עוד לא קראתי אבל בהמשך אקרא. בטוחה שיהיו לי כמויות של מחמאות❤
*לעלומת שם-עניתי לך:)
הכורסאות הירוקות שהיו בלובי נראו נוחות כל כך, שגפן מיהרה את צעדיה לשם.
היא התיישבה, פלטה אנחה קטנה. את התיק הקטן שהביאה מהבית שמטה על הכורסא שממולה, היא נשארה בלי כוח, בקושי.
ממש שקט פה בלילה, הרהרה, בטח בפנים ממש רועש. בתוך הטיפול נמרץ ובתוך החדר של אמא. המכשירים לא מפסיקים לצפצף. מזל שפה יש קצת שקט בתוך כל הרעש.
הצילצול של הטלפון הפריע לשקט שבלובי, היא מיהרה לקחת את התיק ולענות.
שי, היה כתוב על המסך. מה הוא רוצה ממני?
"שי?" היא מדברת בשקט, לוקחת את התיק ומתחילה ללכת לכיוון הדשא שבחוץ.
"גפן". הוא לא יודע איך להתחיל לדבר. הוא מפחד. שי?? אתה מפחד??? תראה מה נהיה ממך.
"כן, אני פה. קרה משהו?" אין לה כוח לעוד משהו. נגמרו לה הכוחות להיום. אבא הוציא לה את הכוחות לגמרי.
"לא בדיוק". תפסיק ללכת על ביצים, שי. הכל בסדר, תרגע.
"שי, יצא לי כבר כל העצבים היום. אתה יכול לדבר ברור? אין לי כוח לשום דבר". שדה הראייה מיטשטש לה, היא עוצמת את העיניים.
"אה.. כן. זה בקשר לדניאלה. אה..". שי, דבר! "יש דברים שהיא לא זוכרת". עוד לא אמרת את כל האמת, שי.
"דיי אין לי כוח כבר. מה היא לא זוכרת? את אמא שלה?" היא צינית.
"סליחה, אבל קלעת למטרה. ויש עוד דברים, אם בא לך לשמוע".
"טוב, שי, היום כבר לא יהיה לי כוח לכלום. מה עוד היא לא זוכרת הגברת?"
"די, גפן. זה דבר רציני. היא לא זוכרת את עצמה, בעצם".
"מה??? מה זאת אומרת?" גפן מתחילה להלחץ, היא הולכת מהר.
"היא לא זוכרת שהיא חזרה בתשובה, היא לא זוכרת כלום. גם לא את החברה שלה הדתייה".
"שיייי!!" דמעות עולות לה לעיניים, היא מרגישה מפוצצת. "עם החברה שלה הדתייה הזאת אני זוכרת, אבל לא הבנתי, למה זה קרה בכלל?? מה קרה לה?? למה היא ככה?? למה אני צריכה להתמודד עם הכל???" היא ממש בוכה. "אין אף אחד שאני יכולה לפנות אליו כשאני ככה. עכשיו זה יוצא עליך" המילים קצת קטועות, שבירות. "אמא אני לא יודעת מה הסיפור שלה, אבא עצבני עלי כי אני מדברת איתך, דניאלה שכחה הכל, ואין, אין אף אחד!! זהו, נמאס לי". היא לוקחת טישו.
שי שותק, לא יודע מה להגיד.
"אני חייבת להירגע, שי. נדבר יותר מאוחר. סליחה". היא מנתקת, בלי לחכות שהוא יגיב בכלל. אין לה כוח.
דניאלה שכחה שהיא חזרה בתשובה. דניאלה שכחה את ללי.
ללי!!
את חייבת להתקשר אליה.
היא תבין אותך, בטוח.
גפן לוקחת שוב את הטלפון. אולי יש שם את המספר של ללי הזאת.
זאת'י שקראה לך 'אחות של דניאלה'. היא מחייכת קצת.
דווקא יש לה את המספר, היא מופתעת.
גפן מחייגת אליה, יש צליל חיוג.
"הלו?" מהוסס.
"ללי!! זאת אחות של דניאלה" היא בוכה, בוכה. היא אחות. של. דניאלה.
"הלו??" ללי לא מבינה מילה.
"ללי?", הדמעות יורדות לה על המכנסיים כבר, זה לא מעניין אותה.
"כן, זאת אני. מי זאת?" מה הילדה רוצה מהחיים שלי?
"גפן". היא נעצרת להירגע. "אחות של דניאלה". היא מתייפחת שוב. "את יכולה רק להקשיב לי שאני בוכה?" היא מרגישה כל כך ילדותית פתאום.
אבל היא יותר בוכה.
***
היה לי ממש טוב לכתוב..
כמעט בכיתי בעצמי..
היי?
אני ממש מקווה להספיק לכתוב היום..
ומושיח, ממש אהבתי את ההמשך. ממשששש.
מזלי שלא תורי חחח אני מזה לא בקטע עכשיו?
שלחתי המשךך?
הצלחתי בסוף?
ללללאאאאאאאאא ?????
חחחח
קחי תזמן, אל תלחצי הכל טוב..
וואו נעלי אדידס מושלם.
הכנסת אותי עמוק לאווירה של חוסר אונים!!
וכל המבקשות להצטרף, הסדר של הכותבות כאן כבר די סגור, אמור לעלות אחד כזה חדש, ובקשר לתקציר,אממ, בשיא התמצות:
יש את דניאלה שחזרה בתשובה והיא חברה של ללי והיא עברה ארוע מוחי משו ואיבדה חלק מהזיכרון
יש את גפן שהיא אחות של דניאלה והיא לא דתיה, ואת שי שהוא דוד של דניאלה.
אממ ללי היא חרדיה, מסובכת קשות עם אבא שלה.
אממ בטוח פספסתי משהו..:)
אהבתי ואהבתי ואהבתי.
איזה כיף לגפן!!!
אפשר תקציר עלילה, כדי שאני אוכל להשתתף?
היי.
אני מצטרפת לבקשה.
תעשו תקציר [אבל כמה שיותר ארוך 🙂 ]
כי גם אני רוצה.
??????????
