שלא לשמה /13

מיכל מנקה את השיש של פינת האוכל. היא אוהבת לנקות את המטבח זה נותן לה הרגשה רגועה. בניקיון פסח היא זאת שמנקה את המטבח לבד, למרות כל צוות הניקיון שנפתלי מזמין כדי שינקו את הבית, את המטבח היא מנקה.

היא יכולה להישאר ככה עוד שעות על גבי שעות אבל הילדים שלה לא ממש נותנים לה להגשים את חלומה.

"אמא אני כבאי! אני צריך לצאת לבחוץ ולכבות את האש" חיים בן החמש נכנס בריצה למטבח עם נטלה ריקה, הוא ניגש לכיור למלא אותו במים.

"חיימקה מתוק, גמרת לצייר?" אין לה כח עכשיו לדימיונות של בן שלה.

"לא, אבל פתאום אני ראיתי אש ואני חייב לכבות אותה" הוא כבר פותח את הברז אבל מיכל סוגרת אותו, אחרי שחיים ימלא את הכלי, הוא בטח ישפוך את זה על הרצפה ואין לה חשק לנקות אחריו.

"חיים אתה לא ממלא שום מים, איפה אבא?"

"הוא בחדר עבודה שלו. אמא נכון שכשיש יהודים בסכנה צריך להציל אותם?"

מיכל לא מבינה מה הקשר "כן, נו?"

"אז למה את מנקה את המטבח במקום להציל אותם?" הוא שואל בעניים תוהות.

"מי צריך שאני אציל אותו? מה כבר יכול לקרות?" היא מדגדגת אותו, כשהוא רוצה משהו הוא יעשה את זה עד הסוף, ככה הם כל הילדים שלה, שואלים בדרך הפוכה.

"האנשים שבשריפה!" לחיים כבר נגמרה הסבלנות, אמא שלו פשוט לא מבינה, הוא לא מבין למה כולם אומרים עליה שהיא חכמה כאשר היא אפילו לא מצליחה להבין את הבן שלה…

היא נכנעת, משחררת את הברז ונותנת לו למלא את הנטלה. שיהנה.

לאחר שחיים מילא את הנטלה הוא ניגש לדלת היציאה. חובש את הכובע של אבא שלו ומדמיין את עצמו כבאי.

"היי, היי לאן אתה חושב שאתה יוצא?" הגזים הבחור, לא מתאים לחיים ככה להיות קטנוני למרות הגיל הצעיר שלו, הוא מאוד פיקח ובוגר.

"לכבות את השריפה!!" אוף, מה נסגר? למה היא לא מבינה כלום. אין לו זמן לענות לה עכשיו על כל השאלות.

"אפשר להבין איפה ראית שריפה?" איך שסרטים יכולים לשגע את הילדים.

חיים במקום לענות לה הוא תופס חזק את היד של אמא שלו וניגש לחדר שלו. זלמי ומנדי משחקים ואברהמי נח במיטה שלו. הוא מראה באצבעו על החלון שבצד החדר. ככל שמיכל מתקרבת לחלון היא מריחה ריח משונה. מה זה?

היא קופאת במקומה.

הוילה שמולה עולה באש. הגינה שלפני הכניסה בוערת כולה.

הילד שלה צדק.

הוא רצה להציל נפשות. מי יודע מי נמצא בבית הזה.

רגע… זה .. זה הבית של שולמית!!!

"נ-פ-ת-ל-י-י-י" היא צועקת במלוא גרונה. זלמי ומנדי נבהלים מהצעקה של אימם וניגשים לחלון. הצעקה שלהם מצטרפת לצעקתה של מיכל.

'סוף סוף אמא הבינה' חיים חושב לעצמו בהקלה 'אני רק מקווה שהיא לא תאשים אותי על זה שלקחתי הרבה זמן לספר לה, לולא השאלות שלה הייתי כבר מזמן מכבה את השריפה'.

נפתלי נכנס בריצה לחדר. ממתי מיכל צועקת. ועוד במצב שלה?! הוא ניגש לחלון ומבין מיד. נבהל. יש שריפה בבית של שולמית וכנראה שהן בסכנה.

"אני יוצא" הוא מפתיר למיכל, לא נראה לו שהיא שומעת אותו בכלל אבל ליתר ביטחון.

הוא רץ לרחוב, כמה שכנים יוצאים מהמרפסת שלהם, כנראה הריחו את הריח של השריפה, וחלקם יצאו לרחוב כדי לצלם.

"אחח גווים" הוא צועק לעברם בצרפתית "במקום לצלם תתקשרו למכבאי האש! קדימה קדימה" וכך הם אכן עושים. נפתלי תוהה אם להכנס או לחכות למכבאי האש, אבל במחשבה של רגע הוא רץ לכיוון הבית. אבל הוא נעצר לשמע קול מוכר.

"וואט אפן היר? (מה קורה כאן)" הוא שומע צעקה מאחוריו, הוא מסתובב וקולט שהקול הזה מגיע משולמית! מה היא עושה כאן?

"שולמית?! מ.. מה את עושה כאן?"

"ג'ניפ-ר!!!" שולמית צועקת כאילו שלא שמעה בכלל את השאלה של נפתלי. היא נופלת על ברכיה ומתחילה לייבב ומידי פעם מצליחה להגיד את שמה של הבת שלה.

