למטה בתגובות
למה בכית?" הוא שאל בקול חנוק. ראובן הרים את ראשו באטיות ובהה בנתן הסלידה עמוקה.
"אתה עוד מאז לשאול אותי?" שאל בקול מוזר.
פיו של נתן נפתח בתדהמה: "מה מ….ה זאת אומרת?". ראובן הביט בו בזלזול: "מה זאת אומרת? אין גבול לעזות שלך, נתן?"
נתן התיישב על הכיסא בנחישות להבין על מה ולמה ראובן מתנכר לו.
קדימה תמשיכו את הסיפור…
כאן בתגובות.
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
142 תגובות
חח ממש אני וכישורי הספרות שליי…
נשאיר את זהה למוכשרותת שכאן
"עזות", נתן חזר אחריו באיטיות. כהד. "מעניין מה שאתה אומר".
ראובן פוקק את האצבעות שלו אחת אחרי השניה. "חשבתי שאתה יותר מחונך".
"גם אני חשבתי", התריס. "עד לרגע שאמרת שאני לא".
"אין לך עמוד שידרה", הוא הגיב פותח את דלת הבית לרווחה. "נצא?"
נתן תחב את ידיו הקפוצות בכיסי הסוודר, מצטמרר קלות מהקור. "כן", הוא נעץ מבט מצועף במרצפות האבן העתיקות של ירושלים. "זה שרכבתי על הסוס במופע הרחוב. זה נקרא עזות?" למה?? הוא שאל את עצמו בלי קול. איפה הבעיה כאן?
"חושב שאתה קאבוי", נתן התיז במרירות. "אתה לא מבין שאנחנו שונים מהם? אתה יהודי!!"
"גם חיימקה היה שם", הוא הביט בפניו של אחיו הגדול. מפוחד.
"הוא כבר לא חיימקה", ראובן הסב את פניו. "אל תדבר עליו בכלל".
"הוא יהודי", נתן התעקש.
"מומר".
הרוח עברה בינהם בשתיקה. צולפת.
"לאן הולכים?"
"למנהל של המופע. אתה מחזיר לו את הכסף שקיבלת. אני בטוח שאבא לא מרוצה ממך".
"אבא נפטר".
"בדיוק", הוא ניסה לשמור על קול יציב. נכשל. ילד בן שתיים עשרה לא אמור לראות שאני בוכה. אוף.
"כבר הבטחתי למנהל שאני אצטרף אליהם למופעים ו… וחתמתי לו".
"אתה. עשית. מה???" הוא נעץ בו זוג עיניים מבועתות.
נתן התכווץ.
"אתה לא נורמלי. נתן אתה פשוט לא…"
"נורמלי", הוא השלים אותו באדישות מדומה. רועד. "תודה באמת. אני מצטרף אליהם אתה לא יכול למנוע את זה ממני. אח שחושב את עצמו לאבא ולאמא שלי גם יחד", נתן התנתק ממקומו בכעס ונכנס לאוהל הגדול בריצה.
שראובן יסתדר לבד, אני לא חייב לו כלום.
ראובן נעץ בו מבט מזוגזג, נושך את שפתיו עד זוב דם. "אייי", הוא פלט מעביר את הלשון שלו על שפתו היבשה.
טעם של דם. איכס.
יכול להיות שהגזמתי?
וואווו
איילאל, ובמבי
מושלםם
הצילו מחכה כבר לקרוא כאן עוד סופיםם
וואו זה מהמםםם ?
את פשוט סופרת את כותבת מדהים אני לא יכולה עם הכתיבה שלך ואיתך ?
וואו במבי איזה כיוון יפה!!
ממש אהבתי!
וואוו במבי המשכת מהמםםםם!
איילאל הרעיון מדליק!!!
במבי מהמםםםםםם!! פשוט יפיפה! את ממש מוכשרת!!!!! בא לי לקרוא עוד סיפורים שלך!
איזה חמודות אתןןן תודה!!!
את האמת אלי יש לי מלאאא אבל חבל שאני לא יכולה להעביר לך…
רגע יש לי רעיוןןן אמרת שאת אוהבת מרגל להשכרה? תכתבי בחיפוש בשותפות מרגל להשכרה מהתאריך הכי עדכני אני יכולה לשלוח לשם אם באלך רק תודיעי אם נכנסת.
מעולה במבי. מחכה לראות ממך בפוסט "רפרנסים – טווח אפס".
"די ראובן, אתה יודע שאני תמיד מוכן לשמוע אותך" אמר נתן לאחר דקת דומיה.
"אתה" בקולו נשמע כל הכעס והתיעוב שבליבו אך בעיניו הירוקות נשקפת הפגיעות.
"מה קרה? מה עשיתי?" נתן החל להבין.
"אתה שואל מה עשית?" התיז במרירות חברו אולי לשעבר. הוא לקח אויר, מיתן את קולו והמשיך "אתה חושב שאני לא יודע שיש בוגד? אתה אולי גם חושב שאני לא יודע שזה אתה?"
נתן שתק, לרגע החוויר מעט ואז שוב הזיק החצוף עלה בעיניו.
ליבו של ראובן התפרע ברגשות הכעס והפגיעה העמוקה אך הוא שלט בעצמו. זהו, הרגע הראשון, המפתיע, חלף.
"נכון, זה אני." קולו המוכר של נתן היה עז, חסר בושה וחרטה. "אם תעביר את זה הלאה אדאג שלא תוכל לעשות עוד דבר.".
"בוגד" קולו מסנן חרישית והתיעוב בעיניו הולך ומתעצם. פעם חשבתי שהוא חבר.. שהוא נאמן לי וגם לאלו שמעלי, מעליו, למדינתו..
"מה אתה יודע?" תקף אותו נתן, מצמיד אותו לקיר, שולף אקדח.
"יוני ואורי בדרך" גנח ראובן, "בוודאי לא תרצה שיכנסו עכשיו ויהיו עדים למה שקורה כאן". הוא עפעף ברעד, נתן יהרוג אותי? כמה שאי אפשר לתת אמון באנשים! איך יכולתי אם כל מה שראיתי ועם זה שאני מי שאני, בעבודתי לחשוב אותו כחבר?
"אתה צודק, אתה בא איתי עכשיו." פסק נתן.
"לאן?"
"בלי שאלות" הוא הכניס את האקדח לנרתיקו אך קולו נותר מאיים.
ראובן הבין שאין לו ברירה והלך בעקבותיו. בליבו פנה לראשונה בחייו ברצינות לאלוקיו.
בבקשה! רק שלא יפגע בי! בפעם הבאה שאיזה חב"דניק יציע לי תפילין אניח אבל רק שלא אמות עוד קודם!
*עם
וואוו את כישרוניתת❤
כאילו הצילוו החזקתי תנשימה כל הזמן עד השורה האחרונהה?
"ראובן?" ניסה נתן בשנית, ולא שכה למענה "ראובן??" הרים נתן את קולו.
ראובן השפיל את עיניו וטמן ידיו בכיסו.
"רק בלי התחמקויות" הפטיר והסיט עיניו אל עבר החלון כמתעניין במצב האבק העכשווי על האדן.
"ראובן" אמר נתן בקול נוקשה "אני נורא נורא מצטער, אבל אין לי שמץ שמצו של מושג על מה אתה מדבר" קולו היה מעורב בבלבול וחוסר הבנה ומהול בלחץ.
עיניו של ראובן מלאו בדמעות קטנות ומאשימות.
הוא קם מהשרפרף עליו ישב ובצעדים מהירים ומלאי אשמה יצא מן החדר.
"ראובן?" גבתו של נתן עלתה למעלה ויצרה סימן שאלה ענק ותוהה.
הדלת שנטרקה בפניו השאירה במוחו אלפי סימני שאלה בלתי פתורים.
מחשבותיו החלו להתגלגל.
הרי רק הלכתי לשעה למרכז לרכוש כמה דברים הכרחיים.
מה עלול להתרחש בשעה קצרה שכזו?
האם הוא גילה משהו? הרי אין זה ייתכן.
אין שום תירוץ בעולם שדווקא כעת הוא יגלה את הסוד?
אחרי שנים שהסוד שמור בכספת במוחו בלבד.
טוב יאלה אינלי המשך יותר———
חחח אני יכולה להמשיך אותך ?
המשך מבמבי:
ראובן ניגב את הדם עם שולי שרוולו ורגלו כמו מעצמה רקעה על ריצפת הרחוב הלבנה בעצבים. הוא לא יכול לוותר על הנתן, אבא בחיים לא יסלח לו על זה או יותר נכון הוא לא יסלח לעצמו. הוא החליט לחזור הביתה עכשיו ולנסות לשכנע את נתן בערב כשהוא יחזור ואם הוא לא יחזור אז … אז… הוא כבר יחשוב על משהו הולם את המקרה. עדיף לו לא להיות כזה פסימי למרות ש… הוא הכריח את עצמו לעצור, הוא לא רצה לפתוח פה לשטן.
"הוא עקשן כמו פרד" מירר בכניסתו לבית הקטן שלהם והעיקר שמקודם אמר לו שהוא חסר עמוד שידרה. נתן הוא מהטיפוסים הנגררים אבל אחרי שהוא נגרר… לך תחזיר אותו וזה בדיוק מה שראובן התכוון לעשות.
"איפה הוא?" שאלה אמא בדאגה.
ראובן השפיל עיינים והידק לסתות, "הוא ברח לאיפה שחיימקה הלך"
צבע פניה של רחל נעשו לבנות כמו הבצל שהיא חתכה וראובן רק ראה את שפתיה ממלמלות תהילים במרץ.
"אמא?" הוא שאל לרגע בקול רועד.
"כן ראובנקה" היא נעצרה רגע מילמולהּ המהירים.
"לא משנה" אמר לבסוף אחרי שתיקה בת דקה שבה אמא הביטה בו במבט מיוסר. הוא העדיף לשתוק. הוא רצה לספר לה על החוזה שנתן חתם אבל הוא ביכר לא להוסיף למכסת הדמעות האין סופית היומית של אמא, היא גם ככה שבורה מאז שאבא נפטר מדלקת ריאות.
לפתע נשמעו דפיקות בדלת. ראובן לא חיכה הוא פשוט פתח את הדלת וראה שם את אמא של יוסף, חבר של נתן.
"אפשר להכנס?" היא שאלה בקול חנוק וראובן שידע בדיוק מה היא רוצה. הוא הינן קלות ופתח את הסדק לרווחה, נותן לה להכנס ולגרום לפניה של אימו להחוויר יותר
במבי ורוצה בטוב!!! אבאל'ה!!! פליז תמשיכו. מכנסי עמוק לסיפור;))
"לך על זה,אני שומע" הוא מושך את הקפיץ של תאורת השולחן,החדר מוצף באחת.
ראובן מוציא תקיית דפים וזורק לעברו,לא מרים את העיניים.
הלב שלו מגביר פעימות,ליתר ביטחון.
"אני אמור לקרוא כאן את כל זה? חבל שלא דאגת גם לשקי שינה" הוא מקליל אווירה.
זה לא זה,אין מצב.
"אני מאמין שנוותר על השקי שינה,אבל כן יש כאן מזוודה.שלא תיקח את כל הדברים שלך בידיים" הוא מרים את העיניים סוף סוף,הם עמוקות,מרחמות אפילו.
"ראובן,אני לא מבין.תדבר אלי ברור" הוא מחליף תנוחה בחוסר נוחות,
הצעד היה חכם וזהיר מספיק,הוא לא עלה עליו,זה לא הגיוני.
"נתן,הבכי שלי היה על הנשמה שלך שזועקת.על האמון שלי באנשים שהתנפץ,ובעיקר עליך,על החבר שהפסדתי.אני אראה איך אני משקלל את הצעדים שלי מעכשיו.לצערי,ללא קשר אליך.
אני לא אסבך אותך ולמרות הכל ונפרד יפה,עם טעם טוב.תודה על כל העזרה עד כאן,אתה יכול לקחת את המזוודה השחורה,ואכניס לך לחשבון את המשכורת של החודש." ובתנועה נמרצת הוא סוגר את תאורת השולחן,לא רוצה לראות את התגובה של נתן.
לא רוצה שנתן יראה את הדמעות שלו.
מ-ה-מ-םם
"ראובן, תסתכל אלי רגע" אמר נתן אחרי שקט ארוך כנצח שנקטע מידי פעם ע"י יבבות חנוקות מצדו של ראובן, "מה עשיתי לך? תענה לי בכנות"
ראובן מרים את ראשו באיטיות, מסתכל עמוק עמוק בעיני אחיו הקטן
"איפה הייתה אתמול? לאן הלכת בלילה?"
"מה? מאיפה את יודע?" פלט מבלי משים והתחרט כעבור שניה.
"אני יודע, למה עשית את זה?"
"ככה" ענה בהתרסה ומבטו נפל לכיוון הרצפה מפריך את החוזק שניסה להפגין "אתה יודע מה?!" אמר כעבור רגע של שקט "רוצה תשובה תקבל תשובה, קשה לי. המסגרת הזאת חונקת אותי. אני רוצה לצאת, להשתחרר, לחפש משהו אחר, חדש. נמאס לי מכל החוקים והמצוות האלה, אני רוצה עתיד שונה, מגוון לא מסלול קבוע, לא רוצה ללכת בתלם. אני בן אדם, עם רצונות ושאיפות שונות מכולם ואני רוצה להגשים אותם. ואני גם יגשים." הוא עצר מתנשף, רצה להמשיך אך עצר בעצמו שראה את אחיו, ראובן,
מחוויר ונבהל והמבט שבעיניו מסגיר את החוסר אונים שמציף את כל כולו.