רגע רגע
אני לא הבנתי מי המשיכה מה
המשכתן אותי או את שולינקה?
לא אבל אנחנו רוצות להמשיך
אבל לא מבינות כלום ממה שקרה פה. יש מצב לתקציר?
עניתי לך קצת למעלה, תחפשי ?
לא מצאתי…
אפשר תקציר?
אני המשכתי אותך
חח גמלי לא מובן…
הלן? ??♀️
וסהלן
לומדות ערבית?
אני מחפשת מורה?
מסכימות לפתוח זירה חדשה??
ו… מסכימות לצרף אותי?
שאלתי פעם, ממזמן, אבל לא זכורו לי שקיבלתי תשובה..
שולינקה מה ששלחת עלה כבר?
כשהוא יעלה תצטרפי בעזה:)
כנל כולן
היי .
לא נראלי שאצליח לכתוב בזמן הקרוב כי אני לא מפוקסת בעלילה ואין לי זמן גם לקרוא וגם לכתו…
בקיצור מעבירה את התור.
בהצלחה
אז קיבלתי רשמית את תפקיד החליפה שלך לעת עתה??????
אבל למה דוקא אתתתתתתת
אני אוהבת איך את כותבת!!!!!!!!!!
אממ בצידי כן. רק נראלי שיש פה מספר בנות שרוצות להשתתף גם אז כדאי שחושבת בקול תעשה פה סדר?
ומתנצלת. עמוסס.
ללי מוללה את החוט של הסוודר שלה. היה שקט מביך ומפחיד כאחד.
"זהו, היא לא תזכור לעולם. היא לא תיהיה דניאלה עוד. הכל נהרס"
גפן המשיכה והמשיכה לתאר שחורות וללי נאנחה בלב. 'מי צריך את גפן הזאת? גם ככה עצוב לי כבר, והיא עוד מוסיפה טונים של פסמיות'
הן היו ישובות ביחד על ספסל הגינה. גפן הייתה חייבת חברה, כך היא טענה. ורצה ישר ללי. היא רצתה לבוא אליה הביתה אבל ללי החווירה "לא, לא לא!" היא אמרה מיד בטלפון, באמת! רק זה חסר לה, שגפן תבוא אליה לבית. "ניפגש בגינה ברחוב רבי עקיבה"
ועכשיו היא פה, איתה. לא יודעת למה היא באה. אולי כדי לארח לגפן לחברה, כמו שזאת טענה? לא. היא באה לשמוע את גפן, להקשיב.
"וכך, נחיה כל חיינו ודניאלה תמשיך לשכב בבית הרפואה ולא יהיה לי אמא בכלל ו–"
"די גפן. תפסיקי" לא יכלה עוד ללי.
"מה?"
"כן כן, את כל כך פסימי. מישהו אמר לך את זה פעם?" נאנחה ללי ארוכות.
"דניאלה. היא תמיד אמרה" לחשה גפן באלם קול.
"אז מה עושים, גפן?" התעלמה ללי והמשיכה לשאלה.
"מה מה עושים? כלום. כלום ודי. אין לי כח"
"לא, גפן. יהודי חייב להתקדם תמיד, אסור לעמוד על המקום. את יודעת מה שמעתי פעם? אם עושים משהו סימן שאנחנו בעליה, ואם אנחנו עומדים במקום אנחנו בירידה" ללי חזרה על הדברים שאבא שלה תמיד אמרה. היא הייתה בהלם שככה היא מוסרת רעיונות חסדיים, בפשטות שכזו. האם בזמן שהיא צריכה לעודד את האחר היא מוצאת את הכוחות שבנפש?
"רעיון יפה" חייכה גפן חיוך ראשון. "אבל מה זה אומר לגבינו? לגבי..דניאלה?"
"אנחנו צריכות לעשות מעשה" ללי הייתה תקיפה פתאום
"והוא?" גפן לא תלתה שום תקווה ברעיונות חדשים.
"להחזיר לדניאלה את דניאלה. אנחנו נלך, נספר לה את הכל. מי היה הייתה ומה היא, איזה חסידית וטובה" ללי דיברה בלהט ולא שמה לב לעווית שחלפה על פניה של גפן.
"חסידית וטובה." חזרה גפן על דבריה של ללי.
"כן" סומק כיסה את לחייה של ללי, היא שכחה לרגע שגפן היא בכלל, חלונייה. בטח שלא חסידית או טובה.
"ושהיא הייתה חסידית וטובה" המשיכה גפן באטיות " היא הייתה אחרת? העליזות שלה, והמחשבה החיובית, נבעה ממה? מהיהדות שלכם? סתומרת, שלנו" היא תיקנה אחרי שניה.
ללי הופתעה מהשאלה, ועוד יותר מהתיקון.
"ברור. דניאלה מצאה את האמת. ושמוצאים את האמת לא יכול להיות שאין שמחה, שאין ביטחון. ושיש ביטחון יש אושר. יש הכל." היא אמרה כל מילה באטיות, מושכת אותה על הלשון.
האומנם ללי? שיש אמת, יש אושר? יש הכל?
כן. יש הכל. יש לך הכל שם, ללי. תבחרי באמת. ילדה. תבחרי באמת.
ללי עצמה עיניים חזק, פוקדת על הדמעות שלא יצאו עכשיו, רק לא עכשיו.
"אנחנו הולכות ללי, ועכשיו!!!" גפן התמלאה חיות, היא גררה את ללי לתחנת האטובוס והודיעה.
"אנחנו הולכות להחזיר לדניאלה את זהותה. ואת—" היא שתקה לשניה ואז הוסיפה בעיניים בורקות. "האמת"
י״ז במרחשון תשפ״א
700 תשובות
אהבתי136
קולולו
תורכן חוגג 700
שולינקה, כתבת מהמם!!! תאורים חיים.
רק נראלי שסיכמנו שללי לא חבדניקית ועד כמה שהבנתי המשפחה שלה יותר נוטה לכיוון הליטאי.
ומי שהבאה בתור חייבת לפוצץ להן את הבועה, דחוף?
מסכנות… איך אני רעה.
אייי אני אשתפר בתגובות שלי בלי נדר. מבטיחה.
