אני מעלה את השאלה הזו בעקבות פוסט שעלה כאן ועורר בי שוב את השאלה הזאת. (אם זה נורא מעניין אותך אשלח למטה קישור לפוסט?)
עד כמה אתן חושבות שילדה בגילנו (תיכון ו) צריכה להכיל ולהקשיב לבנות סביבה שצריכות תמיכה וכו?
תמיד? כשהיא מסוגלת? מתי היא יודעת שזה חוצה גבול? זה בכלל נכון? אולי זה יכול להזיק לשתיהן? ואולי זה בכלל רוע לב לא לעזור לחברה במצב שהיא צריכה אותך?…
אני חושבת שהרבה פעמים אנחנו קצת מאבדים בזה את הגבול, (או שאולי כיף לנו לא לשים אותו?) מה את חושבת?
הערת המערכת:
שאלה דומה יחד עם תשובה של רבקי משותפות בדרך כאן
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
15 תגובות
מממ לדעתי הכי טוב שיהיו פתוחות אחת לשניה-ככה ימנע נזק.
אם טוב לאותה ילדה שמקשיבה-להקשיב. עדיין להיות פתוחים-כי זה יכול חלילה להיגמר.
הרב זה יוצר ככה. כואב לאותה שמשתפת, והמקשיבה כואב לה בשבילה, ותמיד זאת שמשתפת שמה לב, אבל בגלל שזאתי לא מספרת לה, היא לא יודעץ לשים את האצבע לנקודה, ואז מתחילות לה מחשבות… ובסוף נהיה כואב לשניהןןןןן יותר ויותרררר.
זה עצה קאשונה שלי-"לדבר פתוח"
עצה שניה-לדבר פתוח ולהגיד על מוגבלות.
זה יהיה לה קשה על בטוח. אבל לפלות ככה ישאר הקשר בינכן…
טוב אנמרגישה סתומה יצא לי קצת אחרת ממה שתכננתמ לכתוב…
מלח,
את חושבת שילדה שעכשיו נמצאת בקושי כזה, עד כדי שלחברה שלה קשה לשמוע אותה, יש מסוגלות להתמודד עם זה שילדה תגיד לה פתוח?
אני חושבת שיש פעמים שצריך להגיד, אבל בעדינות. לדוגמא: ׳בואי נחשוב יחד את מי אפשר לערב׳, ׳אני חושבת שכדאי לקבל עוד תמיכה ממישהו מבוגר, בואי נחשוב יחד ממי׳ וכהי גוונא.
אבל אני בספק עד כמה זה אכן יישומי ונכון ללכת ולהגיד לילדה: ׳מושקי, זה קשה לי מידי לשמוע אותך. בבקשה תחפשי אנשים אחרים׳. (יכולים להיות מקרים כאלה, וגם הכרתי אישית מקרה כזה, אבל לדעתי הם מקרי קיצון וברירת מחדל)
מה את אומרת?
חחחחחחחח ברורר שלא לזה התכוונתיייי.
אני יודעת יצאתי מבולבלת…
רציתי לכתוב משהו ויצא לי אחר…
עזבי לא משנה..
אבל לא לזה התכוונתי
היי! תגובה ראשונההה חח
אז אני כותבת מה ש*אני* חושבת וזה לא אומר שזה *נכון* בשבילך;)
אז אל תקחי את זה כ*תשובה*, ואני מקווה שהבנתי אותך נכון;)
אני חושבת שלעזור צריך באמת, לפעמים כש"לא בא לי" או "אין לי כח" צריך להוזיז את זה "להוריד ראש" ולהבין שחברה צריכה עזרה, ואם היא מדברת איתך אז היא צריכה את העזרה *שלך*.
*אבל*, לכל דבר יש גבול מסויים, כשזה לא נהפך ל"רגיל" וכשזה לא נהייה מאוד רצוף אז זה בסדר מיצידי, אבל כשזה לא הופך להיות כל יום או מידי הרבה אני מבינה על מה אני מדברת ולפעמים באמת אין חשק או שאת פשוט מבינה שאת לא יכולה לעזור בכלום או שאת לא מרגישה את זה בכלל,כשאת מבינה פשוט שאת לא מרוכזת או שאת כבר "לא מחזיקה ראש" את פשוט אומרת את זה ככה ואומרת ש"בוי נמשיך מחר" או משהו בסגנון שהיא לא תעלב.
חברות זה לא רק כשנוח *לי* זה גם לתרום קצת מעצמי ומהזמן שלי)
אבל יש גבול, וצריך גבול. ובעיכר אם את מרגישה לא נוח, אז פשוט תעבירי נוסע או משהו כי את לא צכה "לשרוד" את זה.
דעה שלי בלבד ולא בטוח שזה נכון, אבל סתם נקודה למחשבה)
המון הצלחותתת!)
היי חמודה!
אם לענות על שאלה בכללי (אני רק אומרת שתשובה שלי זה מה שאני חושבת ולא בטוח שזה נכון) אז בכללי: "עד איזה גבול?"- זה רק איך שאת מרגישה! מרגישה שאת לא מסולת יותר? שלא מרוכזת ולא מחזיקה ראש? אז פה הגבול נגמר.
אבל אם להסתכל על זה קצת יותר רחב ובמבט שונה טיפה, אז לא תמיד אנחנו עושים את מה שרוצים, לפעמים אנחנו עושים משהו נכון בלי רצון, אבל זה נכון.
אני אישית מבינה אותך לגמריי ובאמת לפעמים "אין כח" ו"לא מסוגלת יותר" אבל לפעמים צריך "להוריד ראש" ולנסות להבין, להפנים ולהרגיש באמת.