ראובן קרס על הספה לא יודע איך להתמודד עם תשובתו של אחיו ודמעה אחת סוררת התגלגלה על לחיו כלפי מטה, ועוד אחת ועוד אחת עד שלבסוף פרץ בבכי קורע לב, על אבא שנמצא בשמיים ולקח ביחד איתו את 2 אחיו הקטנים בתאונה קטלנית, על אמא במוסד שיקומי כבר חצי שנה, על אחיו, נתן בן ה-15 שמתחיל לזלוג החוצה ועל עצמו שאחראי על חינוכם של שלושת אחיו הקטנים ממנו.
"ראובן" לנתן נמאס מההשתפכות של אחיו ומחליט לקטוע אותה "אני נורא מצטער אבל זה כבר חסר סיכוי, היום אני עוזב את הבית" הוא מטיל את הפצצה, לא מחכה לתגובה וממשיך "השכרנו דירה בתל אביב כמה חברים, תיכננתי לספר לך את זה בזמן יותר מתאים אבל זה לא מסתדר, סליחה"
ראובן המום, לא מספיק להגיב וכבר נתן חוזר מחדרו עם תיק טיולים ענק על גבו עמוס עד להתפקע וחיוך ענק מרוח לו על הפרצוף, חיוך של מנצחים.
"נתן" ראובן מתעשת "אני מבין שזה ההחלטה שלך, אני לא מקבל אותה ואני בטוח שגם ההורים לא היו מקבלים אותה" קולו נחנק, למרות החוזק והיציבות שהוא מנסה לשדר "אין לי מה להגיד לך וגם אין לי דרך לשכנע אותך כמו שזה נראה כרגע, רק דבר אחד אני רוצה להגיד לך, אני אוהב אותך, תמיד ובכל מצב" הוא מחבק את נתן חזק חזק, מקווה ומייחל שלא יברח לו, קשה לו גם ככה.
נתן הולך, משאיר אחריו את ראובן ממוטט סופית.
זהו.. נגמר לי ההשראה לרגע זה חח אולי אני ימשיך מתי שהוא
את כותבת מושלם!!!?
"אמא? אולי תעני לי?" ראובן בוכה ליד מיטת אימו הדוממת "אמא, קשה לי. אני נשבר, אני לא מסוגל יותר.. אני בסה"כ בן 18, אני צריך להתחתן להקים משפחה, ואין לי איך, אמא" הוא עוצר שניה, לנשום וממשיך "נתן עזב את הבית אתמול" הוא מטיל את הפצצה יודע שגם ככה זה לא יזיז לאמו במאום. "הוא עבר לגור עם חברים בתל אביב, אמא, אני פוחד עליו הוא רק בן 15, איך הוא יגדל? בלי אבא, בלי אמא, בעיר חילונית?" הוא בוכה ובוכה, לא מסוגל להמשיך, אבל הוא חייב. "אמא, יש גם דברים טובים ב"ה חוי הזמינה חברה הביתה מהכיתה, אחרי חצי שנה שהיא פחדה מהצל של עצמה" האח נכנס, בודק את המדדים של אמו ומודיע ששעת הביקור הסתיימה, הוא מחבק את אמא ויוצא, בליבו תפילה שפעם הבאה שיבוא לכאן המצב יהיה שונה ואחר.
* * * *
"נתי" קורא עודד לנתי(נתן) "מה קורה איתך? מה זה הפרצוף דכאון הזה באמצע היום?"
"סתם, אני חושב"
"פחחח, מצחיק אתה" מגחך עודד בלי בושה "על מה כבודו חושב? אן יורשה לי לשאול כמובן"
"די עודד, תעזוב אותי" נתי על סף בכי, מתבייש "היום זה האזכרה של אבא שלי, הוא נפטר שנה שעברה"
עודד מובך מעצמו, לא יודע מה אומרים
"אוי, נתי אני כל כך מצטער, לא ידעת, סליחה"
"זה בסדר, אף אחד לא ידע" נתי מריר, עצוב.
"טוב נו, מה את יושב כאן? אתה לא צריך לעלות לקבר שלו? לעשות משהו?" עודד מעשי כמו תמיד "אתה חרדי לשעבר, יש כזה טקס שעושים אצלכם, לא?"
"יש, אבל אני לא נמצא בו"
"מה? למה?" עודד מופתע באמת קצת כועס אפילו "זה אבא שלך נתי. עם כל הכבוד שהדרך שלך שונה, צריך מינימום כבוד למשפחה"
נתי נשבר, מתפרק בבכי משפיל עיניים לרצפה ומרים אותם בחזרה, עם מבט פגוע ומאוכזב "אתה באמת חושב עלי ככה? שאני לא מכבד את אבא שלי? ניראה לך שאם הייתה לי אפשרות להיות בעלייה לקבר הייתי נמצא כאן? הייתי משחק איתך כדורגל? אתה רציני? אני לא יכול להיות שם. אח שלי לא מסכים לי לבוא. ניתק קשר."
עודד מופתע, בכל החצי שנה חברות שלו עם נתי הוא לא שמע אותו מדבר כל כך הרבה.
"וואוו, נתי לא ידעתי. סליחה, סליחה שככה התפרצתי עליך, כעסתי עליך. לא מגיע לך." עודד מתנצל באמת "בוא, תביא לי את המספר של אחיך אני ידבר איתו, ינסה להסביר לו למה אתה צריך להיות שם" הוא מנסה לעזור, לא יודע אם זה נכון או לא אבל לפחות להראות שותפות בכאב, בצער.
ישש המשכת!! זה ממש יפה!!!!?
"לא ממש לא. אין על מה לדבר" ראובן נחרץ "אם הוא יגיע עכשיו אחרי חצי שנה שאחים שלו לא ראו אותו אתה יודע מה ילך כאן? איזה אנדרלמוסיה? כמה שאלות יהיה להם? לא בא בחשבון"
עודד מופתע, מובס. ממש לא ציפה לכזאת תשובה
"טוב, בי וסליחה שגזלתי מזמנך" מוסיף בציניות להחזיר לעצמו קצת כבוד.
רק איך הוא אמור להגיד את זה עכשיו לנתי?!
לאלוקים פתרונים
ואז עולה לו פתרון, טוב לא ממש פתרון אבל לפחות משהו.
כן, הוא יספר את זה לנתי אולי זה יעזור לו, יעודד אותו.
"נתי?" עודד חוזר לפינת המגרש, לנתי. "תקשיב, אח שלך לא מסכים שתבוא אבל אל תדאג הם יגמרו שם עוד מעט ואז אני יקח אותך לקבר, יאללה?"
"טוב, משתגיד" אין לו טיפת כוח וחשק לאנשים עכשיו
"די, נתי למה אתה ככה? תראה, יש לי רעיון מה נעשה עכשיו"
"מה בדיוק?" נתי מתפרץ "ניראה לך שאני הולך לעשות משהו כייף בכזה יום? השתגעת?"
"לא, לא נתי. תן לי לסיים עד סוף המשפט ותבין" עודד מאבד סבלנות, גם ככה קשה לו להגיד את זה "אני רוצה לקחת אותך למקום שקט, אולי לים? ליער? טוב, נחשוב על זה עוד מעט. אני רוצה לספר לך משהו, שאף אחד מהחבורה שלנו לא יודע אבל בתנאי שזה לא יוצא ממך ברור?"
"כן המפקד" לנתי חזר קצת המצב רוח, עודד מרוצה.
"טוב אז יאללהה בוא ניסע"
אחרי חצי שעה הם מגיעים לחוף תל אביב, מוצאים פינה שקטה נתי מתיישב, עודד מוציא מהתיק 2 פחיות קולה, קצת וופלות מחלק לשתיהם ומתיישב.
"טוב, תקשיב. זה קצת קשה לי לספר את זה" עודד עוצר לוגם לגימה מהקולה וממשיך "זה בעצם סיפור החיים שלי"
נתן מופתע, לעודד יש סיפור חיים? מעניין.
"גדלתי בקראון הייטס בן למשפחה חבדי"ת שורשית.
היו לי חיים טובים, משפחה חמה ואוהבת, קהילה מקסימה וחברים נהדרים.
הייתי גר 3 דקות הליכה מ770, אם אתה יודע מה-זה.
עד גיל 13 הכל היה מושלם ואז פתאום כמו משום מקום התחילו לי שאלות, על הכל.
טוב אני חייבת לרוץ לעזור לאמא שלי אני ימשיך אחר כך חח אם זה מעניין אותכם בכלל
שטפתי כלים ושוחררתי לחופשי לעוד חצי שעה חח אז אני ימשיך?
"אני לא יודע אם אתה יודע אבל בחו"ל החיים היהודיים יותר פתוחים, שונים מהארץ.
אני לא הרגשתי חנוק או חסר אני פשוט רציתי להבין, לדעת, לשאול והתביישתי.
השאלות תפסו אותי במשך כל היום והלילה, הראש שלי כבר כאב מרוב שאלות ומחשבות
נכנסתי לדכאון ואף אחד לא הבין מה קורה איתי" עודד פורץ בבכי, חוזר לימים ההם, לפני 3 שנים.
"הייתי שוכב שעות במיטה לא אוכל לא מדבר, אני יודע שזה מוגזם כי בסופו של דבר לכולנו יש שאלות ולבטים אבל אצלי זה היה בצורה שונה, עמוקה ונוקבת יותר פשוט לא יכולתי להשתחרר מזה.
תוך כדי התחלתי לזלזל במצוות דילגתי על תפילות במניין ואז על תפילות בכלל ולאט לאט ירדתי עוד ועוד.
ההורים שלי מודרנים, והם דוגלים בשיטה של לא להתערב לילדים בחיים מגיל 13.
ואני כבר הייתי בן 13 אז עשיתי מה שאני רוצה, ולא יה אף אחד שיכוון אותי, שידריך אותי, שיגיד לי שאני עושה את טעות חיי.
ואז הכרתי את ג'ו יהודי מניו יורק בחור בן 17, חילוני רקדן.
הוא, לאט ובחוכמה הצליח להוציא אותי מהדכאון שהייתי בו וזכותו חזרתי לחיים.
הורי בשלב זה כבר התחילו להילחץ הם חשבו שאני יחזור לעצמי ולדת במהירות אבל לא ככה היה כשהייתי בן 15 לפני שנה הודעתי להם שאני טס לארץ עם ג'ו.
הם ניסו לשכנע אותי בכל דרך אפשרית אבל לא הצליחו.
טסתי לארץ, טיילנו בארץ חודש וקצת ובאחד הטיולים שלנו ג'ו נהרג, בתאונה קטלנית רק בנס יצאתי ממנה בחיים.
כל החיים שהצלחתי לבנות ביחד עם ג'ו נהרסו וירדו לטמיון, נשברתי, התפרקתי לרסיסים.
שוב פעם הייתי לבד בעולם, פשוט לבד.
נער בן 16 בארץ זרה, שפה זרה, חיים שונים.
החלטתי שאני חייב לעשות משהו, התחלתי לעבוד.
כאן, בתל אביב.
ואז הכרתי אותך, נער בן 15 חרדי, שמסתובב ברחובות תל אביב בשעות מאוחרת של הלילה.
ראיתי את המבט שלך בעיניים שכל כך הזכיר לי את עצמי לפני שנתיים, והחלטתי שאני ייקח אותך תחת חסותי כמו ג'ו עליו השלום וככה עשיתי.
טוב ניראלי אני היחידה שעדיין מגיבה פה חח
אז תודיעו לי אם אתם רוצות שאני יכתוב המשך לסיפור כי אני פחות בקטע להקליד לעצמי??
רוצה לרצות!!!!! זה שלמות! ♥️♥️
נהנת לקרוא כל מילה, באמת!
עודד עוצר, מתלבט בינו לבין עצמו אם לספר עוד חלקים בסיפור, הוא לא בטוח אם הסיפור הקצר שלו הצליח להסיח את דעתו של נתי.
נתן חושב, מנסה להקל את הסיפור "אז אתה בעצם חבדניק? זאת אומרת הייתה חבדניק?"
"כן, הייתי חבדניק" הוא אומר עם קצת גאווה
"וואוו, אני צריך לעכל את זה"
עודד מרוצה, נתי כבר לא חושב על אבא שלו
"רגע, אין לך קשר עם המשפחה? אמרת שהם מודרניים לא? הם לא אמורים להחרים אותך, ניראה לי" נתי מתפלא
"לא, אין לי. בהתחלה הם החרימו אותי ואחרי חודש הם רצו להתפייס איתי אבל אז הייתי באבל על ג'ו ולא היה לי כוח לענות להם וזהו, מאז אנחנו בנתק" עודד עונה במהירות "טוב יאללה בוא אני יקפיץ אתך לקבר"
"יאללה אחריך" נתי עם מצב רוח לא ברור למה
* * * *
"הגענו" אומר עודד "אני יחכה לך ברכב, קח את הזמן אני לא ממהר"
"תודה, באמת. על הכל" נתי נחנק, רק עכשיו קלט שהוא ליד הקבר של אבא שלו,
אבא,
שלו.
נתי יורד מהאוטו מתפרק בבכי על המצבה הדוממת, מדבר עם אבא שלו, מנסה לשאוב ממנו כוח.
כבר שנה שהוא לא דיבר איתו.
הוא בוכה, כבר לא מצליח לדבר.
יושב שם שעה ארוכה, ארוכה ובוכה.