אז זה לא טוב?.. חחח אני ינסה אם תרצו.
אבל בכללי? יפה? תקבלו אותי?..:) הלוואיי חח
נהנתי נורא נורא נורא לכתוב,
אוי זה מצחיק איך לכל אחת יש סגנון אחרר
שולינקה שלך מזכיר את לאה פריד חח
??
סיפורתתתתת!!!!
ת'אמת, שמזה נעלבתי עכשיווו
נעלבת? אויש באמת שלא התכוונתי חח.
חח פשוט לאה פריד בשבילי זה
אוהמ…
כחכחכח
חברות.!
מה קורה?
הלכתן לישון?
או בעצם ללמוד?
אי אם היר, סיפורתת ??♀️
מי בתור עכשיו?
אני כאן ואינלי מושג מה הולךך
חח תקשיבו איבדתי כאן לגמריי ?
ומושיח את כאן?? מחקו מה שכתבתי לך בראיון של חורפית ?
חח טוב אני קצת מבינה למה..?
כןןןןן אימאלה
ואני ממש נלחצתי, ועודני
אני דורשת לדעת
יש מצב שכתבת לי את זה רק כדי להזהיר משאננות אבל אין לדעת.
ישלי ניחוש כלשהו…
אני שולחת בכמה תגובות כדי שלפחות חלק כן יעלו ?
אויש אני מיואשת מהסינון…
פשוט אם זו אני דברי איתי
חח חמודות אתן. אפשר לדעת מה התור? ויש מצב להכניס את שולינקה המתוקה? (בתקווה שהיא כזאת.. אוהמ..)
?
???
אני מסכימההה!!
מושיח אני שלחתי, אזזז תסיקי מזה את התשובה הנכונה
יאאאא חושבת בקוללל
אויי איך שאת חיממת לי ת'לב! את לא מבינה כמהה אפילוו
אז אני בתוכו? הלוואיי
חח
לא הבנתי :O
זיהתם אחת ת'שניהה? ????
אני מסכימה!!! רק צריך לסדר אחרי מי את בדיוק.
חח אם אני אענה לך על החלק השני יסננו, אבל כן.;)
יואווו נו תמשיכוווו
אני במתחחחח
ויש לי הערה, אם דניאלה שכחה את ה4 וחצי שנים האחרונות, איך היא שכחה את אמא שלה? ואם היא שכחה חלקים מהעבר אז איך שהיא קמה היא לא שמה לב שלא חזר לה הזיכרון במלואו כי היא לא זוכרת מי אמא שלה?
גם אני אשמח להצטרף:)
יאאאא אז אני בפניםם
אתן פשוט מתוקותת
אמלההה
אז איפה אני בתור.. ?
ואגב, איפה במבוש שלנו בכלל?
התכוונת אלי שולינקה?
אני כאן?
ב"ה חיה , קיימת, נושמת, עוקבת.
מה איתך שולינקה??
חח בטח אליךך ברוררר
למה, את מכירה עוד במבי מיוחדת כמוך?:)
חחח
ב"ה שמחה שאת פה, פשוט לא שומעים אותך;))
אני גם פסדר.. שורדת את הלימודים הנוראיים האלא.
את יודעת אולי מה התור?..:)
ואגב במבילה, אני חייבת, אבל חייבת להגיד לך משו.
יום שלישי אצלי זה יום מקודש, שמעי למה.
ביום שלישי מתפרסם הבלוג אחת אפס לאמת!!! יש משו יותר מרגש מזה, אה?
יש לי חברה שההורים שלה לא מורשים לה שותפות אבל היא בכתה לי שהיא לא יכולה בליא חת אפס לאמת וכל שבוע אני ישלח לה את זה במייל.
במבי, זה מיוחד. את לא מבינה, אני באמת לא יכולה לבטא את מה שאני מרגישה שם
היי, חמודה ששמת לב?
הפחתתי קצת כי כבר מלא בנות יודעות מי אני. אבל אני אוהבת את השם במבי אז אני עדיין איתו?
בנוגע לתןר אני רק יודעת אחרי מי אני ולא יותר??
וואי איזה מתוקה!!! האמת התלבטתי אם את עדיין ממשיכה לקרוא כי לא ראיתי תגובה שלך אז אני שמחה לשמוע שאת קוראת? את אחת מאלה מהעיקריות שנתנו לי דחיפה להמשיך אותו…
ותודה ענקית!!! זה כזה כייף לשמוע שאוהבים. ואוו. באמת.
02:30
(פיהוק ארוך)
שמשהו יתקדם כאן תקראו לי
או שאני כבר אבוא לבד
המשך לילה נעים וטוב.
נ.ב
שולינקה ופרצל? לי לא אכפת בכלל שתצטרפו, העיקר שפוסט הזה יתעורר. חח.
אז יאלהההה להתעוררר
בוקר טוב שלוחים שטעטלללללל
מה אומר ומה אדבר?…
טויב, איך אתן אוהבות שמעירים אותכם??
אולי פשוט מישי תמשיך לכתוב?
אני רוצה להמשיך לכתוב אבל העלילה מרגישה לי נמהרת מידי ולא הגיונית. אני לא מצליחה להבין מה אמור להיות
וואי הרוצה בטוב אני איתך
העלילה כבר לא הגיונית משום כיוון
כילו זה כבר לא לעניין..
אולי נחזור לחלק ההגיוני האחרון שכתבנו ונתחיל משם עם כיוון מציאותי?
כי זה כבר מתחיל להיות סיפור מפונטז..
ובאמת שחבל..
טוב, כותבת שוב. אני ממש רוצה להמשיך לכתוב אבל מרגיש לי שהסיפור נימהר מידי ולא יודעת איך להמשיך
טוב, תראנה, חשבתי כמה דברים:
1.הסיפור קצת מבולגן, חייב שמישהי תקבץ את הכל לקובץ, תגיהה (מלשון הגהה?) ותחלק לפרקים ואולי אפילו תעלה כבלוגים לכאן…
2. יש הרבה בנות שגם רוצות לכתוב…. אבל זה מאוד מפריע לרצף… צריך שמישהי תעלה תורכן 2
לי לא אכפת לעשות אחד משתיהם, רק תבחרו מתי יותר דחוף, כי לעשות את שתיהם כבד עלי…
*מה
אני חושבת שהשני יותר דחוף..:)
הראשון לי יש כבר בקובץ, צריך להגיה אבל לא חושבת שדחוף דווקא עכשיו, נמשיך עוד קצת, ואז.. ?