אבל אם את מבינה שאת לא מרגישה וכו וכו זה לא אומר שאת חברה לא טובה! את פשוט לא מסוגלת יותר וזה בסדר לגמריי!
אתן דוגמה משלי, הייתה לי חברה ממש טובה והיו לה הרבה בעיות עם חברות ובמשפחה ואני *תמיד* הקשבתי לה ועזרתי , כמה פעמים היא בכתה לי וכו. וזה היה בלי גבול, פשוט חשבתי שאם לא אעזור לה אז אני יהיה כאן ה"רעה'. זה הגיע למצבים שכשהיא בכתה מבעיות שלה אני בכיתי איתה, ונהייתי קצת תלויה במצב רוח שלה ובאותו זמן גם היו בעיות משלי שבכלל שחכתי מהם אבל הם נשארות ולביות שלי נהספו עוד בעיות ודיבורים שלה ובכל היה מבולבל לגמריי.
כאילו פה רואים ממש שלא היה גבול והיה כמו "רצון לתרום" וכו וכו. אבל זה לא נכון! כמובן שצריך לעזור אבל אם את לא מסוגלת ולא כי את לא רוצה אלה כי את *באמת* לא מסוגלת אז פה אין ממש מה לעשות… אבל לפעמים באמת לא רוצים… על זה אני לא יודעת מה לענות, תענו אתם, מה זה אומר באמת?))
הרבה הצלחות לך!
הי
בואי אני יגיד לך מנסיון כואב של שלוש בנות שמצאו בי תמיכה ושתיים מתוכן עד כדי תלותיות שילדה בתיכון יש לה לב קטן. ואין בו מקום גם לעצמה, גם לכל המטלות שלה, וגם לאנשים אחרים, משהו תמיד יפגע. ואיך שאני מכירה את הבנות שתומכות – הן, הן יפגעו. כי המטלות צריכות להתבצע בשלמות, החברות צריכות אותן והן נשארות בצד מוזנחות
כמה מסקנות שלי:
1. אם את מוצאת את עצמך במקום נואש שצריך עזרה, אל תמצאי אותה אצל בנות בגילך, פשוט לא! זה לא יעזור לך, זה יזיק לך. תלכי לבן אדם בוגר, ושהוא יעזור לך. את יכולה לשתף, לבקש חוות דעת אוביקטיבית, אבל לא להישען. על חברה. מבינות את ההבדל בין להישען לבין והתייעץ? יש מספיק אנשים בוגרים שיכולים לעזור לך
2. אם את במקום התומך- נשמהשלי, בשביל הבריאות הנפשית שלך קחי מרחק, אני מתחננת אלייך, תשמרי על עצמך. קחי את הגאווה הזו הטפשית שזה לא מזיק לך ואת חזקה ואת מפרידה, ואת יודעת לקחת את זה בפרפורציות, קחי מרחק. תציבי גבולות.
בל מקום שאת מוצאת את עצמך, בין עם במקום התומך או הנתמך, שתדעי שיש פה תלות של שני הצדדים והיא באה למלא צורך כלשהו. האמת היא שיש לי מלא מה לכתוב על הנושא, אולי בהזדמנות, יו נאו, שבת היום.
היי אני אשמח שתרחיבי זה באמת מעניין אותי כל הנושא הזה כי אני מרגישה שחברה שלי עברה את הגבול ממזמן..
שוקולד שוויצרי,
דחוף דחוף פוסט על הנושא.
את חכמה ומדברת לעניין.
והנושא הזה חשוב.
נכון! נכון! ונכון!
הבעיה רק מתחילה שלא מוצאים את המישהו הבוגר הזה שאת יכולה לתת בו אמון.
אני ת'אמת הייתי בשתי הצדדים והיום מהצד של לפרוק למשהי אז אני לא פורקת בכלל. לא יודעת אם זה טוב או לא.
לדעתי עד כמה שהבת חושבת לנכון…
את צריכה להרגיש מתי זה נתינה ומתי זה כבר ניצול של עצמך.
לדעתי צריך לדעת את הגבול
את יכולה להיות משענת, מקום לפריקה (בהנחה שזה לא הורס אותך מבפנים!) וכזה, אבל לא מקום טיפולי…
זתמורת לדעתי, התגובה של חברה לפריקה לא בהכרח צריכה להיות עצה (אלא אם היא מכירה את הסיטוציה ויודעת מה אפשר לעשות..) אלא להיות שם בשביל החברה
שתדע שיש מקום בעולם לדבר אליו ולשתף..
הקשר בין הרישא לסייפא הוא הפוך.
כי אם חברה זה לא מטפלת, השיתוף אמור להגיע עד לעיצה אבל לא לדבר ולשתף. חברה יכולה לתת עיצות וכו (כמו ששוקולד שוויצרי כתבה בתגובה למעלה) אבל לא כלי קיבול אינסופי של תרות והודעות טעונות.
אם לא הבנת אסביר יותר טוב.
שוקולד שוויצרי, את צודקת במאתיים אחוז.
בבקשה תפרטי על זה עוד.
נראלי הבנתי, ועדיין אני חושבת ככה
או שהגישה שלי שונה?
אני חושבת בכללי שלא צריך לקחת ללב כל דבר,
אז כאילו אם אני יכולה לתת למישהי מקום לפרוק, למה לא?
אבל כן, עדיין צריך את הגבול לומר, היי אני לא מטפלת וזה כבר מעבר לכוחות שלי..