אני יכולה לדבר עם ההורים שלי על הכל (כמעט, אני מניחה) בכנות.
שיש לי עומס נפשי, שאני לא מבינה דברים, שנפלתי לתקופה רעה, שאני מרגישה גרוע ונמאס לי מהכל, מה קורה עם המצב של הדור, כמה הפוליטיקה מעניינת או לא, ואיזה ספר טוב קראתי.
ופתאום כשאני גדלה, ונפגשת וקוראת, אני מבינה שזה לא מובן מאליו.
וזה באמת נורא כואב לי מצד אחד ומרתק אותי מצד שני.
איך זה שאין שיח עם אחד ההורים? איזה צד לא מאפשר את השיח? מה יקרה אם תנסי לאמץ שיח פתוח וכנה עם אחד ההורים?
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
19 תגובות
מה יקרה? אני ארעד, ואגמגם, ואולי גם אבכה, ויהיה סתם מביך לשני הצדדים
יהיה מביך ונורא
הם כמעט בגיל שלי…ותאמיני לי אם הם מקשיבים לי זה בכוח(הם לא מראים לי את זה אבל אחרזה פולטים פה ושם…)
אני לא מאפשרת שיח כי הוא לא נחמד לי אני מרגישה שהם לא מבינים את מה שאומר וכשאנחנו רבים הם יכולים להשתמש בזה נגדי
בקיצררר זה לא חסר לי אבל אני רוצה עם הילדים שלי שיח אחר, פתוח ואוהב
אממ סורי זה היה כואב. אז ממש לא באלי להגיב.
לא מצליחה.
זה לא תמיד ככה. לפעמים זה כמו אצלך ואז נהרס.
איך זה שאין שיח? תלוי את מי את שואלת. תשובה מורכבת… אבל זה שאין שיח זה לא אומר שאין תקשורת. שני הצדדים מעדיפים שלא לדבר על הנושאים שיביאו להתפרצות. אנחנו הולכים בזהירות על קצות האצבעות, נזהרים לא לדרוך על היבלות אחד של השני. רוב הזמן זה מצליח.
תכלס,
שמסתכלים לעומק,
לא יקרה כלום.
אבל כן,
כשה לי…
כשה לי לפתוח שיח עם אמא שלי
לשתף,
להרגיש,
להתרגש,
היא שואלת משהו
ואני עונה יבש.
כן,
שאמא שלי מנסה לפתוח שיח אחד איתי
ישר אין לי כח,
כאילו שאבו מימני כוחות
ולא בכוונה
זה פשוט קורה
כניראה מתוך הרגל??
אין לי כח ורצון??
וזה עצוב?
אבל אני בוחרת להסגר
ולא לשתף ולדבר…
לא אמא?
.
אממ, יכול להיות שיהיה נחמד. אבל מביך. מאוד..
אממ מה יקרה?!
אוקי אחרי שתי משפטים היא תאבד את זה, תהנהנן עם הראש, אולי תסתכל לכוונים אחרים ואולי תסתכל מעבר אלי (תבהה למי שלא הבינה…)
אבל לא תיהיה מרוכזת.
אז אני מנסה לתמצת את 'השיח הפתוח והכנה' למשפטים ספורים ומועטים.
יודעת שזה לא בשליטתה והיא נותנת לי את המקסימום בהכול, וגם בזה.
יש דברים מסוימים שאולי הייתי צריכה יותר ממה שהיא יכולה, אבל זה מה שקיבלתי. תודה לה'.
ותודי גם את! ותעריכי!
אני יודעת שזה אנוכי מצידי בטירוף, אבל מרגיע אותי לקרוא פה את התגובות.
אני לא יודעת אם חברות שלי סתם מציגות מציאות אוטופית ומושלמת ביחסים שלהן עם ההורים שלהן (במיוחד עם אמא) או שבאמת זכיתי לחברות שזכו באמהות מושלמות, אבל הן מוציאות לי את העיניים בכל הסיפורים והתאורים. שיחות נפש, עומק, לתוך הלילה, על החיים…
ואצלי- כלום. נאדה. אפס. גורנישט. זירו. זאלץ.
אז סליחה על האגואיסטיות, אבל הוקל לי לראות שאני לא היחידה שככה.
תודה לכולכן.
אני לא מאפשרת, וזה לא מפריע לי.