אוף, סיננו לי את התגובה.
אז תגיבי שוב
"קצת, אחרי הסעודה אני ואבא נחכה לך בחדר" אמרה אמא ונאנחה."
ממש, כי זה בדיוק הדבר שחסר לי עוד שיחה בנוסח -אין-לך-מושג-כמה-אני-ואבא-מצטערים-על-מה-שקרה-לך-לאחרונה. אבל-זה-לא-סיבה-להתנהג-ככה.
לא צריכה שתצטערו, תאמינו לי שיש לי קצת מושג על צער וכאב. בסדר?
מצטערת שעדיין לא הצלחתי להתאושש מהמקרה של ברקת.
התנצלויותי הכנות שעדיין כואב לי עליה, על מי שהייתה, על מה שקרה לה.
דווקא היא? הילדה הטובה של המשפחה, הבת המושלמת והחייכנית שתמיד יודעת להקשיב?
מה היא עשתה רע בחיים שלך שהגיע לה למות מסרטן?
למה אלוקים לוקח אליו דווקא את האנשים הטובים?
היא כעסה.
זה היהילדותי, זה היה טיפשי אבל היא כעסה. ממש.
קרח קפוא שזרם לה בורידים והקפיא לה את הלב, והרגשות שבעבעו מתחת למעטה הקרח רק גרמו לה לכעוס יותר.
וזהו, מאז היא הילדה המרדנית, המתריסה, שלא מוכנה לתת לשום דבר להגביל אותה, שמתחצפת לאבא ואמא, שמנסה להראות שיש לה שליטה מוחלטת בחיים של עצמה.
כי היא יודעת, שאין לה.
היום אדם יכול לחיות, לרקוד, לשמוע את ציוץ הציפורים, להרגיש את קרני השמש המלטפות, ולרוץ בין שדות שמשתרעים לכל האופק.
ומחר? מחר הוא יכול לשכב, דומם, בתוך ארון צר ומחניק.
אז זאת הדרך שלה לנסות להראות שיש משהו בחיים שהיא חזקה, שהיא מחזיקה בו, שהיא יכולה להרגיש בו קצת שליטה.
אבל האמת שזה מזויף, רקוב מהשורש ורק גורם לתסכול, כאב וחוסר אונים.
היא חלשה יותר משהי מוכנה להודות
יותר משאי פעם הייתה.
אוי, פרנס.
זה יפהיפה?
אהמ..
תשמעו
מיד שעלתה השאלה עליכן שלחתי תורכן 2.. וזה עוד לא עלה.
ו.. זה אומר שאני לא יכולה להשתתף? ?
תשמעו, שתיהם חשובים לדעתי.
איך שבאלי שמישי תשלח קישור לדוקס..
אצלי בדוקס זה לפני פרקים עד פרק כ"ז נראלי.
איך אצלכם?
צריך באמת לסדר את הסיפור יוץר חשוב נראלי..
הלוו? אין קול ואין עונהה??
בקשר למה?
לדעתי שמישי תקבץ את זה, ותשלח לפה קישור של פידיאף. זה בטח אין בעיה לעלות… לא?
אם האתר יאמר שזה בסדר אני אשלח בשמחה:)
ללי יצאה מהסלון, אבל לא לכיוון המטבח אלא בדיוק הפוך. הדלת של הבית קרצה לה, ובעיקר מי שחיכתה לה מאחורי הדלת…
היא יצאה בלי לומר שלום, ופסעה בצעדי ריצה לבניין של גולי.
גולי. היחידה שאיכשהו מבינה אותה. היחידה שנותנת בה טיפה אמון. לא כמו כולם. ללי ניערה את ראשה. זה לא לעכשיו, המחשבות האלה.
היא נכנסה לבניין, וראתה מולה את המעלית, כשלצידה המדרגות. לעלות במעלית או לא? היא לא ידעה מה לומר לעצמה. בהחלטת פתע לחצה על כפתור המעלית, נכנסת אליה כעבור מספר שניות. אם כבר לרדת, אז עד הסוף, חשבה וקפצה את שפתיה בלי לשים לב.
הנקישות העדינות שלה, בסדר המסויים שרק היא וגולי ידעו, גרמו לכך שגולי מיד פתחה לה את הדלת.
היי ללי מותק, ממצב? באת אליי לארוחה או שאת סתם בדיכי? שאלה גולי בקלילות שלה, הקלילות הזאת שללי ככ אוהבת.
אהממ עכשיו גמרתי ארוחה טובה סו.. את מבינה שלא באתי סתם למלא את הבטן. זה גם לא שחסר לי קילואים למשקל הנחמד שלי, כן? היא חייכה קלות, צוחקת על עצמה.
המשקל שלה תמיד דחה אותה בעייני החברה. אולי גם זה הסיבה שהיא כבר לא איאיאי שומרת תומ"צ. היא אפעם לא התעמקה בשאלה מה גרם לה לזה, אבל יש סיכוי שזה באמת הקטע הזה.
גולי קטעה את רצף המחשבה שלה, והזמינה אותה פנימה, לשבת.
אופפה בת גלים, חיפה על הגובה ?
מי זו גולי? איפה היא היתה עד היום???
חדשה לי?
בנותתת יש לציין שאני ממש מחכה להמשך הסיפור!!! יאללה תמשיכו להעלות?
טוב, חברות, עובדת עכשיו על תורכן 2 ומקווה שיעלה….
תנקס
פיג'מה, שאלתי את הצוות וכבר שלחו כאלו אבל הן מתלבטות אם להעלות או לא לפי מה שהבנתי.
וואי למה לא?
כבר שלחתי…
הרוח הלילית שהכתה בדניאלה צמררה אותה וכאב הראש החד שחשה הזכיר לה למה היא התעוררה סתם כך באמצע הלילה, או בעצם לא סתם. חלום העיר אותה.