בוכה על עצמו ולאן שהגיע, על אבא שנקטף שגיל צעיר על 2 אחיו הקטנים שקבורים כאן ליד אבא.
הוא מקנא באחים שלו שהם ליד אבא והוא לא.
הם בשמיים, בלי התמודדויות וקשיים והוא כאן, בארץ מתמודד ונופל וקשה לו, קשה לא כל כך.
פתאום נופלת לא ההכרה למוח
אין לו אף אחד בעולם.
חוץ מעודד,
משהו מוזר בסיפור שלו, דמיוני מידי, לא אמין.
לא יודע.
"הוא קנה את הסיפור, בטוח. הוא מאמין לי"
הודעת טקסט קצרה-
פצצה שמתחילה לתקתק.
נתי מנגב את הדמעות וחוזר לאוטו של עודד
"איך היה, נתי? אני לא מצפה שתגיד לי שהיה טוב כי אחרי הכל יום פטירה של אביך אבל עדיין, אתה חושב שהוקל עלייך?"
עודד מוזר, ממתי הוא מדבר כל כך הרבה ועוד מסביר את עצמו, זה ניראה כאלו הוא מחפה על משהו.
השאלה על מה?!
"כן היה טוב וחבל שהיה" חבל שאני צריך להגיע לפה אחרי כולם ובכלל חבל שאני צריך להגיע לפה, חבל שאבא נפטר.
* * * *
צלצול של הודעה נשמע מהטלפון השחור שצמוד לקיר,
"הוא קנה את הסיפור, בטוח. הוא מאמין לי"
השחום חייך לעצמו בשביעות רצון והקיש שלח על הטלפון וההודעה עברה הלאה.
* * * *
אודי ישב על הכורסא הלבנה ביחד עם כוס קפה מתוק מתוק ומשקיף על הנוף.
'אך, איזה נוף יפה, מרגיע. אין כמו הכנרת.'
"אודי? מה אתה יושב מתבטל פה? יש לנו עבודה. יאללה תזיז את עצמך" ברק עצבני ובעיקר לחוץ
"טוב טוב ברק תרגע" איזה מעצבן ברק, עד שיש לי כמה דקות של שקט "מותר לשבת לנוח עם כוס קפה ולהסתכל על הנוף המיוחד של הכנרת"
המבט שנתן לו ברק הספיק כדי להעמיד אותו על מקומו.
"טוב ברק, אני לשרותך. מה עוד צריך לעשות?
"יופי. עכשיו אתה מתחיל לדבר.
טוב, קיבלנו הודעה מהשחום" הוא יורה
"מה??"
"תפסיק להפריע על דקה, תבין בדיוק מה אני אומר ולא תצטרך לשאול 'מה?' כמו איזה דביל, ברור?!"
"ברור" לא בדיוק, אבל את זה ברק לא צריך לדעת
"תסתכל" הוא מקרב אליו את הטלפון עם ההודעה "אתה מבין?"
"כן, מה עושים עם זה?"
"אז ככה, לפי המידע שיש בידינו כרגע ביום שני בשעה 10:30 בבוקר בדיוק, זה יקרה."
"אז בעצם יש לנו 3 ימים בדיוק" הוא נבהל, איך אפשר ב3 ימים לעשות כזה דבר?
"נכון" הוא מאשר, מקווה שיצליח.
נתי עומד מול המראה באמבטיה, חושב.
'יום שישי היום' הוא מסתכל על השעון 'בעצם, כבר שבת, כולם הולכים עכשיו לבית הכנסת נהנים מיום של מנוחה ,יום של משפחה, אחדות, רוגע ושלווה ורק הוא כאן, באמצע תל אביב הולך למשחק כדורגל, בלי המשפחה שלו שיושבת עכשיו סביב שולחן ארוך, שרה זמירות שבת וסופגת את הקדושה והרגיעה של השבת.
שקט' הוא צועק על עצמו 'אין לך משפחה, תשכח מהם, אם היו המשפחה שלך הם ל היו זורקים אותך מהבית'
ועם כאלה מחשבות הוא מתארגן למשחק.
"יאללה יצאתי" צעק אוריאל למרכז הדירה
"חכה חכה רגע אני לא מוצא את הנעל" מתעצבן דניאל "למה תמיד הדירה הזאת מבולגנת?? קצת סדר, נו באמת"
"חחחח" מגחך עודד שיוצא עכשיו מהמטבח "תגיד דניאל לא נמאס לך להתלונן כל יום אותה טענה? תגוון קצת, אחי"
"הי, חברה אני מאורגן יוצאים?" נתי יוצא מחדר האמבטיה מחויך, לא מזכיר במאום את מה שחשב עכשיו.
"פחח בדיחה טובהה, דניאל לא מוצא את הנעל שלו" אוריאל עצבני, הם יאחרו למשחק כדורגל, אוףף.
"מצאתייי" דניאל מאושר
"הוו לקח לך רק 20 דקות היום, כל הכבוד" עונה אוריאל בסרקזם
"יאללה יצאנו, ביי"
"פיוו שהחיינו הם יצאו" שירה קמה מהמיטה, מפהקת.
"כן, הם בלתי נסבלים כבר יאוו כמה רעש הם עושים, איףף" רותם מורידה את האוזניות נושמת את השקט, נהנת "סוף סוף קצת שקט"
"טוב בואי נסדר קצת למה אין מי שיעשה את זה"
"בנים, אחרי הכל" רותם תוקעת פרצוף ומרימה חולצה מהרצפה.
* * * *
"מה יש לנו? איזה פרטים? דבר" ירון מראה נכונות לעשיה
"אוקי, יש לנו ככה: יום ושעה מדויקים- יום שני 13/06 בשעה 10 וחצי בבוקר
המטרה-נתן יהב-חיסול. בחור בן 16 חרדי לשעבר יתום מאב.
אביו ו2 אחיו הקטנים ממנו נהרגו בתאונה לפני שנה, אמו נמצא במוסד שיקומי מאז אותה תאונה, גם שנה.
הוא גר במרכז תל אביב, דירה משותפת עם חברים.
פרופיל נפשי-נקי. גם לא אחרי התאונה שהרסה את משפחתו.
זהו" סיים אודי.
"מקום? אין?"
"שלילי"
"אוקי, מה עם השחום? אין אצלו?" ירון מנסה כיוון נוסף
"רק רגע אני יבדוק"
*שיחת מחשבים מוצפנת*
אודי: אתה כאן?
שחום: חיובי
אודי: יש לך מיקום?
שחום: כן, בדירה שלו.
אודי: קיבלתי.
"מיקום- בדירה שלו" אודי מעדכן
"מוזר, אמרת שהם דיירים שותפים נכון?"
"חיובי" אודי שונא את המילה הזאת, פשוט שונא.
"אז איך אפשר לסמוך כל הרעיון שהוא יהיה לבד בדירה? הרי אי אפשר לרצוח אותו ביחד עם עוד מישהו הוא ילשין" משהו פה מוזר מאוד לירון, מוזר מאוד.
יששש השגחהפ שנכנסתי!!! קראתי שלושה חלקים ברצף. זה מושלם!!!! את כותבת ממש מעניין וכייפי לקריאה ?
מתחת אותי כהוגן! מחכה להמשך?
כתבתי עכשיו חלק ממש ממש ארוך ודיון עמוק ברמות על כל הדרת נשים, יאוו זה היה קשה וכואב.
ואז פתאום נכבה האנטרנט ונמחק ה-כ-ל.?
אז כנראה ה' פחות בקטע שאני יכתוב את מה שכתבתי אז אני יכתבו מחדש כי אני שונאת לשחזר דברים זה אף פעם לא יוצא אותו דבר וזה סתם מבאס??
בוםם, מכה חזקה נחתה על ראשו.
'כואב, כואב מאוד, אני לא נושםם, איפה אני? אני רואה מטושטש, בעצם שחור.. מה קרה לי?'
ואז הוא נפל על הרצפה מחוסר הכרה.
2 רעולי פנים קשרו אותו היטב וסגרו את הדלת.
* * * *
"הי עודד מה קורה אחי? לא רואים אותך בימים האחרונים הכל טוב?" נתי קופץ על עודד ברגע שהוא נכנס לדירה
"כן, הכל טוב"
"אממ האמת להגיד לך, ממש לא נראה שהכל טוב"
נתי חייב לעודד, הוא כל כך רוצה לעזור לו ולא מוצא איך ובמה.
"אתה יודע מה? צודק. יש לי משהו איתך" עודד שותה מים "פנוי יום שני הבא בבוקר?" לא. הוא לא עושה את זה, אין מצב.
"אני בעבודה, אבל בסדר אני יקח חופש. מה לא עושים בשביל חבר?" הוא יוותר על כל הון שבעולם בשביל עודד, על הכל.
"תודה נתי" עודד משפיל מבט "ותדע שאני הכי אוהב אותך בעולם" עודד נכנס לחדרו לפני שנתי מספיק להגיב, לא חושב אפילו לרגע שלנתי אין מה להגיב.
* * * *
"עליתי על משהו" אודי מאושר " יש לנו את המספר ששלך את ההודעה"
"נו כבר מה אתה מותח אותנו? אין זמן" ירון וברק מתפרצים ביחד
"אוקי, 0523456234 זה המספר, אני מריץ את זה בתוכנה" הוא מקיש מספרים לוחץ על כל מיני מקשים במחשב "הו הינה קבלנו זיהוי "עודד גורן זה השם של בעל הסים אבל שאני מריץ את השם הזה בנתונים הביומטריים של מדינת ישראל אין בן אדם כזה"
"מוזר, תנסה במדינות אחרות, מה שיש לנו במלאי"
אודי מקיש פה מקיש שם ולבסוף מתקבל התוצאה "אין בן אדם כזה בכל המאגרים, יש אומנם עור הרבה עודד גורן אבל לא מישהו שמתאים לקריטריונים שלנו"
"אממ מוזר ביותר" אומר ירון
"הייתי אומר חשוד ביותר" מתקן ברק
"כן, בהחלט מוזר וחשוד ביותר" ממהר אודי להגיד לפני שיפרוץ תגרת כבוד בין השניים " יש לי רעיון, בואו נלך לדירה של נתי נחפש אחד בשם עודד גורן"
"מצויןן, הלכנו" ירון מסכים וברק כבר מדפיס צו חיפוש.
* * * *
"שלום, אנחנו צריכים את עודד גורן נמצא?"
"כן, זה אני" עודד רגוע
'ניראה רגוע כאילו אין לו מה להסתיר' אודי כותב בפרוטוקול.
"אפשר לדבר בפרטיות?"
"בואו לחדר שלי"
"אוקי, תשמע עודד אנחנו עשינו מפקד אוכלוסין וגילינו שאין את השם שלך" הוא בוחן את הפנים של עודד
"בהחלט, וגם לא יהיה אותם כי לא קוראים לי עודד גורן"
מספר לא מבוטל של גבות מתרומם בפליאה מאחורי הדלת.
"אוקי, אז איך קוראים לך?"
"מנחם מענדל כהן, מקראון הייטס, עשיתי אזרחות בשם הזה אבל תכלס אני ביום יום משתמש בשם עודד גורן יותר מתאים לי אני חושב" הוא אומר בגיחוך
טוב תקשיבו זה השעה של השיחות הנוקבות,
במאמר מוסגר זה גם שעה של ציניות אז מסתומא יהיה דברים שכתובים קצת מוזר קבלו בהבנה?
ועוד משהו ממש חשוב:
כל מה שאני כותבת פה, בשיחה הזאת הוא רק הסברים שלי, אין פה שום דבר מוסמך או מאושר.
אל תקחו מכאן ראיות וכולי
חני ומשי, 2 אחיות יושבות ומדברות כמו כל זוג אחיות בגיל העשרה
"תגידי חני, נכון את יודעת לשיר מושלם?"
"אממ כן" מסמיקה
"ואני רוקדת מטריףף, אז בואי נעשה קליף ראפ כזה מגניב, נעלה ליוטיוב ואולי נרוויח כסף, מה אומרת? משי נלהבת
"אממ אני אומרת שלא, סורי על הקירור" חני מתביישת אבל החלטית.
"מה?? למה לא??" משי לא מבינה, מתפלאת.
"ככה, כי לא ניראה לי שזה מתאים שבנות דתיות, חבדיות יעשו כזה קליפ ועוד ליוטיוב"
אוף חני אל תהרסי הכל, אני חייבת אותך כד שהקליפ יצליח, פליז." משי ממש מתחננת
"משי, די. את לא חושבת שזה לא צנוע? אמיתי?" חני המומה 'עד לשם אחותה הגיע?'
"פסדר.. אני חושבת שזה לא צנוע, נכון. אבל את יודעת מה ועד אני חושבת?" היא עונה בכניעה ומהר מאוד עוברת להתרסה
"מה?" שואלת בחשש, מפחדת מהתגובה.
"אני חושבת שזה פשוט רע. כן. יש לי כשרון ריקוד למה שאני לא יממש אותו? למה אני צריכה להישאר מאחור רק בגלל שהיהדות חושבת שזה לא מתאים? אני באמת לא מבינה.
מבטיחה לך שלא יקרה לי כלום אם אני יעלה ריקוד לסטורי ויהיה לי ליקים, אף אחד לא ימות." היא נסערת, לא מאמינה שהצליחה להגיד את מה שהיא חושבת ועוד לאחותה הצדיקה.