מה יקרה…
אני ירגיש איכסה כל השיחה אבל איכסה אמיתית. יכול להיות שאני גם יפלוט איזה "איכסס" תוך כדי מרוב גועל, איכ, אני שונאת תקטעים של השחנשים המתוקים והחמודייים שמתעניינים בשלומך ו-"מה שלומךךךך יקירהה אנחנו דואגים לךךך"
בלעכסססססס דיייי
איכאיככ
באלי לבכות מרוב הזדהות פה עם התגובות
שלכן. תודה לכל מי שהגיבה, משום מה הוקל לי לדעת שאני לא היחידה.
הלשון שלי תבלע.
תראי, מה קורה עם המצב של הדור, כמה הפוליטיקה מעניינת או לא, ואיזה ספר טוב קראתי- אני משתפת את אמא. וגם תסכולים בתוך הבית ודברים שקשורים לאחים שלי נחשפים ממני.
אנחנו גם מסוגלות לגלגל שיחות על החיים והתוועדויות, דיבורים על העתיד החתונה וכו'
אבל דברים רגשיים ועמוקים- לאידעת למה, קשה לי לשתף. אני מרגישה חסומה. כמה שתכננתי לבקש מאמא שלי ללכת לטיפול לדוגמא- לא הצלחתי אף פעם להוציא את הבקשה לפועל בגלל הרתיעה הזו..
אני יכולה להניח שהקושי הזה אצלי נובע מפחד שתדמית המושלמת והחזקה תהרס לי, וגם כי אני לא רוצה להכביד על אמא שלי ולהוסיף לה חמיצות על הנפש/ נושא לחשוב עליו ולהיכנס אליו רגשית.
למרות שתכלס, אני יודעת שהיא רוצה לשמוע ממני..
בעיקרון זה לא חסר לי כי עם החברות אני פתוחה בליעינרע וגם אמא שלי דיי עסוקה ביומיום, כך שאני לא מרגישה צורך להטריד אותה.
אני יתאכזבב ברמות…
כי הגעתי למסקנה הברורה
שאני לא מענינת אותה…
אז חבל לי לנסות ולקבל הוכחה מוחצת ש…זהו
אמא ומקום לפרוק לא הולך ביחד…
לפחות במקרה שלי…
??
כן, לי קשה לדבר עם ההורים שלי שיחה כנה ופתוחה…
ואני די יודעת ממה זה נובע, כי ההורים שלי לפי מה שאני אומרת מבינים הכללל גם מה שאני לא אומרת וכשהייתי יותר קטנה הייתי חושש. מהתגובה שלהם אז לא הייתי אומרת ועכשיו גדלתי ואני כבר לא פוחדת מהתגובה שלהם אבל נישאר לי מן חשש כזה כל פעל כשאני אומרת להם וכל פעם שאני מספרת להם משהו אני חושבת לפני כן מה הם יכולים לפרש מזה….. ולכן ממילא אני לא מספרת להם על דברים שאני יודעת שאני יודעת שהם מאוד מקפידים עליהם (למרות שאני כבר בת 18!!!)
לא יקרה.
הלוואי עליי
אין זה פשוט לא ילך…
אני יכולה לדבר סתם על מזג האוויר ושטויות אבל לא שיח 'אל נבכי הנפש' וכו…
אני פשוט לא מצליחה לדבר אז…
אוף
בא נגיד שאני בקשר ממש טוב עם ההורים שלי, כאילו, באופי שלי, אני לא טיפוס שמשתף איך היה היום בבית ספר נגיד, מה קרה, מה עשו למי ומי עשתה מה, אולי כן כשיש מיקרים ממש חריגים, ולצורך העיניין, זה שפתחו את המחשב בכיתה ושמו דברים לא מתאימים לא נחשב היה בעיני משהו חריג שיש צורך לספר עליו, וההורים שלי ידעו את זה או מהורים של חברות או בקבוצה הכיתתית, ולא שהייתי מעורבת בזה, אלא אפילו גרמתי להן לכבות את המחשב, אבל פשוט זה לא נראה לי כ"כ חשוב, ברור שיש דברים שאני מסננת, אבל הרוב נעשה כי אני חושבת שזה חסר משמעות, אבל בלי קשר, אני לא חושבת שיש אפילו ילדה אחת בגיל הזה שההורים שלה יודעים עליה הכללל, תמיד בסוף ישאר משהו שהוא רק שלה
למה שיעניין *באמת* אנשים אחרים לשמוע את החיים האישים שלי?