החדר שבו הייתה בחלום היה מרוהט בפשטות שלדניאלה הייתה יותר ממוזרה. היא לא הבינה איך היא הגיעה למקום המוזר הזה אבל על חלומות לא שואלים שאלות והחלום ההוא המשיך להתגלגל במוחה.
היא ישבה על המיטה שהייתה מוצעת בסדין ירוק בהיר, הצבע האהוב על דניאלה, וקראה ספר כל שהוא לא מוכר. היא הרגישה באותו הרגע צמא עז וקמה אל הדלת להביא מים אבל לפתע פלאפון קטן שככל הנראה אמור להיות שלה החל לרעוד ולהשמיע צליל של שיחה נכנסת לכן היא סבה על עקביה וענתה.
הקול שבקע היה קול מוכר אך היא לא הצליחה לזהות למי הוא השתייך. הקול רעד הרבה אחרי שהפשיר מעט מקיפאון שאחז בו בהתחלה.
היא לא זוכרת מה האדם שדיבר איתה אמר לה אבל היא זוכרת שרגע אחרי שהשיחה נותקה הצמא שלה גבר עוד יותר והבלבול שחשה כתוצאה מהשיחה גרם לה להיתקל במזוודה שכנראה גם השתייכה אליה. ראשה נחבט ברצפה בחוזקה ואז היא התעוררה עם הכאב ראש הזה שמציק לה.
היא התרוממה מעט ופתחה את הבקבוק עם הפיה הצהובה שגפן הביאה לה ולגמה מעט, מנסה להרוות את צימאונה שכנראה גם התעורר בעקבות החלום הזה.
חלום, כך ידעה דניאלה הוא דרכו של הגוף לעקל ולפרש את חוויות היום רק שהיא עדיין לא הבינה איך זה קשור. מה היה היום שגרם לחלום הזה להתהוות במוחה הקודח?
'חלומות שווא ידברו' צץ לפתע במוחה המשפט שהמורה לתנ"ך שלה תמיד הייתה אומרת והיא חייכה. סתם חלום. אין לה מה להתרגש.
היא נשכבה בחזרה, הידקה את השמיכה על גופה ועצמה עיניים.
***
טוב טוב, מתנצלת על התוצרת. תסתכלו על השעה ותבינו חחחח
מעודדת אתכן להמשיך?
חח הכל טוב אני במצב יותר גרוע?
יש מצב לתקציר?
הייתי בכיף עושה לך אבל אני בעצמי לא אוחזת
בכלל, מחילה מכל הממשיכות שאני לא קוראת ההמשכים בזמנם.. הסיפור הזה מטלטל אותי אז אני מקדישה לו זמן רק כשאני באה לכתוב…
אני יכולה לנסות
קודם כל אני מצרפת לך קישור לסדר כזה שעשיתי לא מזמן… או בעצם קצת מזמן;)
https://shutafotbaderech.co.il/the_drawer/%d7%aa%d7%95%d7%a8%d7%9b%d7%9f/#comment-188616
אחרי את מוזמנת לשאור אם משהו לא ברור
בטוח שיהיה דברים לא ברורים כי זה ממזמן וזה בעצם רק מתאר את הדמיות אבל…
סופית עכשיו
תעירו אותי שיש משהו
ליודת מה הולך,
שמתי לב מאז שהצתרפתי הפסקו לכתוב ולהיות פעילות פה
תגידו, זה בגללי?? ?
אם כן אני ילך…
חחחח עלומת שם שכמוך!!?
אסביר מה שאני כתבתי כי אני כמוך… זה היה חלום של זיכרון של דניאלה על מה שקרה לה לפני שהיא היתעלפה. השבתי שפיתרון הגיוני למצבה הרפואי המוזר הוא זה שהיא פשוט חטפה זעזוע מוח מהנפילה שלה שתיארתי בפרק כי זה יכול לגרום להקאות+התיבשות שמתואר שהיא לא שתתה אף לא מיליליטר אחד+ זה יכול לגרום לאמניזה שזה מה שהחליטו פה הבננות. וכמובן שלאיבוד הכרה והיתעלפויות.
מה אומרת סיפורת הדוקטור לעניני רפואה???
חח הרוצה בטובבב
האמת כבר לא אכפת לי
פשוט שיזוז פה כי משעמם לי
חח אז שיזוזזזז
בנותת
תשמענה (איכסס שונאת את ה'תשמענה' 'הקשבנה חח)
פשוט בואו נבין עכשיו
מה אמור לקרוא בסיפור?
ללי מנסה להחזיר אותה. דניאלה מסכימה (?)
והן חוזרות ביחד.
כע?
אז יאללה צריך להתחיל לכתוב את זה
מי בתור?
חבריו'ת, אני קוראת בשקיקה כל פרק ופרק שאתן כותבותת
אתן חייבות להמשיך את הסיפור, כן??
אני מחכה כבר להפי אנד??.
אני גם בעד
אבל התבלבלתי קשות. קראתי הכל עכשיו. והתבלבלתי.
אני המשכתי את סיפורת, שזה אומר שהכיוון הוא שדניאלה רוצה לדעת מיהי לכאורה. בהמשך שלי קצת שיניתי את העלילה כדי שזה יהיה אקטיבי וגם כדי שהיא תחזור בתשובה בעצמה כי היא רוצה.
זה מאוד הגיוני מה שסיפורת כתבה, מבחינת הכיוון של דניאלה, הגיוני מאוד שאדם רוצה להיות הוא, להיות מי שהוא היה. בתכנון במוח שלי יקח לשתיהן קצת זמן לקלוט שללי לא יכולה לחזור בתשובה בשביל דניאלה אלא שדניאלה צריכה לעשות את זה בעצמה. וכך גם ללי. ומשם הן יצמחו, וינבלו, ויצמחו. עד שבסוף באפילוג נראה איך הן אחרי זמן.
אחרי זה כל ההמשכים בלבלו אותי כליל.
נעלי אדידס והרוצה בטוב כתבתן מקסים!!