"משי, את רוקדת מהמם, וממש לא נכון שלא תנצלי את הכשרון שהקב"ה נתן לך, הוא נתן לך מתנה שהיא ניסיון, ניסיון קשה, אבל הוא סמך עלייך שתעמדי בו בגבורה"
"אויש חני, אל תתחילי להיות רבנית עכשיו" משי מלגלגת אבל באמת היא הכי רוצה שבעולם שחני תסביר לה, ותגיד לה, ותאמר לה ואולי בסוף בסוף היא גם תשכנע אותה.
"טוב משי, את שאת אני רוצה לענות אבל אם את לא רוצה תשובות אז יאללה נקסט, עברנו הלאה" חני מנסה להשמע קלילה, מקווה שעובד לה
"נו באמת, מה את לוקחת אותי רציני? יאללה יאללה תמשיכי"
אוףף למה היא תמיד חייבת להשמע כל כך.. כזאת לא רוצה באמת לשמוע, לא מקבלת, לא קשורה. היא הכי רוצה לשמוע, הכי רוצה לקבל והכי רוצה להיות קשורה, אבל התדמית, הורסת הכל.
"טוב זה ארוך אז תאחזי ראש ופליז בלי קטיעות באמצע כי זה לא ילך.
כמו שהתחלתי להגיד ה' נתן לך מתנה שהיא ניסיון, במיוחד בדורנו. הכל כל כך מבולבל, השקר מיטשטש עם האמת, והאמת עם השקר. האפור שולט בכל פינה, השחור והלבן כבר מזמן תפסו מרחק. הכל נגיש, מותר, חלק, נכון.
מרוב בלבול אפילו לא מבדילים בין גבר לאישה, בין בריאה זו לבריאה אחרת. מנסים כל היום לדמות אותנו לגברים, אנחנו שוות להם ככה אומרים, צועקים.
אבל אנחנו לא"
"סורי שאני קוטעת אותך, את ממש צודקת עד עכשיו חוץ מהמשפט האחרון, אבל מה עם זכויות האישה? למה אנחנו תמיד מופלות לרעה?"
"חכי מותק, אני יסביר לך הכל.
אבל עם כבר שאלת אז אני יענה, בשאלה.
מה שהולך בחוץ היום, זה ניראה לך זכויות האישה, נשים מנהלות קריירה במקום לגדל ילדים בשמחה זה זכויות האישה? כי הם דומות לגברים אז זה זכות האישה?
וזה עוד בקטנה, בואי נדבר על שימוש בנשים לפרסום, פגיעות, השפלות ונשים מוכות, את יודעת כמה אחוזים כאלה יש במגזר הכללי? וכל זה כמובן זכויות האישה, אה?"
טוב אני גם צריכה לישון מידי פעם במיוחד שאני צרכיה לקום מוקדםםם אז אני ימשיך מחרר
לילה טובב
טובב אני עוצרת את הסיפור שלי, סורי מכולם.
אין לי רעיון להמשך, (וכבר כתבתי 2 פרקים אחד נמחק והשני המערכת לא העלתה די מובן למה חח דיברתי שם ממש רציני על הדרת נשים וזכויות האישה) אז אולי זה רמז שאני צריכה להפסיק או לאדעת מה.. א קיצער מי שרוצה שתמשיך אותי בכייףף ואני ממש רוצה שתמשיכו כי חבל להפסיק באמצע..
אהבתי אותכם??
אוףףף
חבל שהפסקת היה מהמםם
לפחות היית ממשיכה עם עודד ונתי!!
וואי זה פשוט מהמם!!!
את פשוט כשרון?
אני מרותקת כל פעם מחדש?
בטח שאת ממשיכה!!!
זאת לא שאלה ,מבחינתי?
אני מגיבה כאן כי אין לי כח לעלות פה..
רוצה לרצות, הסיפור מהמםםםםם
מחכה במתח להמשך ?
יעסס המשכת עודדד,?
דייי אתן פשוט מוכשרותתת!!!!
דייי תמשיכווו פליזזזז
ואיי תקשיבווו אתן אלופותת ומוכשרות ברמותתת
אולי תמשיכו לכתוב פה כל פעם בתגובות של הפוסט הזה את הסיפור??
וואו נתת התחלה קשה. בנים מתוסבכים, בוכים. אם זה היה בנות אז זה היה קל אבל ככה?! בכל זאת אני אוהבת אתגרי כתיבה אז חשבתי כל הלילה ובבוקר התיישבתי לכתוב…
"אתה עד כדי כך טיפש שאתה עושה את עצמך כאילו אתה לא מבין?! לפחות תתנצל, תגיד טעיתי" אמר לו ראובן בהבעה של אח גדול.
"ראובן אני באמת לא מבין על מה אתה מדבר אתה יכול להסביר לי?" נתן לא מבין מה עובר על אחיו הגדול.
כנראה שנתן באמת היה נראה כנה כי פניו של ראובן התרככו והוא אמר "דניאל"
"מה איתו?" נתן נבהל. מה יכול לקרות לאחיין הבכור שלו, בנו של ראובן אחיו הגדול.
ראובן היה נראה בסערת רגשות עצומה. "אתה. שכנעת. אותו. לבוא. איתך. לשיעורים. של. הרב כהן. החב"דניק."
"אני לא מבין. בגלל זה אתה כל כך כועס?"
"נתן. אבא יודע שאתה הלכת לשם?" נימה מסוכנת חדרה לקולו של ראובן
"כן. הוא לא אמר לי כלום בדיוק כמו שהוא שתק כשישראל החליט לעזוב את הישיבה וכשטליה רצתה לעבור לבית ספר חרדי"
ראובן הליט את פניו בידיו ושתק גם הוא.
"ראובן, אתה— אתה יכול לומר לי מה הבעיה ללכת להתוועדויות של חב"ד כאן ביישוב? זה לא היה על חשבון הזמן שהוא בישיבה… אני מצטער אבל אני באמת לא מבין אותך…"
פתאום נתן היה נשמע כל כך אח קטן וחלוש ומצטדק שראובן החליט לספר לו. הכל.
"זה היה שהייתי קטן ממך בשנה או שנתיים, נראה לי הייתי בן 18. גרנו אז בירושלים. אתה בדיוק נולדת אז אם אני לא טועה" ראובן לקח נשימה עמוקה והמשיך.
"הייתה לי תקופה של ירידה רוחנית מאוד קשה. התחברתי לבחור שגרר אותי למקומות לא טובים וביחד איתו עשיתי כל מיני שטויות. מהר מאוד קלטו את זה בישיבה והעיפו אותי ואת החבר לצמיתות. החבר לא חזר לישיבה, ואני- אחרי מאמצים מרובים של אבא חזרתי. אבל זה לא עזר לי, הייתי מאוד מתוסכל, היה לי קשה, כמעט ולא היו לי שם חברים.
ערב אחד בחור שהיה שיעור מעלי ראה אותי יושב לבד בחצר הישיבה ובוהה באוויר. הוא הציע לי לבוא יחד איתו לשיעור תניא שהתקיים באזור. לא היה לי משהו אחר לעשות אז הסכמתי. הוא הזהיר אותי שאסור לישיבה לדעת מזה כי הרבנים לא אוהבים שבחורים הולכים לשם אבל אותי מאוד עניין להכיר את החב"דניקים מעבר לפסוקים בשבת ותהלוכות בל"ג בעומר.
המשכתי לבוא לשם, לשיעורים, להתוועדויות וזה מצא חן בעיני. הלימוד המעמיק שדורש ממך כל כך הרבה, הניגונים, הסיפורים, האוירה. אחרי כמה חודשים החלטתי שאין לי מה לחפש בישיבה שבה למדתי ואני רוצה לעבור לישיבת חב"ד.
הרב שמסר את השיעורים עזר לי למצוא ישיבה לבחורים מקורבים, אבא כמובן לא אמר לי כלום, ואני עברתי לשם. למדתי שם עד סוף השנה ואז החלטתי שאני רוצה יותר. בישיבה למקורבים הרמה של הלימוד לא הייתה גבוהה, לא הייתה קביעות לבחורים. החלטתי שאני רוצה לעבור לישיבה גדולה של בחורים חב"דניקים רגילים.
בהתחלה הרב שלי ניסה לשכנע אותי לא לעשות את זה, הוא אמר שזה קפיצה יותר מידי גדולה בשבילי אבל שהוא ראה שאני מאוד רוצה הוא עזר לי להתקבל לאחת הישיבות הגדולות.
*כאן קרה לראובן משהו בישיבה שקרה לו להתרחק מחב"ד. למישהי יש רעיון????*
זהו. יותר לא חזרתי לחב"ד. לא רציתי להיות חלק מזה. בדיוק אז עברנו ליישוב ואני נכנסתי לישיבה הגבוהה כאן. מהר מאוד התחתנתי ונשארתי לגור כאן בין העצים והשמיים. כשהגיע לכאן הרב כהן החב"דניק חשבתי שאני כבר גמרתי עם חב"ד שזה לא קשור אלי כל הדבר הזה ועכשיו—-" ראובן נעצר. הרוח ליטפה את פניהם בעדינות.
נתן ניסה לעכל את הסיפור שזה עתה הוא התוודעה אליו. ראובן? חב"ד? למה הוא אף פעם לא ידע מזה??
"אני מצטער ראובן" נתן השפיל את ראשו "אני באמת לא ידעתי כלום ולא עשיתי לך שום דבר בכוונה. אבל בינתיים שום דבר לא הולך להשתנות. אז דניאל הלך איתי לכמה התוועדויות, היה נחמד וזהו. אני לא אלך איתו שוב"
ראובן שתק אבל שניהם ידעו שאם דניאל נדלק על זה אז הוא פשוט ימשיך ללכת לבד…
* * *
"הרב?" דניאל עמד מול הרב כהן בבית חב"ד הקטן.
"כן?" הרב כהן חייך אליו. דניאל סידר את כיפתו הגדולה.
"הרב אני כבר לומד חסידות כאן הרבה זמן ואני מרגיש שזה לא מספיק לי ככה שיעורים פעם בשבוע". הרב הנהן ודניאל המשיך "אני חושבת שאני רוצה לעבור לישיבת חב"ד" דניאל הרגיש כאילו הוא הטיל פצצה בחדר אבל הרב לא הופתע בכלל.
"מה מונע ממך לעשות את זה?" הוא שאל בחצי חיוך.
"אבא שלי. הוא לא אמר לי כלום אני מרגיש שהוא לא שמח בכלל שאני בא לכאן. לפי מה ששמעתי הוא כעס מאוד על דוד שלי שהביא אותי לכאן" דניאל נראה כאילו הוא יוצא עכשיו לקרב.
"תקשיב דניאל. אל תתחיל עכשיו מריבה עם אבא שלך. אם אתה רוצה לעבור ישיבה פשוט תגיד לו את זה ותלך לחדר. אל תנסה להתווכח, להוכיח או להראות להם את האמת שמצאת. זה רק יגרום למשפחה שלך להתרחק ממך. תגיד לאבא שלך ברוגע ובשלווה שאתה רוצה ללכת ללמוד בישיבת חב"ד כי אתה חושב שזה מה שיקדם אותך בעבודת ה', אל תנסה לסחוף אותם אחריך"
דניאל הנהן. הוא הבטיח לנסות ויצא משם הביתה כשתקווה קטנה פועמת בתוך ליבו.
* * *
כשראובן עלה על השביל המוביל לביתו ושמע את צחוקו של דניאל מתגלגל מהחלון הפתוח ליבו החל לדפוק במהירות.
בבוקר אמרה לו תמי אשתו "אתה זוכר שהיום דניאל חוזר מהישיבה בחדשה?" הוא הנהן. כאילו שהוא יכול לשכוח. בלילה הוא חלם על דניאל עם כובע, חליפה, והרבה ילדים מנומשים עם כיפות שחורות.
הוא לקח נשימה עמוקה, נקש קלות על הדלת ופתח.
דניאל לא היה עם כובע וחליפה. הייתה לו כיפה שחורה על הראש, חולצה לבנה ומכנסיים שחורות. "שלום אבא" הוא אמר בחיוך ביישני.
"נהיית לי אלגנטי דניאל" ראובן אמר ומתח את שפתיו לחיוך מבודח.
ראובן נכנס למטבח. הוא הביט בדניאל יושב על הספה מקפיץ את יעל על ברכיו, מחמיא לשירי על העוגה ומתעניין במורה החדש של דוד.
פתאום אושר ממלא את ליבו. פתאום עולה בו אותה התחושה שהרגיש אז, כשהיה בחור בן 18. פתאום הוא כל כך מבין את דניאל שמגלה כעת אוצר שמעולם הוא לא דמיין שהוא קיים, והוא רק רוצה לדעת עוד ועוד. עיניו מתמלאות דמעות.
נתן נכנס אל הבית. שואל את אחיינו משהו. דניאל עונה לו בחיוך. הוא נכנס למטבח ורואה את אחיו הגדול ראובן שעיניו מטושטשות בצורה מוזרה.
"נו אז זה לא כזה נורא לחיות עם חב"דניק בבית?" נתן שואל אותו ברצינות גמורה.
בכלל לא אח קטן שלי, ראובן רוצה לומר אבל המילים לא יוצאות לו מהפה. הוא מנענע לשלילה בראשו.
אהבתי את הכיוון!!! כתבת מהמם!!♥️
וואו מ-ה-מ-םם ?
אולי הוא שמע שדיברו עליו ונפגע? או שהותירו עליו שם רע בגלל למשל סמארטפון?
מוזמנת לכתוב… אני ממש אשמח לראות?
מה? למה התכוונת?
אם את שואלת על התגובה אז אמרתי למקושרת שהיא מוזמנת לכתוב את החלק החסר בסיפור.
אם את שואלת על משהו אז לא הבנתי על מה.
