היי לכולן!
האמת שהייתי מאוד פעילה פה באתר, אבל איכשהו החיים סוחפים.. (בגרויות, עבודות.. מישהי מזדהה?!)
בקיצור, היה לי לאחרונה מקרה לא ככ נעים של אשפוז, קצר, לא קריטי, אבל לא נעים כלל וכלל.
האמת שבשעת מעשה לא נבהלתי יותר מידי, אבל לאחרונה שמתי לב שהמחשבות על זה לא גומרות לרדוף אחריי.. התחושות הקשות עד מזעזעות לפני הטיפול, האמבולנס, מעגלי הסקרנים שמסביב, האשפוז עצמו…
יש מישהי שמזדהה בקהל?
עם החוויה ועם המחשבות הללו?
מה עושים עם זה?! די נמאס לי מזה כבר…
רק בריאות, שמחה, אושר ועושר לכולןןןן
התגעגעתי ברמות💖💖
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
8 תגובות
גם אני הייתי מאושפזת והייתי בטוחה שלקחתי את זה הכי בקלות
אבל לפעמים אני יכולה להיכנס למקום ולהגיד "וואי יש כאן ריח של בית רפואה" ולחטוף סחרחורת ולהרגיש כזה שממש לא רוצה עוד פעם
וואי זה קורה לי גם המון
וואו, כן. וזה גם באמת מה שהיה לי לפני כמה חודשים בבית ספר.. התאשפזתי ליום וחצי, וזה לא היה משהו קריטי ב"ה, אבל עדיין, כמו שאמרת לא נעים בכלל..
וגם לי היה את כל המחשבות האלו, אבל ב"ה זה עבר.
ואיך יצאתי מזה? תאמת שלא יודעת.
הספקתי כבר ב"ה לשכוח מזה.. את יכולה אולי לנסות להגיד לעצמך שמעכשיו את בריאה, ואת מוציאה לך את זה מהראש, וחושבת על דברים אחרים טובים וכיפיים שהיו לך.
ומניסיון-זה עובד. זה מה שאני עשיתי, וב"ה זה עבד:)
בהצלחה נשמה❤️
כן הייתי מאושפזת
אבל ישלי סיפור
הייתי מאושפזת בבית רפואה אחד בירושלים ואבא שלי היה מאושפז בבית רפואה אחר בירושלים
את הלילות בבית רפואה שרדתי ל-ב-ד וגם חצאי ימים
ברוב הפעמים אחים שלי היו באים ולא אמא שלי
כי אמא שלי הייתה רוב הזמן אצל אבא שלי שהוא היה במצב קשה
בין חיים למוות (בשונה ממני)
בקיצור
אני מתחננת לכתוב על זה פוסט
אז אם באלך תסתכלי עליו בעוד כמה שבועות שזה יעלה
אני אקרא לזה סיפור חיי והשם שלי יהיה-יכול להיות שאת מכירה אותי לכן אני בלי שם
אז תסתכלי על הפוסט
יאללה, תעלי על זה פוסט, אשמח ממש…!
וואו נשמה נשמע ממש קשה!
קודם כל את כבר יותר בסדר? מרגישה יותר טוב?
וגם לי היה משהו בסגנון אבל לא על בית רפואה משהו אחר אבל גם מחשבות שרודפות ורודפות..
אני ממליצה לך לשבת להרשות לעצמך לחשוב את המחשבות האלה, להפסיק להסיח את הדעת, שזה לא יהיה מודחק, לכתוב אותם, לבכות אותם- זה הכי משחרר! שעה, שעתיים, יום, יומיים..
ואז- זהו. אחרי שסיימת לחשוב אותן את אומרת לעצמך שהנה נפטרת מזה וזהוו
כן.
אמנם זה היה קצר. אבל זה לא היה כייף..
בוא נגיד ש"ביליתי" הרבה בבית רפואה….😶
תכלס אי אפשר באמת לדעת אם מי שהעלתה איזה פוסט נחמד או הגיבה לך לא מתאשפזת הרבה ל"ע או חולה וכו'.
ואפילו "רק" מוגבלת במשהו…
שה' ישלח כוחות לכולן!!
רפואש