ושולינקה הכתיבה של מהממת ומושכת, ממש נכנסתי לאווירה:)
רק שזה לא נראה לי בסדר להכניס אותך ובנות אחרות לא.
אם אמרנו שלא מכניסים אז לא מכניסים ואם כן מכניסים אז את כולן.
זהו. אוהבת את כולכן. אשמח שנגיע להבנה בקשר לעלילה.
חח האמת אני בכיוון שהסיפור יגמר כבר..
לאידת מרגיש לי שמוצה כבר הקטע שלו.
אבל יכול להיות שאני טועה..
נ.ב. וואווו שנים לא הגבתי בשם הזה :0
נו, לכן ניתבתי כיוון לסוף:)
חחח נחמד לראותך
מה אומרות שהסוף יהיה הקטע שהיא מחליטה שהיא בוחרת לחזור.. במקום למרוח עם כל החזרה שלה וזה..??
וגם אותך נחמד ביותררררר לראות:)?
תקשיבו רעיון שחשבתי, במקום שיעלה אבק על הסיפור הזה אנחנו מחליטות על כיוון, בא נאמר עוד עשר פרקים והסיפור נגמר.
וחושבים על כיוון ועל תסריט פחות או יותר.
דוגמא שעולה לי: הרבנית מגיעה לבקר את דניאלה, דניאלה נבהלת וחוזרת מכל מה שהיא אמרה שהיא רוצה לחזור בתשובה.
ללי מתחילה לכתוב לאבא שלה כמה מכתבים ומפרטת כמה קשה לה וכו'
ללי ודניאלה הולכות לרבנית ובוחרות ביחד, וכל אחת לחוד שהן רוצות להיות טובות.
והסוף המוחץץ: הן בוחרות לבחור בטוב!!
אוקיי, כתבתי המשך לתגובה אבל בגלל ה'חוק' החדש אני אעלה כתגובה נפרדת..
ממ
זהו..
זה מסוג הפוסטים שרק אם הם פעילים אז כיף
אם לא זה דפוק ומטופש..!
אז בואו נבנה סיום ושלום על ישראל ושבת שלום וחג פורים שמח ומשלוח מנות.
המשך התגובה שלי:
מה אומרות שהסדר יהיה כזה? כמובן נתון לשיפוצים.
חושבת בקול- פרק שהרבנית מגיעה לדניאלה ודי נבהלת ממה שהולך שם, דניאלה מתחמקת וחוזרת בה.
במבי- (לך צריך לתת תהכי קשה, מוכשרת שאת?)- לללי עולה בראש הרעיון לכתוב לאבא שלה מכתבים, ומכתב שהיא כתבה, ואם את רוצה גם מכתב תשובה מאבא שלה.
מושיח- ללי הולכת לרבנית ומספרת לה כמה שהיא מתוסכלת ממה שקורה לדניאלה,
נעלי אדידס- אולי תכתבי שדניאלה וגפן מגיעות לבקר את אמא שלהן? אם לא מסובך מידיי..
הרוצה בטוב- התלבטויות בין דניאלה לבין עצמה? אולי שיחה אחת עם ללי?
עלומת שם- מה אומרת לכתוב על זה שדניאלה משתחררת סופית מהבית רפואה ומתחילה לגבש טיפונת את העניין של החזרה בתשובה
סיפורת- שיחה סוחטת דמעות עם הרבנית ללי ודניאלה??
והאפילוג המרגש, זה כבר נראה מי תכתוב.
תגובה מישי? ?
יאלה אני בעד!!
אעעעעעע 770 תשובות ??
לכבוד חגיגות ה770 נקבל החלטה טובה לסיים את הסיפור?????
שיוו חונקת. אפשרי מאוד. אם תמשיכו אני אזרום
יאללה,
אני זורמת!!
ברור זורמותתת
עוד זה יצא כספר לפסח
לכו תדעו
?
מצטרפת לזרימה:)
חחחח לגמרי, ביחד עם פדהאל?
יאיי חשבתי בלעתן כבר את הלשון:)
אזז מה אומרות על מה שכתבתי? על החלוקה..
וכמובן כמובן כמובןןן, זה נתון לשינויים במאה אחוז, כי אני סתם הצעתי כיוון, אז תעירו וממשיכים??
(איך תמיד אני נופלת על תפקיד המדובבת איך?? ??♀️??♀️)
אוקי אז בגלל מגבלת השורות אני אשלח בכמה תגובות נפרדות, שימי לב;)
חחחח ממש נהיית האחראית כאן:)
מעולה דווקא שלקחת פיקוד. כי נראה לי שנרדמנו. בעצם נרדמתי (מתקנת לפני שכמה נחמדות יגידו לי לדבר בשם עצמי בלבד??).
אין לי עכשיו מספיק מח לקרוא אז בהמשך.
ודרך אגב בעריכה צריך להוריד את הקטע עם האחות החרדית, לא השתמשנו ואני עדיין חושבת שזו דרמה מיותרת.
בכלל צריך כל מיני עריכות. בהצלוחה לנו.
מושיחחח איזה כיף שהגבת!!
כן נרדמו קשה..:(
במבי תורך!! השמיעי קול!!
1)
הרבנית יורדת מהאוטובוס, אוחזת בידה שקית ניילון ובתוכה עוגת שמרים תוצרת מעשיי ידיהן של בנות המדרשה הדאוגות.
חוצה את הכביש, ונכנסת אל הבניין שהפך למוכר, בנסיבות כל כך לא משמחות.
היא בולעת אנחה ומזמינה את המעלית,
משעינה רגל על הקיר.
מוציאה את מכשיר הפלאפון הקטן, מחייגת למספר שהיה פעם מוכר, 'דניאלה קצין'
צליל מונוטוני שמבשר שהמספר אינו זמין נשמע מהמכשיר, היא מחזירה אותו לכיס ונכנסת למעלית שכבר הגיעה.
המראה שבמעלית משקפת לה פרצוף עייף, הרבנית משליכה שאריות מרירות, אוגרת כוחות, דניאלה צריכה אותה, ועם כל הכח.
לאחר חיפוש של כמה דקות היא מגיעה אל המחלקה, נוקשת קלות בדלת הפתוחה ופוסעת פנימה.