(החלק החסר בסיפור, מה שקרה בישיבה..)
"אני ממש רציתי להמשיך בדרך הזו, באמת.. רק שנכנסתי קצת שונה לאחר התקופה בה ירדתי.. ממש התאמצתי להיות כמה שיותר שמרן וידאתי שאני לא יכול לעשות בישיבה הזו מה שבא לי, אבל עוד לא יכולתי להחליף את הפלאפון, התמכרות..
אולי הם לא מכירים את זה ולא יודעים כמה שזה קשה ובכלל ללמוד כשיש את הדבר הזה בחדר ובכלל להשאיר אותו שם.. בשבועות הראשונים עוד התלהבתי מהדברים החדשים שגיליתי, אחר כך התחלתי לשים לב למבטים העקומים, הלחשושים.. אלו החבדניקים שתמיד רוצים לקרב? לעשות טוב?
יום אחד אחרי תקרית לא נעימה ש.. אני מעדיף לא להזכיר כרגע.. נפגעתי מחברי לחדר ושוב איבדתי את החשק, ההתמדה.
עד שיצאתי ועברתי לישיבה ביישוב דיברנו אליו.. יד אז כבר השתפרתי..
המשך מהרוצה בטוב:
"הגעת להלוות שתיים חלב?" היא שאלה בקול מריר, ציני להחריד.
שרי סגרה אחריה את הדלת בטריקה שקטה. "לא, באתי לשאול איך נתן שלך גרר אחריו את יוסף?" זיק מפחיד נימת בעיניים החומות.
דבורה נרתעה. "הוא.. הוא לקח איתו את יוסף?"
ראובן כבש את פניו בפרקט העץ. מעניין. אף פעם לא ידעתי שהוא בצבע חום חזק כל כך.
שרי נעצה בה מבט מלא בוז. "הבן שלך בעט בכל המוסכמות. אל תתני לו לגרור אחריו ילדים תמימים. גם כן ילד יהודי. כן. בטח…"
נשימה של דבורה התקצרה והיא החווירה. האגרוף היה חזק מידי. אפילו… אפילו שהוא היה דימיוני.
***
ירד גשם בחוץ.
נתן סחט שוב את החולצה שלו שהתרטבה כולה. מצטמרר. הסוודר כבר נהרס לגמרי.
הוא התרחק מהאוהל, מרגיש בחילה. המצח שלו להט מחום.
בית הקברות שבצד המושב קיבל אותו אליו בדממה מעיקה וקודרנית.
אני כבר יודע את הדרך בעל פה לקבר של אבא. הוא חשק את שפתיו בזעם. קומץ אגרופים נזעמים.
למה??? למה הלכת לי?? אני רק בן שתיים עשרה. אבא…
העיניים שלו בהו באותיות השחורות שעל המצבה. חסרות אונים.
אף אחד לא באמת יודע שנסחטתי לבצע את זה. אף אחד.
וואי במבי זה ממש יפה! רק שימי לב שכשאת כותבת תכתבי או מזווית של מישהו מספר או מזווית אישית כי העירבוב לא עובד טוב לדעתי מבחינה ספרותית.
'ראובן כבש את פניו בפרקט העץ. מעניין. אף פעם לא ידעתי שהוא בצבע חום חזק כל כך.'
במקום כאילו נגיד לכתוב הוא אף פעם לא שם לב שהפרקט בצבע חום כל כך חזק.
הצעה לא ביקורת☺️ כתבת מהמם!!!
היי תודה על זה!!
אני תמיד משלבת בין השתיים האמת שהעירו לי על זה הרבה אבל אני תמיד שוכחת?
זה בסדר אם את מביאה רק מחשבות של מישהו אחד ובכלל גם כשאת כותבת בגוף שלישי זה מהזוית שלו.
אני בדרך כלל עושה את המחשבות באותיות נטויות אבל אין לי פה אפשרות כזו..
למחשבות אפשר לעשות גרש אחת לדוגמא:
'עלי חזר באמצע היום?!' הוא תהה 'זה לא מתאים לו'
את צודקת, אאמץ את זה ?
מהמםםם
תמיד את מפתיעה אותי עם הצד השני של המטבע ?
הקשבנה חברות, אתן מטורפותתת!!
איזה כתיבההה…
אחת אחת…
דרך אגב, נראה שהכיוון שאליו כל אחת לקחה את הסיפור די משקף רעיוות שעליהם היא חושבת/מרגישה…
או לפחות אייך שהי משתקפת באתר..
רק אני שמתי לב לזזה?
זה מדהים!!
קחו את זה אישי!!!
את צודקת. אני ממש כתבתי את זה כתגובה לכמה פוסטים שקראתי לאחרונה ולא היה לי כוח לענות?
חחח,לא רק את,
גם אני חשבתי על זה?
בסופו של דבר אם נרצה או לא נרצה,
הכתיבה היא המקום שלנו לבטא ,
השקפות, מחשבות ,רגשות,
וכל כתיבה כלשהיא גם אם לא על משהו שבאמת קרה,
ההשראה לזה מגיע מישהו שקרה בקשר אלינו,או לדעתינו ,וזה באמת מדהים!
ותקשיבו אתם אחת אחת פה,מוכשרות ברמות!!
הרוצה בטוב ובמבי ,ואייל שגם כתבה המשך לבמבי,
אשמח אם תשזרו חוט של כל מה שכתבתן ותכתבו המשך!
אני מצפה להמשך משותף עד לסיום הסיפור?
אכנס לפה מדי פעם, בבקשה אל תאכזבוני?
ולכל אלה שכתבו בנפרד מחכה גם להמשך ממכן!!!
רוצה לרצות -,כתבת פשוט מטורף!!!
בהקשר אליך ממש ממש הרגשתי שאת מבטאת
את ההשקפות שלך מבחינה רוחנית על הכתב,
אני כמובן אשמח ואתפלל עליך שבסופו של דבר תסיימי בעז"ה אופטימי יותר ממה שחשבת עד עכשיו על היהדות, וזה יושפע מהרצון שלך, אוהבת אותך?
את כל פעם מחדש, נוגעת בי עמוק!!!
מחכה לכן,תדעו שיש לכן עתיד:)
*אלי -התכוונתי
המשך לבמבי:
"בוא הנה ילד"
נתן קפץ. איך הם ידעו למצוא אותו כאן ליד הקבר של אבא? הם עוקבים אחריו??
"די" הוא זעק לעבר האיש עם הברדס החום "עשיתי את מה שרציתם. עכשיו תעזבו אותי לנפשי"
"זה מה שאתה רוצה?? שנעזוב אותך? אתה יודע טוב מאוד מה יקרה לך בלעדינו… רק תביא לנו עוד כמה נערים נחמדים כמו יוסף החבר שלך ונסגור את העסק" הוא חייך בזדוניות כאילו הוא יודע כל.
"אני– לא—- חייב- לכם– כלום!!" נתן התחיל לרוץ לעומק בית הקברות. הוא דילג על מצבות ישנות רמס עלעלים ירוקים שזה עתה בקעו, נפל וקם והמשיך לרוץ.
"אנחנו עוד נמצא אותך. לא יעזור לך לברוח. אם לא תעשה את מה שנאמר לך זה יהיה הסוף שלך" צחוקו של האיש בברדס נשמע ונתן המשיך לרוץ.
אחרי מספר דקות של ריצה חסרת מעצורים הוא נעצר וקרס על הקרקע שפניו רטובות מזיעה ודמעות. הוא נשען על גזע עץ שהיה מאחוריו. עצם את עיניו ואט אט שקע בשינה טרופה.
המשך לאלי:
רומאן התקרב אליו באיטיות, בוחן אותו בעיניים מכווצות, "עלי" הוא סימן לחבר שלו. "נרדם הילד. בוא תעזור לי לאסוף אותו".
"רומאן", הוא בהה בעשן הסיגריה, משתעל בכבדות. "אם אתה רוצה להחזיק אותו קצר לא יעזור לך הצעקות האלה".
"אלא?" הוא הרים את הגופה הרופסת של הילד שניסה להתנגד חלושות. קודח מחום.
"צעקות לא יעזרו. חסר לילד הזה אהבת אב אתה לא מבין?"
"ואז?" רומאן הרים גבה זועפת. "אני לא גננת".
עלי לקח מידיו את נתן מניח בכרכרה בשתיקה. אין כאן שמכה?
"הפכת לדג?" הוא שפשף את כפות ידיו בחוזקה. "קר".
"תן לי לטפל בו בדרך שלי בסדר?"
רומאן הצליף בסוסים שפתחו בדהירה פראית. "נסיון של שבוע. לא יותר. מובן?"
הוא נשך את שפתיו. "לך לרופא. הוא נראה לי ימות כאן היום"
רומאן גיחך. "נגייס לנו בלדר אחר".
***
באלכן שאני יפתח עוד כיוון לסיפור? שני חלקים במקביל?
ווואוווווו מהמםם!!
מחכה לעוד המשך מהממות שאתן!!
אהבתי שאתן ממשיכות אחת את השנייה ?
אוף אלי כתבתי לך המשך ולא העלו?
אולי עוד מעט יעלו?
ב"ה העלו.
במבי איך שאני אוהבת את כיוון החשיבה שלך?
אני מרגישה עכשיו כמו במשחק הזה שיושבים במעגל וצריך לספור מ1 עד 10 וכל אחת אומרת מספר ואם אומרים שתים ביחד אז צריך להתחיל מהתחלה…
חחחח אלי אני אוהבת את שלך!!!?
רוצה להמשיך אותי?
ואגב אני אוהבת את המשחק הזה?
נתן היה על גבו של סוס. הוא רכב להנאתו בשבילים הסובבים את העיר. רצה לפנות ימינה לכיוון בית הקברות אבל לפתע המושכות נעלמו. הסוס החל לדהור לכיוון היער במהירות עצומה.
נתן הרגיש מישהו נוגע בגבו, הוא הסתובב וגילה את האיש בברדס החום נמצא איתו יחד על הסוס "אמרתי לך שלא תצליח להתחמק מאיתנו" הוא צחק ונתן הריח את ריח האלכוהול נודף מפיו.
"אתה לקחתי לי את המושכות?"
"כן. ועכשיו גם הסוס הזה הולך להיות שלי" האיש דחף אותו ארצה.
בום.
נתן פקח את עיניו. "זה היה רק חלום" הוא מלמל לעצמו.
הוא סקר את החדר שבו הוא היה נמצא. "איפה אני?" הוא תהה בקול "אני רצתי בבית בקברות ורדף אחרי האיש—– ואז ישבתי- ואז— מה קרה אחר כך??"
נתן התיישב באחת. "אחח" אנחה נפלטה מפיו והוא עצם את עיניו מחכה שהסחרחורת הנוראה תחלוף.
רומאן שצחצח את מגפיו בחצר שמע רשרושים בכיוון הבקתה. 'עלי חזר באמצע היום?!' הוא תהה 'זה לא מתאים לו'. הוא גמר לצחצח את סוליית מגפו ופנה לעבר דלת הבקתה.
נתן, שלבינתיים הספיק לעמוד, ניגש לחלון הגדול שהיה החדר. הוא הביט דרכו החוצה ולא ראה איש. בקפיצה הוא עלה על אדן החלון וירד החוצה במיומנות שלא הייתה מביישת חתול. 'ככה זה שהדרך הטובה ביותר שלך לצאת מהבית בלי שאמא או ראובן ישימו לב היא מחלון' מחשבה מרירה עלתה לראשו.
בדיוק באותה שניה רומאן פתח את דלת לראות האם עלי החליט לשנות ממנהגו וחזר באמצע היום כדי לראות מה שלום הילד החולה השם סחבו מבית הקברות. כשהוא ראה את המיטה הריקה עיניו נפתחו לגודל המקסימלי.
"עלי, הילד נעלם" הוא קרה בקול למרות שעלי אמור להיות כעת הרחק משם בחוות הסוסים. הוא בחן את החדר וניגש לעבר החלון הגדול.
וואו אלי זה מ-ה-מ-םם
אלופות שאתןן!
המשך לאלי:
הלב של נתן להם בפראות.
הצלעות שלו דקרו והוא התקשה לנשום.
הוא רץ כמו שהוא בחיים שלו לא רץ. תמיד יש פעם ראשונה…
אבל למה אתה עושה את זה??? נתן ניסה להחזיר לעצמו את ההיגיון. אם הם תופסים אותך… די!!! לא רוצה לחשוב על זה!!
אני מסתחרר.
זה לא טוב. עוד לא הביאו לי רופא מה אני חושב לעצמי כשאני רץ את ריצת המרתון ההזויה הזו? אין לי סיכוי.
הוא הפנה מבט חטוף לאחור. נחרד. הם מאחורי.
***
ראמי התיישב על המחצלת בחבטה.
מוחמד קירב אליו את הנרגילה. "מרגיש טוב?"
"אם להרגיש כמו פקעת עצבים שעומדת להתפוצץ בכל רגע זה טוב. אז כן… מרגיש מצויין", הוא נשף מהנרגלייה, עוצם עיינים בלאות.
"קיבלתי מסר שהם תפסו אותו שוב".
הוא הפנה את מבטו לחלון הרחב. הואדי יפהפה בשעה הזו של השקיעה. "נתן ברזיאלי?"
מוחמד הנהן. "ההורים שלו כבר יודעים שהוא נחטף?"
ראמי גיחך. "שכחת שאבא שלו מת מדלקת ריאות?" הצחוק שלו היה מחלחל.
"הוא מת מדלקת ריאות בדיוק כמו שאני חי באיי הקרפטיים".