2)
דניאלה. כחושה יותר מתמיד, יושבת על המיטה עסוקה בדף ועיפרון, לא מבחינה בהיכנסה של הרבנית.
"דניאלה?" היא מגייסת טיפות של רעננות לקולה, היא לא מסובבת את הראש.
"שלום דניאלה" גבותיה של הרבנית מתכווצות, היא מנסה לנער אותה קלות.
"שלום גברת" זו דניאלה, קולה מנוכר, עינייה אטומות, אף זיק מוכר לא ניצת שם, חלול.
"מי את, אם יורשה לי לשאול?" קולה של דניאלה מתרכך, היא נשענת על הכרית, מקמטת את הדף בו התעסקה קודם.
הרבנית מתיישבת בכיסא שמוצב לייד המיטה, מלטפת את שמיכתה הממותגת בסמל בית הרפואה של דניאלה.
"אני הרבנית לוי, דניאלה, דניאלה אהובה שלי" היא בוכה. מתרפקת על כתפה של דניאלה, מחבקת אותה חזק.
"הא. הרבנית" היא פותחת פה, סוגרת. מחפשת מילים בחלון הרחב, בוהה בו.
3)
"אחת בשם ללי כבר הייתה כאן, אמרה לי ששכחתי משהו, באמת, כבוד הרבנית, שאני לא מבינה מה אתם רוצים מחיי" דניאלה מנומסת, מנסה לשוות לדיבורה טון מכובד, מתפוצצת מסימני תהייה.
"אוי דניאלה, שהשם יעזור" דמעה נושרת מעיניה של הרבנית, נספגת בשמיכתה של דניאלה, "לא ייאמן, שאת דניאלה, דווקא את" היא נשברת, מתקפלת בבכי.
"אבל השם שתמיד היה איתנו, יהיה איתנו גם עכשיו, נכון דניאלה" חיוך מפציע בין שברי הדמעות, אבל דניאלה רק בוהה, מתאפקת לא לפלוט איזה משפט ציני.
דניאלה מזדקפת במיטתה, נושמת עמוק.
"כבוד הרבנית, באמת שאני לא מבינה מה כולכם רוצים ממני, אז כשתחליטו לאמר דברים עם הגיון תבואו לכאן, באמת שאני מצטערת" היא מחווה בעינייה לעבר היציאה, רוצה לחזור בה, "לא בקטע רע, באמת שלא, פשוט… זה נורא קשה לי"
הרבנית ניצבת כבר במפתן הדלת, חוזרת ומניחה על השידה את פס השמרים "זה כי אנחנו אוהבות אותך, תמיד"
דניאלה מביטה ברבנית ובפס השמרים חליפות, פולטת חיוך לעבר הרבנית, הרבנית מוצאת בחיוך זיק של תקווה, של שייכות, והיא מקווה.
במבי,
ממשיכה?
תורי??
כןן!!
תגללי קצת למעלה הסברתי מה כל אחת צריכה לכתוב.
אם יש לך רעיון יותר מקורי כמובן שתכתבי, אבל שיהיה לזה סיום באופק.:)
חחח די במביי חולה עלייךך
להתייאש ממכן סופית? ??
סליחה סליחה אבאלה.
תקשיבי אני כל היום לומדת למתכונת, זה נורא.
יש סיכוי שאתן מדלגות עלי ועל הפרק שאני צריכה לכתוב ואני אכתוב את המכתב שלה בסוף?
רק תנו לי לעבור את המתכונת בהצלחה, אמן, אני בלחץץץ
ולזאתי עם הלבבות אני לא יודעת מי את אבל אוהבת בחזרה??
אוקיי, בהצלחה ענקית!!!
אז מושיח תכתבי את? זה לא יפריע לרצף של העניין כי את אמורה לכתוב בזירה שונה..
במבושששש
בהצלחה במתכונתת!!
מלא מלא לבבותת חח
תודה שולינקה?
אמן.
ולחולה על אייל גלבוע, לא עדיף בריאה?
אגב כמו שחושבת אמרה זה סיפור שלנו.
לא יודעת עם זה תמוה אבל אני לא מכירה את ללי הזאת ולא את הספר!! אני מכירה יותר את מרגל להשכרהההה חיים שליייי♥️♥️♥️♥️♥️♥️♥️♥️♥️♥️♥️♥️♥️
חח זה סיפור שאנחנו המצאנו
ללי פלטה מין נאמה קטנה ופנתה לחדר שלה. לא אכפת לה. למה אף אחד לא מבין אותה? לא יכול להבין שקשה לה, שעצוב לה, שהיא בודדה? "מה", היא חשבה לעצמה, " אני באמת חסרת חשיבות מול כולם?".היא נעמדה מול המראה והסתכלה על עצמה. ילדה רגילה, גובה ממוצע, כמו כולם. מה שונה בה? למה קשה להבין אותה? היא המשיכה לבהות במראה כשלפתע היא שמעה את אמה קוראת לה להמשיך ולפנות את השולחן. ללי נתקה את עצמה בכח ממול המראה, ושרכה רגליים בכבדות אל השולחן שבסלון. היא הרגישה במבטים שננעצו בה בעת שהגישה את צלחות המרק. מה, למען השם, היא עשתה? במה היא פשעה? היא לא ידעה להסביר, וחזרה בחזרה אל המטבח כדי לשתות את כוס המים שלא שתתה קודם לכן. ( היי בנות אני חדשה כאן ואשמח שתגיבו לי מה דעתכן על ההמשך שלי. תודה רבה!)
כחכחכח
וואי שכחתי מההתחלה בכלל
עברה עברה ללי חח
חח כע מידיי פעם מישי מגלה את הפוסט הזה ויוצרת המשך משלה,
מים רבים מאווד עברו בנהר מאז ההתחלה:)
ו..כולן בבגרויות או מתכונות ? אני מחכה שהסיפור הזה ייגמר כברר:)
בא לי לעשות תורכן כלשהו אבל לא בא לי את כל ההתחלות הרגילות כאן, של חרדיות עם בעיות בקטנה בחיים סגנון ליבי קליין.
אני רוצה משהו אחר, כאילו יותר מחוזות אחרים, לא העולם הרגיל שלנו. מה אתן אומרות, יזרמו איתי?
כאילו אין לי בעיה לעשות את הגיבור\ה חרדית או חב"דניקית אבל כן, לא מתחשק לי חרדיה עם בעיות בחברה\שידוכים\בריאותיות {קרי: תאונות ומחלות}\לימודיות\אמונה. הבנתם? קצת מסובך? אבל אני סומכת עליכן
{אפשרויות שכן באות בחשבון: עתיד, עולם אחר, מדע בדיוני, כל מיני מגזרים שהם יותר שוליים ובצדדים, עבר…}
עולם בדיוני יכול להיות מטורףףף
וואו מגניב לגמריי❗❗❗ [זה תחליף לסימני קריאה רגילים]
ובעניין אחר: מושיח גם כן עמוסה מעל הראש בלימודים מתכונות וכדו', מה שאומר שהיא לא פנויה לכתוב עכשיו, אזז מקפיאים את הסיפור או מדלגים גם עלייה- אמור להיות כאן סימן שאלה, משו התחרפן עם המחשב שלי ואני לא מצליחה לעשות סימן שאלה ❔❔ קחו אותו, יותר יפה ??
יאו, עולם בדיוני או מדע בדיוני יהיה מגניב ממש.
ולא נכנסתי לכאן עד עכשו, אגב, פשוט כי נורא מבולבל כאן ולא אחזתי ראש. אתן נשמעות נורא מוכשרות!
אף אחת לא רוצה להרוס את התגובה של ה800 ???
אוי אתן מצחיקות, זה חזקקק!!
מושיחחח ????
שניה אני קוראת לה, רגע.
משיח!!!!!!!!
עזבי, את שונאת כבר שאני קוראת לך ככה.
בננה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
בואי כבר!!!!
מחכים לך!!!!!!!!!!
חחחחח
היא עסוקה בזמן האחרון, זה בעיה.
אין לה שניה פנויה..
צריך להתחשב?
חחחח לא על זה כתבתי
(מושיח אני עדיין בתהליכי התאוששות)
אבל כע.. אככחחהממ מחכים לך!!
אבל ערב פסח בכולופן, אז יש עוד תירוץ לרשימה (?)
וואו, התחלתי וממש מעניין..
פשוט מאוחרררר ויקח לי עוד שנתיים לקרוא הכל ??
היי לפני כמה ימים גיליתי את הפוסט הזה וזה סיפור מטריף!!! באמת שאתן כותבות מהמםם וחבל שזה נתקע באמצע?
יש מצב אתן ממשיכות?אם לא זה ממש חבלל
תמשיכוו בבקשה אני קוראת בשיקיקה כבר שעתיים והתאהבתיייי❤❤❤❤❤❤❤
ללי הולכת בשתיקה ומנקה את הסלט בתנועות רובוטיות..
היא תסיים לנקות פה, ותעוף לחדר לא יכולה יותר..
ללי מסיימת לנקות ורצה לחדר,
נמאס לה יותר מהכל נמאס. היא פורצת בבכי מתוסכל
"השם אני יודעת שאתה תמיד איתי
רק מה לעשות שאני רוצה משהו אחר..רק מתחילה לשאול שאלות
בשביל לקבל תשובות, ומקבלת מטר מבטים זועפים מכל הצדדים..
אז מה שאני יותר אוהבת את הסיגנון ה'פחות מקובל אצלנו'
ציטוט מאבא.. וגם לפעמים מאד קשה מידי חנוק לי כבר אי אפשר!"
היא מוציאה את הנגן שמתחת לכרית ומפעילה את השירים
שמרגיעים אותה..שדיני העבירה לה אותם אתמול..
"אוואה ננננהה.." ללי מזמזמת לעצמה בשקט את השיר שמתנגן לה בנגן.
"ללי אמרת משהו?" שאלה ליבי אחותה הגדולה,
ללי נבהלה ברמות מטורפות לא ראיתי שהיא נכנסה לחדר בכלל,
"מה? אהה..לא,סתם אני שומעת שירים.."
"איזה שיר?"
"את לומכירה." ללי אומרת באגביות..
"טוב סליחה,אם את לא רוצה, אני לא יעצבן."
"תודה" וגם תודה לה' שאחותה לא יירשה מאמא
את החטטנות הזו שעברה ויותר מדיי לרבקי..
ליבי אחות טובה ורגועה שתמיד מבינה אותי. לפחות היא..
ללי עוצרת את השירים מכבה את הנגן ומניחה אותו במגירה.
ניזכרת שאימא ואבא אמרו שיבואו אליה לשיחה..
"ללי, אני לא מבין למה את עושה את זה,את רוצה שם רע?"לא רק לך, בעצם, למשפחה.
ללי נושכת שפתיים, משחקת בעצבנות באצבעותיה"לא,לא, אין לי שום כוונה לעשות כזה דבר"אולי קצת, אבל למה להיטפל?.
הוא מקרב את הכיסא אליה, העינים המתכתיות אפורות שלו כמעט ונוגעות בה.
הוא חושק שפתים ומתרחק בחזרה. לא יודע ממה הועיל לו האיום הזה
הוא קם מהכיסא שחורק וגונח,ונכנס למשרד.
טורק דלת.
הוא לא מרגיש רע.
רק תוהה אם זה הספיק, כל השיחות האלה.
פותח ווינדוס והחלונית קופצת לו על המסך.
והוא לא יודע, באמת.
היי בנות!!
אוף מתסכל שלא גמרתן את הסיפור?
תעשו עכשיו סוף פליז חח אני במתח
(כאילו שמישים תראה את זה אבל לא נורא 😉
פוסט*
משהי בבקשה יכולה לשלוח פה קישור של הפוסט ’אתן ממשיכות’?
ממש אשמח כי לא מצאתי..
https://shutafotbaderech.co.il/drawer/%d7%90%d7%aa%d7%9f-%d7%9e%d7%9e%d7%a9%d7%99%d7%9b%d7%95%d7%aa/
בבקשה