" מסכן… הסתבך איתנו. הוא לא יודע שצריך להיזהר ממנו? "
"יש לך גם מעט איי קיו במוח החלול שלך?? תקלוט כבר שהוא מת!!"
" הבן שלו עוד לא", הוא חייך חיוך אכזרי משהו.
"אתה רוצה להרוג אותו?" אדיש.
" לא. אבל כופר תמיד מתקבל בברכה".
וואו זה מהמםםם
המשך לבמבי:
"אבל מה אתה כזה לחוץ יא ראמי?"
ראמי הפריח מספר טבעות עשן לאוויר "משהו לא מריח לי טוב. אני חושב שאני הולך לפקח מקרוב על העבודה של רומאן ועלי"
"כן. עם הנרגילה הענתיקה הזאת הריח באמת לא משהו" קולו הבס של רומאן נשמע מאחוריהם "למה קראת לי ראמי?"
"או, רומאן, טוב שבאת. שב. מוחמד יביא לנו קפה ואז ניגש לעסקים" ראמי סימן למוחמד בידו שיקום . מוחמד נעלם וכעבור דקה חזר עם מגש ועליו שלושה ספלוני קפה שחור כהה.
"תקשיב לי טוב רומאן איבן עומר. אתה ועלי החבר שלך מפשלים יותר מידי בזמן האחרון, הילד שברח, הילדים הנוספים שסיכמת שתביא. אם זה ימשיך ככה המשכורת תהיה בהתאם אתה יודע"
"אל תדאג" רומאן היה שאנן "הילד כבר אצלנו והמשלוח הבא מוכן. מחר בבוקר נשלח אותו לשכונת היהודים עם הילד החדש שנתן הביא לנו"
"מי זה?" ראמי כיווץ את גבותיו ולגם מספלון הקפה בהנאה.
"יוסף שטרן. הבן של שטרן הסוחר"
"שטרן הסוחר זה מצוין, אחרי זה גם נוכל לקבל עליו הרבה כופר" הוא חייך בהנאה של צייד הנהנה לכוון את החץ לעבר הקורבן המסכן שאפילו לא יודע מה הולך לקרות לו בעוד מספר רגעים.
"ראמי לאחרונה אתה מגזים, אל תערבב את העסקים. החטיפות הן בכלל לא קשורות אלינו כמו שאתה יודע, רק הפעם התנדבנו לעשות את זה בעבורך אבל אנחנו לא מתכוונים להמשיך עם זה. אני ועלי אחראים רק למשלוחים, את העבודה השחורה תביא למישהו אחר"
"משלוחים" הזדעף ראמי "אל תהיה לי תמים! אתה יודע טוב מאוד מה הם מכילים וזה מישהו אחר מעביר אותם ליעד זה לא אומר שאתם לא עלולים להסתבך"
"אתה יודע עד כמה אנחנו נזהרים לא ללכלך את הידיים. זה רק הילדים האלה מתעסקים בזה וכמו שאתה יודע הם לא יעזו לפתוח את הפה. אתה יכול להיות רגוע" רומאן גמע את שאריות הקפה.
ראמי נחר בבוז. "אל תגיד לי עכשיו מה לעשות מספיק יש לי כאן את מוחמד" הוא הזדקף בתנועה קרבית "מחר אני מגיע לחווה, אני רוצה להיות בשטח ולראות שאתה ועלי לא עושים שטויות".
אי אפשר לומר שרומאן היה מרוצה מהצהרתו של ראמי, מורת רוח התפשטה על פניו.
ראמי שהבחין בכך שלף מכיסו שקיק קטן ומרשרש והגיש אותו לרומאן "זה לך ולעלי על החודש האחרון". פניו של רומאן התרככו למראה הכסף והוא הנהן בתודה לראמי.
"אז מה עם המשלוחים האחרונים? הכל עבר חלק?" התערב מוחמד שעד כה שתק.
"הכל בסדר, אף אחד לא חולם מה מסתתר בחוות הסוסים שלנו" רומאן חייך בגאווה וחשף את שיניו הצהובות.
"והיאהוד?" התעניין ראמי
"בפעם האחרונה שדיברתי איתם הם אמרו שהסחורה שאנחנו מספקים טובה ואולי בעתיד הם ירחיבו את העסקים"
(לבמבי:
בקשר למה שדיברנו למעלה- תכתבי לי שם של פוסט ואני אכנס אליו.)
חח יאו אני וכתיבת סיפורים דרמטיםם זה כמו בננה ואבוקדו
פדהאל את מוכנה לספר לי מה בין בננה לאבוקדו???
שניהם צומחים
בשניהם יש את האות ב'
שתיהם צריכים להבשיל לפני שאוכלים אותם כנ"ל לגבי כל הצומחים בעולם
שתיהם באיזשהו שלב בחייהם בצבע ירוק
שתיהם באיזשהו שלב בחייהם בצבע בשחור
בשתיהם יש מן שערות כאלה
על שניהם מברכים בורא פרי האדמה
אבל בכללי אין בינהם קשר
אבוקדו אני אוהבת יותר
בננה רק כשהיא חצי ירוקה ורובה צהובה אז זה לא בדיוק חצי יעני כשהצהוב שולט למרות שצבע טורכיז הכי יפה
ולסיום הם לא טעימים ביחד לא שניסיתי אבל רק חושבת על שילוב הטעמים וכו'-לזה בעיקרון התכוונתי..
(אני ינסה גם להמשיך את הסיפור זה יכול להיות מעניין…)
כיף לקרוא את הפילוסופיות העמוקות שלך?
אני באופן אישי חושבת ששניהם דומים מאוד בתור אחת שלא נוגעת בשניהם… בתאבון לכולן!!
חח ממליצה על אבוקדו במיוחד כשהוא עם לימון ומלחח וקצת כורכום יאמיי??
וואוי וואי!! כמה קרה פה בזמן שלא הייתי שעתיים באתר חחח ?
אם יהיה לי זמן אכתוב המשך גם. אתן כותבות מהמם ואלי, טוב להכירך לעומק!
אבאל'ה!! לא אני לא עומדת!! תקשיבי פליז תמשיכו!! אני אכנס לכאן מדי פעם!! אתן פשוט אלופות במבי ואלי, מגניב ברמות:)
תודה לכל המחמיאות!!! אין עליהם בעצמכם עם העידוד שאתם נותנות לי???
עכשיו נגמר לי הכוח לכתוב אז בעז"ה נמשיך יותר מאוחר…
למה בכית?" הוא שאל בקול חנוק. ראובן הרים את ראשו באטיות ובהה בנתן הסלידה עמוקה.
"אתה עוד מאז לשאול אותי?" שאל בקול מוזר.
פיו של נתן נפתח בתדהמה: "מה מ….ה זאת אומרת?". ראובן הביט בו בזלזול: "מה זאת אומרת? אין גבול לעזות שלך, נתן?"
נתן התיישב על הכיסא בנחישות להבין על מה ולמה ראובן מתנכר לו.
בעודו הוא יושב וחושב יצא ראובן מהחדר בסערה אל המרחבים הממתינים לו בחוץ, הוא הילך במסדרונות הלוך ושוב (כי אין הרבה מסדרונות באותה קומה) וחשב לעצמו על העוול הנורא שנעשה לו ושאפילו נתן "לא מודע לכך" מרוב עצבים הוא עבר דלת דלת בחדרי הפנימיה וטרק אותם, מה שמתברר כיעיל מאוד כי רק כך הוא נרגע יותר ויצא לאויר הפתוח לנשום אויר צח מלא בפיח ובזיהום אוויר.
בינתים נתן ישב וניסה להבין תוך כדי צלילי טריקת דלתות מענגים להבין מה למען ה' רוצה ממנו ראובן?!
הרי הם חברים טובים מאז ומתמיד, כלומר מאז לפני שבוע כאשר הגיעו לראשונה לפנימיה וגילו שהם שכנים לחדר, לפני כן הם לא הכירו כללל זה את זה.
הם הספיקו לעשות הרבה דברים ביחד; לדבר שעות אל תוך הלילה, לאחר קבוע בבוקר, לשיר ולצרוח בקולי קולות תוך ליווי מוזיקלי של תיפופיםעל גבי כיסאות ועם מקלות מטאטא ועם כל הבא ליד, מלחמת מים כלל פנימיתית ביוזמתם כמובן לאורך המסדרונות, ספונג'ה ספונטנית כללית לכל החדרים (אממ זה רב משמעי..), לריב מכות עד זוב דם עם ידיים רגליים כרית וכל שאר החפצים הנמצאים באיזור בקיצור חברותם כללה אם כן הרבה רגעים יפים וטובים של שותפות לצרה, אך מה קורה עכשיו?
נתן הרי אמיץ במיוחד הוא החליט שהוא הולך לברר עם חברו הטוב על מה ולמה הטינה, הוא חיפש אותו במסדרונות שרעשו על כך שדלת אחת פרשה לגימלאות בעקבות הטריקות העליזות שנשמעו קודם, בסופו של דבר נתן מצא את ראובן יושב על ספסל ליד הגדר תוך שהוא מהרהר על חייו העלובים.
נתן התיישב ליד ראובן אבל תאמת שלא היה לו אומץ לפתוח בדברים במיוחד שהוא לא ידע גם מה לומר, לבסוף כעבור שטיקה עמוקה החליט ראובן דווקא לשבור את השתיקה
"נו, אתה עדיין לא מבין מהי עזותך?!"
-"לא, באמת שאני לא מבין על מה אתה מדבר.."
"זה מאוד מוזר, אתה באמת לא זוכר מה עשיתה היום בבוקר?"
נתן חשב וניסה לשחזר במוחו את אירועי אותו בוקר;
הוא התעורר לקול צלילי קולו ה"עדין ונחמד" של המדריך שלהם, לאחר מכן הם קמו בעצלתיים להתרגן לקראת הטעימת בוקר שלפני תחילת הלימודים לאחר מכן הוא הכין לו ולראובן סנדויץ ללימודים ואז הם הלכו לכיתתם ולמדו ומכאן והילך אי אפשר לקקרוא לזה בוקר זה התחלף כבר בצהרים וכעת ההפסקה, אז מה בדיוק חריג במס' פעולות פשוטות אלה?
"ראובן באמת שאני לא מבין על מה אתה מדבר."
"אז להעזור לך להיזכר?" שאל ראובן בלגלוג מה,
-"אממ כן זה יוכל להועיל"
"אוקי," ענה ראובן "היום בבוקר אחרי שהלכנו לטעימת בוקר הכנת לנו סנדויצים,"
-"נו, ו…?"
"מה נו ו….? אתה זוכר אולי במקרה מה שמת לי בפנים?!"
-"אמממ טונה בצל וקטשופ?!"
"כן, יופי, בדיוק!"
-"נוווו אז מה הבעיה?" שאל נתן בקורטוב של עצבים
"מה זתומרת 'מה הבעיה' אתה לא רוצה לומר לי שאתה לא יודע שיש לי רגישות לבצל?! לכל בני האדם יש רגישות לבצל! אני לא מאמין שאתה א יודע את זה! ועוד איזה חריף זה היה, מזל שהקטשופ חיפה על כך….!" ענה ראובן בתיסכול רב.
נתן גילגל את עיניו לכאן ולשם וחוזר חלילה שלושים פעם"אוקי ראובן מעכשיו אני יודע שמעתה ואילך לא לשים לך בצל בלחם ו"
"בדיוק" קטע אותו ראובן באמצע ללא רחמים מיותרים,"מה אתה חושב לעצמך?! זה שאתה אין לך רגישות וזה מה שאתה אוהב אז כולם ככה?!"
נתן חשב שניה וחצי, "אבל שאלתי אותך היום בבוקר מה את רוצה שאני ישים לך, ואתה אמרת לי 'מה שבא לך' ואז אמרתי לך שאני אוהב מלא שילובים ואז אתה אמרת שגם לך 'לא מפריע כלום'…. אבל אני שמח שזה באמת מה שהציק לך ולא יותר מכך…"
ראובן דפק פרצוף לימון ונתן ביקש סליחה כמו ילד גדול, שלבסוף נשמע הצילצול הטראגי שמבשר על מות ההפסקה, ושניהם חזרו לכיתתם שמחים וטובים.!
פדהאל קרעת אותי מצחוק????
איזה חמודה שאת!!!
חחחח את היחידה שהצליחה אותי היום ????
מנסה לעשות תקציר לבינתיים:
רומאן, עלי, ראמי ומוחמד הם חבורת ערבי שעסוקה בחטיפת ילדים בשביל לקבל עליהם כופר והעברת משלוחים לא חוקיים (מה הם?) ליהודים (איזה יהודים? למה?).
הם מעבירים את המשלוחים דרך חוות הסוסים בעזרת ילדים יהודים כמו נתן וחברו יוסף שנסחטים על ידם (איך? למה?).
(מקום?)
(תקופה?)
במבי תשלימי אותי. תני פרטים על נתן.
מה שבסוגריים זה דברים שדורשים התייחסות בהמשך הסיפור
חושבת שהחבורה הערבית היא סתם חבורה שצריכה קצת כסף. חוטפת ילדים יהודים עבור המסיון/ ההשכלה.
נראלי התקופה זה לפני מלחמת העולם הראשונה כשהיהודים היו בשלטון הטורקים.
קראתי שוב למסיון וההשכלה זה לא כל כך קשור. דיברתן בהתחלה על הופעות שהוא עשה. הסתבכתי קצת איך זה קשור לחבורה הערבית הזו?
המשך לאלי:
נתן השתולל.
הוא בעט בקירות בתסכול מוסיף למשוואה את אגרופיו הקטנים. "דייייי אני לא יכול יותר", הוא צרח. עצבני. מיואש.
"תירגע", יוסף שטרן נתן בו מבט מוכיח. "שב כבר לפני שעלי או רומאן יבואו לראות מה אתה עושה".
"לא רוצה!! לא רוצה!! נמאס לי", הוא התיישב על הרצפה בחבטה מזעזעת. בוכה את נשמתו.
"ממה כל כך נמאס לך?" יוסף התעניין. אני לא מכיר אותו ככה.
"אתה תינוק? תגיד לי אתה לא מצליח להבין מה הם רוצים לעשות איתנו?"
"לא", הוא העביר את האצבע שלו על הרצפה. מאובקת. יוסף השתעל.
"אז אני אגיד לך", הוא התיז בזעם. "הם יבקשו כופר. אתה קולט?? מאיפה יהיה לאמא שלי לשלם בשבילי כסף??"
יוסף שתק.
"למה את שותק??" הוא הרים אליו מבט פגוע. "אני הולך להשתגע".
"אתה לא מבין נתן".
"מה אני לא מבין?" הוא נתן בו מבט מקפיא דם.
יוסף נרתע. "הם לא רוצים רק כסף. זה לא הדבר היחיד שמעניין אותם".
"אלא מה?"
"החווה נתן. תחשוב. חוות הסוסים. הם רוצים אותנו שם".
"למה?" הוא פתח את עיניו לגודלן המקסימילי. נצמד לקיר.
"כדי שנשתתף במקומם במופעי הרחוב. נעשה את העבודה השחורה. אני לא חושב שהם ישחררו אותנו גם אחרי שהם יקבלו את הכסף".
נתן הביט בו בחוסר אמון. "אתה משקר!!" הוא הטיח בו בחוסר אונים. "זה לא יכול להיות!!"
ואלי אמרתי לך במרגל להשכרה עם הכי הרבה תגובות
המשך מבמבי:
רוח קרה נשה בחוץ, מעירה איתה את משקימי הקום ומרדימה איתה את אלו שהשתכרו כל הלילה במשקאות חריפים.
ראובן לא הצליח להרדם כל אותו הלילה, הוא היה מוטרד מדי והחששות לא נתנו לו לעצום עין. נתן לא חזר הביתה אפילו לא לביקור קצר וכבר עבר שבוע מאז אותו היום שהוא ברח מהם.
השעה היתה מעט אחרי הזריחה וראובן החליט שעדיף לו לקום כדי שלפחות ינצל את הזמן הזה. אתמול הוא בירר אצל געצל, חבר שלו, מתי המופע סוסים הבא ולהפתעתו המופע היה היום, מזל שזכר לשאול אחרת היה מחכה עוד שבוע.
הוא נעמד, נעל את נעליו בשקט ופנה לצאת מהבית. הוא ידע שמפעילי המופע מגיעים למקום המופע מלפנות בוקר והוא רצה להיות שם כדי לפגוש את נתן. הוא כל כך קיווה להצליח להחליף איתו כמה מילים אבל לא היה בטוח אם יצליח להכנס לאוהל הגדול בגלל השומרים גסי הרוח ששמרו עליו בקפידה.
"לאן אתה הולך ראובן?" זה היה קולה של אמא שהגיע אליו בהפתעה גמורה כשפתח את דלת הבית וגרם לו להידרך.
"סתם לסיבוב" ענה בסתמיות מזוייפת שגייס ברגע.
"לְמה?" היא תהתה והידקה את כותנתה הדקה על גופה בשל הקור הירושלמי שחדר מבין סדקי הקירות.
"כדי להתרענן." החזיר בקול תמים משהו שהביא מליבו הפוחד. הוא הרגיש שהוא חייב לפגוש את נתן וזו ההזדמנות שלו.
אמא תלתה בו מבט בוחן ושילבה את ידיה על גופה בספקנות. "אני מציעה שתישאר בבית להתרענן. אכין לך תה" קבעה בקולה החד וראובן ידע שהוא לא יכול להתווכח. אמא לא טיפשה והיא יודעת שהוא לא רצה סתם 'להתרענן' אבל הוא לא ידע מה היא יודעת חוץ מזה. רק חסר לו שהיא תתפוס אותו הולך למופע סוסים, היא לא תעמוד במחשבה שעוד ילד עזב אותה למרות שאין לו כוונות כאלו בכלל.
הם התיישבו על יד השולחן הקטן שבזכות שנותיו הארוכות כבר התנדנד כאילו היה בן מאה ושתו. ראובן לא שכח את נתן. הוא ימצא, הוא ימצא דרך להתחמק מאמא ולפגוש את נתן. הוא מוכרח.
אוף הסתבך לי.
החבורה הערבית הזאת היא מכריחה את הילדים לעשות את המופעים האלה ע"י זה שהיא סוחטת אותם במשהו. עדיין לא ידוע במה. הם עושים את זה כי הם מעבירים עם הילדים שמגיעים חבילות לא חוקיות ליהודים כלשהם משכונת היהודים, ואולי גם מעוד סיבות, נראה בהמשך…
עכשיו אני לא הבנתיייי
אלי תסבירי לי שוב 🙂
אני מנסה לקשר הכל, אז ככה:
יש חבורה ערבית שסוחטת ילדים כדי שיעשו להם מופעים ודרך הילדים הם גם מעבירים כל מיני משלוחים ליהודים שזהותם לא ידועה משכונת היהודים.
בנוסף לכך החבורה הזאת חוטפת ילדים בשביל כופר.
נראה לי ששתי שהעניינים לא קשורים ישירות אלא שתיהם בשביל כסף
נראה לי תעשו שהערבים ספרו לנתן איך אבא שלו מת והם מאיימים עליו באותו אופן אם לא יבצע מה שהם רוצים.
(איך אבא שלו הסתבך עם הערבים? ואיך הוא מת?)
[צריך ליהיות גם איום מהצד של 'אנחנו נדע אם תספר על זה למישהו ולא כדאי לך שזה יקרה']
אוייי חזק פטרוזילה רוצה להצטרף אלינו?
ואלי אז איך את רוצה את הסיפור?
במבי, אין לי מושג מתי תיראי את זה אבל…..?
עלה לי רעיון חביב??
שהערבים עושים את המופעי סוסים כדי שתהיה הסחת דעת מהילדים הוותיקים יותר כשהם מחלקים את החבילות הלא חוקיות.
ואפשר שאת הכופר הערבים בדרגת שליטה היו הנמוכה עושים כי הם לא מרוצים מהתשלום.
אפשר שהם רצחו את אבא של נתן כי הוא עלה על זה שהם מעבירים את החבילות הלא חוקיות והוא עמד להלשין על זה לשלטונות הטורקים.
אם יש לך רצון להמשיך אשמח להצטרף???
יאווו כן הרוצה בטוב זה נשמע כבר יותר מסודר ויפה!!
אז באלך להמשיך?
כעע במבי??
רוצה להמשיך! צריך רק לקרוא לאלי לפה שתעזור לנו גם?
שניה אקרא לה?
חח נראה לי עדיף שאתן רעיונות מאשר שאכתוב ?
לפי דעתי תעשו עכשיו מעבר לשנה או חצי שנה לפני ותכתבו איך אבא של נתן(אולי יהודה? זה נראה לי שם שמתאים לו…) גילה את הערבים ואיך הם רצחו אותו..
בהצלחה!
אתן כותבות פשוט מושלםם ?
וצריך להיות גם קטע שבו מראים איך יוסף נגרר אחרי נתן כי הוא כן נשמע ילד בוגר שלא מתאים לו להיגרר..
ואהבתי את התקופה? נראה לי שאאמץ אותה בהמשך
התקופה שגתבתי נכונה כע?
חחח הרוצה בטוב תביני שהן לא מתואמות..
ואגב גם ההמשך שאת עשית לבמבי מהמםם
מבאס שלא ממש מתואם.
הרוצה בטוב ומקושרת אתן מוזמנות להצטרף לא נורא אם לא הכי מתואם העיקר החוויה 🙂
ש*אני* אמשיך *אותך* במבי?
חחח בדיחה טובה..
זה יוריד את הרמה באופן דרסטי ?
וואי!
איזה כיף שזה עלה (שלי אלא מה:))
תמשיכו!
אתן כותבות מהמם!!!!!
פשלוש שנחסמתי בנט פרייייי
נוו אז קראי לה!!
סתם כתבתי לה בפוסט של מרגל להשכרה נראה אם היא ראתה…
רוצה להתחיל את בינתיים?
במבי אם את רוצה שנמשיך אז נראה לי כדאי שיהיה לנו מתווה כלשהו לעלילה, אחרת כל אחת מתפזרת למקום אחר ואז אנחנו מסתבכות. את מוזמנת לקבוע סוף כלשהו לסיפור שלנו וגם את הסיבה לסחיטה ואז יהיה לנו כיוון אליו נמשיך והסיפור יהיה יותר מסודר. מה אומרות??
אומרת שזה רעיון טוב.
נ.ב. אני ממש גרועה בלכתוב על ערבים ושות'. יש לי כבר רעיון להמשך של מה שכתבתי אבל לא קלטתי את הדמויות של הערבים
חחח אז רוצות המשך לזה?
רק תגידו לי איך לסיים את הנושא…
או שנתחיל משהו חדש וזהו ואז זה גם יהיה יותר מסודר
מה שבא לכן
לא הבנתי במבי מה רצית לומר?
הסבר?
שאלתי אם אתן רוצות להתחיל סיפור חדש וזהו?
כי כולנו הסתבכנו עם הסיפור הזה.
במבוש?
רק עכשיו אני רואה שענית. אפשר בהחלט לפתוח סיפור חדש. אני פה תמיד!
טוב אני צריכה את העזרה שלכם חח סוריי
אני מאוד מאוד אוהבת לכתוב ולעלות דיונים בסיפורים שלי על דברים שלא מדברים עליהם ביום יום או סתם דברים שבנות רוצות שאני ידבר עליהם.
אז אני חייבת שתגידו לי נושאים שאתם רוצות שאני יכתוב ואז יהיה לי המשך כי קצת נתקעתי???
חברה אחת כבר אמרה לי להכניס את הקטע של הדרת נשים אצל החרדים עכשיו מכיון שאני דעה אחת והיא לא הכי בעד החרדים? אז אני ישמח לשמוע עוד דעות כדי שאני יוכל להביא בסיפור עם 2 הדעות.
תנקס מראש??
אני פה, במה צריך לעזור?
נראה אם אפשר..
אגב אפשר ללכת על המשך אחר שכתבו פה אם קשה לכן עם של במבי ובסה שתבחרו נעשה מסודר, אני מתנדבת לעשות תקציר לפי הכללים. (פתיחה, קונפליקט, נקודת שיא, התרה, סיום) ?
נ.ב אם לא אהיה פה אז במבי תקרא לי..
וואי רוצה לרצות, אני אחשוב על משהו בלי נדר! אני ממש אוהבת את הכתיבה שלך?
תכתבי את הדעה שלך ואז אני אכתוב עוד צדדים
אני יכתוב בקצרה חח אחרת זה לא יגמר??
אני חושבת שהקטע של הדרת נשים מאוד בולט בחברה החרדים, נכון שהם עושות את זה מבחירה וכל זה אבל עדיין אם יש לי כשרון בשירה נגיד בחברה החילונית הייתי יכולה ממזמן להפוך ללהיט ולכוכבת ולעומת זאת בחברה החרדית מאוד ממעיטים סוגשל ביכולות של האישה.
תכלס אישה יכולה להיות הכל. ובחברה החרדית האפשרויות שלה מאוד מאוד מוגבלות.
זה בערך הדעה שלי:)
ואני ממש ישמח שכל אחת תכתבו את דעתה ככה הדיון שאני יכתוב יהיה הרבה יותר מעניין??
את צודקת שבחברה החרדית יש לאישה אפשרויות יותר מוגבלות אבל:
*בכללי אצל החרדים יש פחות דגש על עניינים כמו אלילי מוזיקה, יופי וכאלה דברים.
*ההגבלות הן בביטוי החיצוני וזה הגיוני כי זה נועד לשמור על הנשים. בפועל בחברה החרדית יש יותר שמירה על ערכים של נשיות מאשר בחברה הכללית שמרוב שוויון מטשטשים את כל התכונות הייחודיות לנשים ודורשים מהם להידמות לגברים.
*אי אפשר להכחיש את זה- בהלכה היהודית יש דברים מגבילים ולפעמים זה מעצבן ומקומם אבל גם כשלא מבינים עושים באמונה וקבלת עול. רוב ההגבלות בחברה החרדית הן לא מקובלויות חברתיות שנוצרו סתם אלא הן במקור מההלכה.
מישהי פה פמניסטיתתתת
חחחחח
טויב, אז החלטתי לכתוב פה משהו קצת ארוך.
היה לנו דיון על זה בארגון של בנות תיכון אצלנו בשכונה.
היה דיון מרתק את האמת.
כל הדיון בנות מנסות לטייח "מה, אם את רוצה להיות זמרת חרדית את כן יכולה" – נכון, אבל זה פחות נפוץ ופחות צריכים את זה בציבור החרדי, כנל לגבי שחקנית וכל מקצועות הבמה והביטוי למיניהם. נכון שיש אפשרות לממש אותם בציבור החרדי – אבל האפשרות מוגבלת מאוד. מאוד קשה יהיה להתפרנס מזה אם את לא מפורסמת.
כך הלך הדיון הלוך ושוב הלוך ושוב.
עד שקמה לה מדריכה אחת ואמרה משפטים מאוד חזקים, אני לא זוכרת אותם במדויק, אבל אומר לך את המסקנה שאליה *אני* הגעתי, מתוך דבריה.
נכון, אם יש לך כישרון בשירה, סביר להניח שלא תוכלי להשתמש בו הרבה. כנל לגבי השאר.
אבל אחותי! בכל דבר ובכל מגזר יש את המינוסים והפלוסים שלו.
מה את יותר מעדיפה: ילדים מחונכים בדרך היהדות [שזה כולל תכני אינטרנט מצונזרים, ללא כל מיני שטויות כשמתחיל גיל ההתבגרות, ילדים עדינים (יחסית..), בקיצור ילדים מחונכים!] או שאת מעדיפה ללכת חשוף עם מכנסיים קצרות ולככב על בימות תל אביב?
אחותי, הכל היום זה בחירה.
את בוחרת לאן ללכת.
בכל דבר יש חסרונות ויתרונות.
התפקיד שלך- לנהל את משא ומתן הזה בראש שלך ולהחליט אלו דברים יותר חשובים לך בחיים. היתרונות של זה או של זה. החסרונות של זה או של זה.
אני חושבת, שלציבור החרדי יש יותר פלוסים מהציבור הכללי. אז יש את החיסרון של הדרת נשים. נכון, אי אפשר להתכחש. אבל בגלל זה תפסידי את כל שאר היתרונות?…..
ותדעי לך, תמיד אפשר לעשות שינוי, גם במגזר החרדי. פשוט צריך את האמיץ, או האמיצה במקרה הזה, שיקומו ויעשו את השינוי.
בהצלחה לכולנו.
ו… מתוקה!! תמשיכי לנו את הסיפור! את כותבת מדהיםם
תקשיבו!!!
אתן מוכשרות פה אחת אחת!!!
אבל למה פה??
(שקט ציפור!! תשחקי אותה ראש קטן, את נהנת!! זה העיקר!!)
אך, מצפוני אינו מאפשר לי שלא לעורר את תשומת ליבכן.
תכתבו ספרים בשושו, ותרוויחו כסף…
חבל…
סתם 😉
חח בדיוקק
ואוו בננותת
תותחיות אחת אחת!!! ?
ממש מתאים לכם להוציא ספר שכל אחת תכתוב בו פרק
זה יכול להיות מגניב!!!!
המשך מעצמי?
שלוש שעות לפני:
ראומן ועלי נכנסו לחדר שבו היו נתן ויוסף בשקט והם דווקא כן רצו להעיר אותם.
"ראומן, תראה איך הוא ישן כמו ילדה" עלי צחק בפה מלא ואחז בבטנו. "אין לי לב להעיר אותו"
"תגיד לי אתה דפוק?" ראומן סינן בעצבים. כל שאר הילדים כבר מוכנים מלפני שעה כי עלי ריחם על הזוג המצבן הזה ועל העובדה שהם חדשים בחווה. ראמי הזהיר אותו שהוא לא יסבול איחורים והם צריכים לצאת לכיוון העיר בעוד חצי שעה!
"מה אתה כזה עצבני?" התגונן עלי ועשה את עצמו נעלב, "רק רציתי שתחייך קצת מתחת לשפם שלך ראומן"
"בסדר עזוב" אמר ראומן בסתמות מכוונת ובזכות העצבים שלא עזבו אותו נתן יוסף קיבלו השקמה מרנינה.
"קומו" צווח עלי בהפתעה אולי בניסיון להוכיח לראומן שהוא רציני.
יוסף ונתן התעוררו בבהלה "מה אתה מסתכל עלי ככה??" צעק עלי על נתן והעניק לו בעיטה ברגלו השמאלית. נתן נשך שפתיים בכאב ודמעות איימו לפרוץ מעייניו.
ראומן תפס בזרועו של עלי ומשך אותו "מה אתה מרביץ לו? אנחנו צריכים אותו בריא" הזכיר בקול נמוך.
"אני יודע ראומן. תרגע הוא רק צריך לרכב על הסוס, לא לעשות משהו חשוב במיוחד"
שרירי פניו של ראומן הרפו, היכר היה שהשתכנע מדבריו של עלי.
"קומו ותתארגנו מהר!" הפתיר לעבר בני השתיים עשרה, "אנחנו יוצאים בעוד עשרים דקות ואם אתם רוצים להספיק לאכול משהו כדא לכם לא לאחר"
מהמםם
כנראה שזה שהצטרפת עשה טוב לסיפור ?
מחכה להמשך ?
טוב לדעת שיש פה מישהו שקורא כי פחדתי שאני כותבת לעצמי?
אני פה!!!
יאווווווו הרוצה בטוב יאוווו שלמותתת!!!
המשך מעצמי… שוב? מזמינה אתכן גם להמשיך!!
התה עשה את שלו לראובן וגרם לו להזיע למרות הקור. כבר שבע וחצי בבוקר ואמא ערכה לו תחקיר על איך הוא מרגיש ומה שלומו, ומי החברים שלו ו… היא מפחדת ממש, הוא חש את זה בכל נשימה שלה. החברות שלה חלקן תומכות אבל חלקן הפסיקו לדבר איתה כי הבן שלה הלך אחרי הגויים.
ראובן השתדל להרגיע אותה עד כמה שהצליח ונראה לו שהוא עשה עבודה דיי טובה כי אמא עכשיו מתפללת ופניהּ רגועות. זה הזמן שלו לצאת מהבית.
ראובן יצא לרחוב הקריר שהיה יחסית שקט לשעה הזו של הבוקר ואולי דווקא בגלל זה שכמה רחובות משם, ברחוב הראשי, היה עמוס מהרגיל כי היום היה היום של המופע סוסים השבועי. אנשים מהרחוב שלהם מפחדים מהיום הזה. הם מפחדים שילדיהם יתחברו לשיקצע ולכל הטומאה.
הרוח הצליפה בעורפו והוא התתחיל ללכת פתאום הוא קלט שעדיף לו לא ללכת לדרך הראשית אם הוא לא רוצה רכילויות מיותרות . הוא חתך ימינה בסמטה ואז שמאלה בסמטה שאחריה. המחשבות על נתן טסו לו במוח כמו מטוס סילון, הוא לא שם לב לאן הוא הולך.
"איי" הוא קרא לפתע בכאב. "חיימקה? מה אתה עושה פה?"
"שששש, אל תעיר פה את כל הרחוב עלינו" היסה אותו חיימקה. כן, זה המומר…
"מתנצל" השפיל עיינים. "מה איתך כיום?" העיז לשאול אותו למרות החרם. 'תשתוק ותמשיך ללכת' האיץ בו קול, 'אתה עובר על החרם של הרבנים!'
"אני בסדר, אני רק טיפה ממהר" חיימקה אמר בביטחון שהבהיל את ראובן משום מה. אולי מפני שהבטחון שלו בעצמוהתערער בדיוק לפני רגע.
"טוב." לחש בשקט והסתפק אם חיימקה שמע בכלל כי חיימקה כבר הרחק ממנו מרחק ניכר.
זהו, עד פה יש לי כרגע כח לכתוב, בע"ה אמשיך
נתן דהר על הסוסה הלבנה בקהות חושים.
ימינה. שמאלה. לשעוט. לעשות פעלולים. הכל.
אבל לא באמת.
הוא לא הרגיש כלום.
התלהבות האנשים ועשרות הסוכריות שנזרקו אליו רק גרמו לו לחשק אז להקיא את עצמו.
ראובן עמד לא מול העיניים. מאשים.
עכשיו הוא צופה בי. מחשבה מבועתת קפצה לו לראש. השלישי מצד שמאל. קצת בצד.
העיניים שלו נטיפי קרח.
הוא הצטמרר. מעיף מבט עייף לכיוון יוסף שבניגוד אליו נראה די משולהב.
חיוך מריר נתלה על זוויות פיו. איזה תינוק. חשבתי שהוא יותר שקול.
יש לי רעיון.
הוא תפס במושכות הסוסים בחוזקה. אצבעותיו הקטנות מלבינות תחת הכובד.
הסוס מתחיל משתולל. מעולה.
אני אתן לו להעיף אותי, אני אסע לבית רפואה ואז אני אברח. בחזרה לאמא. אני… חייב לבקש סליחה.
"מה קורה פה??" רומאן נראה לא מרוצה. "למה הסוס הזה משתולל?? תעצרו אותו!!"
האנשים התרחקו לאחור. מפוחדים. לקבל בעיטה מסוס זועם ומשוגע זה לא נעים.
"תעצור אותוו!!" רומאן דחף את עלי קדימה. "אתה מומחה בזה".
מסתבר שסוסים לא מתלהבים במיוחד מהמומחים שלהם.
בעיטה אחת מדויקת והוא מעולף.
רומאן חרק שיניים בעצבנות.
נתן הזה הולך לעוף מהסוס זה רק עניין של זמ-
בום.
שקט מבוהל השתרר בזירה המתומנת.
צווחה אחת של נתן. בום מזעזע ושקט. מפחיד.
אמאלה במבי.
את אלופה!! הייתי מרותקת בקטע אחר.?
אני מעריצה את זה שתמיד מתפתח משהו בכל פרק כי אני מהטיפוסים הנימרחים חחח?
וואו מהמםםם במבי
אתן אלופותתת (גם הרוצה בטוב אין לי כח להגיב שוב כי זה ללחוץ שלוש פעמים על זה שהגבתי יותר מידי..)
אני ממש אוהבת את הרעיונות שלכן ואת מהלך העניינים מוכשרות שאתןן?
מישהי בקטע להמשיך אותי? חחח
והרוצה בטוב אני אוהבת שהעלילה כל הזמן דינימית ומשתנת לא אוהבת שנתקע במקום…
נגמר? חבל..
נ.ב. אני מבקרת כאן לפעמים ?
וואוו בנות סתם שתדעו שקראתי הכל שוב ודווקא יצא לנו די מגניב מה שכן אני חושבת שלעשות סיפורי מתח באתר זה לא ילך למשל הסיפור שלנו בפוסט השני עם ללי הרבה יותר זורם…
***
סתם בדיקה לראות אם יש בכלל בנות שעוד נכנסות לכאן?
הרגע ביקרתייי ווהשארתי טביעת אצבע?
היי גמרתן? חבל… אולי כדי שתמשיכו וגם תתנו תקציר למעוניינות?
וואוו
ימוכשרותתת
ריתקתן!!!
תפתחו עוד פוסטים כאלההה
אהבתי!!!
וואוווו
מוכשרותתתת
מהמם!
מחכה לעוד דברים כאלה!
לאביגיל-
יש לי נסיון בהחייאת פוסטים כאן… זה לא משהו (אהמ כל מי שלא מגיבה בחידון של הממלכה). כנראה קורס של מד"ש (מד"א שותפות) אני כבר לא אעשה…??
אז עדיך לך לכתוב פוסט חדש…
למרות שגם אני אשמח אם יחודש הפוסט הזה.
כתבתי אבל יקח לו זמן לעלות…
למה לא להמשיך?
בואו מי שרוצה תמשיכו את הסיפור..
נראלי זה בסדר – במבי, ברוצה בטוב רוצה לרצות אלי.. לא?
אני ינסה להמשיך חח אבל לאיודעת עד כמה אני יודעת לעשות אתזה?
בחיים לא כתבתי אולי עכשיו יצא משו?
ראובן ניסה לשחזר מה הוא עבר בשעות האחרונות.
נס, נס שהוא הצליח להידחף ברגע האחרון לאמבולנס!
מה היה קורה אחרת, אף אחד לא יכול לדעת..
עכשיו, ראובן כמעט מתחיל לבכות.
נתן אומנם יצא סוף סוף מהאוהל של 'ההם', אבל…
זה לא אותו נתן.
הוא עכשיו שוכב מולו, בפנים חיוורות ועם חוטים משונים, וקול דקיק של מוניטור חותך את האוויר.
אוךך, אילו רק היה יכול לומר דבר או שתיים לנתן, לפני שכל זה קרה.
בעצם, ראובן כבר לא בטוח שזה היה עוזר במשהו.
עכשיו המשימה הגדולה היא לדאוג שנתן יחזור לעצמו, בלי הרבה רעש וצילצולים.
לא כולם צריכים לדעת שהוא חוזר לעצמו, וצריך לעדכן את מי שסובב אותו ב(חוסר) רצון הזה.
בנתיים, נתפלל לנס.
בעצם, כמה ניסים.
אמא שלו צריכה גם לקבל את המידע הזה בצורה הגיונית..
—
חחח שה' ישמור אותי עם הכתיבה שלי, גם לא נראלי קידמתי כאן כלום אבל פסדר..
מעניין מה אתם אומרות על זה;)
(ולא, אל תגידו סתם! מחכה באמת לדעה שלכם, גם אם זה מזעזע תגידו לי:))
יאאאאאאאא
קראתי הכל(אתמול עד שהלכתי לישון, והיום) והרגע סיימתי (טוב נראה מתי זה יעלה בכלל… חחח)
א-ע-ע-ע-ע-ע-עעעעעעע
אתם מטריפותתתתתתתת
אבאלה שלמות של פוסטטט
אחת אחת פההה
יאוווו
תמשיכו פליזזזזז
אוף תמשיכוווווווווו
דיי
למה כולם הלכוו???
הרגע התחלתי לקרוא.
חבר'ה, אני בשם הילדה הטובה מהונלולו מצווה עליכים להמשיך!!
כן כן!!
להמשיך!!