נפתלי מבין שג'ני הילדה הקטנה של שולמית נמצאת בבית. בלי לחשוב פעמיים הוא רץ לכיוון החצר הבוערת. מדלג על להבות אש. הוא ניגש לפתוח את הדלת הכניסה. אבל היא נעולה.

הוא רץ לחצר האחורית, חושב לעצמו איזה השגחה פרטית שהמהנדסים של צרפת לא כאלה מקוריים והם בונים את אותו המבנה כמה פעמים.

מיכל שבאותו הזמן הספיקה לצאת לרחוב והבחינה בשולמית היא התכופפה לעברה בבהלה "שולמית? את לא בבית?"

"לא.. אבל ג'ני שם" גל נוסף של בכי מצטרף. איזו אמא חסרת אחריות אני…

"ג'ני?! אז למה אף אחד לא עושה כלום?" היא מסתכלת לעבר השכנים שלהם. אטומים פשוט אטומים.

"בעלך—" היא לא מצליחה לדבר.

מיכל מיד מבינה שנפתלי עכשיו נכנס לבית והוא מסכן את עצמו בשביל הילדה של שולמית. איזה בעל צדיק. היא מניחה יד על הגב של שולמית "אני בטוחה שהוא יצליח להוציא אותה" היא מתחילה להגיד פרקי תהילים. נפתלי יצטרך סייעתא דשמיא.

נפתלי פותח את הדלת האחורית שבנס היתה פתוחה. הסלון בוער.

"ג'ני?" הוא צועק מקווה שהילדה שומעת אותו בכלל. אבל אין קול ואין עונה. הוא מרגיש שהרגליים שלו רצות מעצמם למדריגות. הוא רואה בקומה השנייה דלת חדר מקושטת במדבקות. כנראה החדר של ג'ני.

הוא ניגש לפתוח. ולמרבה תדהמתו. ג'ני שוכבת על המיטה. ישנה.

הוא תופס אותה. היא קופצת מבהלה אבל שותקת.

נפתלי רץ לכיוון המדריגות אבל כשהוא יורד הוא מבחין שהמדריגה אחרונה מתחילה לבעור.

המדריגות עצמן לא עשויות מעץ וכך גם האש לא מתפשטת מהר, אבל הן כן יכולות לעלות באש.

הוא לרגע חושב להתייאש ואולי לקפוץ מהחלון שבקומה השנייה, אבל הילדה שמוטלת לו עכשיו על הכתפיים מנערת אותו ממחשבות.

אין לו זמן. ויש לו אחראיות לשלומה של הילדה.

הוא לוקח נשימה עמוקה וקופץ מעל המדריגה האחרונה, הוא נופל ומיד מתרומם ומתחיל לרוץ לכיוון הדלת האחורית שהאש עדיין לא הספיקה לבקר בה.

הוא מחזיק חזק את הילדה, הוא לא רוצה שבאמצע הריצה היא תיפול לו מהידיים. והוא מתחיל לרוץ בתוך השביל שמלא בעשן. הוא סותם את האף של הילדה בעזרת ידו הרחבה ואת האף שלו הוא מכניס לחולצה וממשיך לרוץ.

הוא מרגיש איך שהאוויר שלו חנוק ולרגע רוצה לעצור. אבל רק לרגע. הוא מרגיש לפתע את העייפות מכל המירוץ הזה, ואת הכובד של הילדה שעליו והוא מרגיש שעוד רגע הוא יתעלף.

אנא ה' הושיעה נא!! עזור לי ולילדה  הקטנה הזו!

הוא אוזר את כל שארית כוחותיו וצועד לאט לאט עד שהוא רואה את שולמית שרצה לקראתם. כל השכנים מתחילים למחוא לו כפיים ושורקים לעברו.

הוא מניח את ג'ני על הרצפה והילדה רצה לזרועות הפתוחות של אמא שלה. שתיהם בוכות. מיכל ניגשת לעברו עם דמעות, הוא מחייך לעברה חיוך עייף. מסדר את הזקן שלו.

צפירות נשמעות. הכבאים הגיעו. הם מיד מתחילים בעבודה שלהם ותוך רבע שעה הרחוב מתרוקן.

השוטרים שאלו את כל סדר השאלות שלהם, הם והכבאית עוזבים את השטח. שולמית עדיין יושבת ברצפה וג'ני עליה בוכה, מיכל ונפתלי עומדים לצידן.

"אני לא יודעת איך אני אוכל אי פעם להודות לך" היא מסתכלת על נפתלי ומיד משפילה את מבטה, מרגישה נבוכה.

"אז אל תודי, אני הולך להביא מים" הוא מסתכל על מיכל ולוחש לה באוזן "אולי עדיף שתכניסי אותם לסלון, הסלון שלהם לא משהו עכשיו…" מיכל צוחקת ומזמינה את שולמית לביתם.

הילדים שעד כה ראו את הכל דרך החלון, כולל את האבא הגיבור שלהם מציל את הילדה, ניגשים לחדרם. מבינים שעכשיו המבוגרים צריכים פרטיות.

מיכל מוזגת מים קרים עבור כולם.

"איפה היא היתה, נפתלי?" מיכל מרגישה ששולמית לא מסוגלת לשאול את השאלה הזו.

"בחדר שלה, היא ישנה. האמת שמאוד התפלאתי על כך שכשלקחתי אותה במהירות מתוך שינה, אז היא נבהלה אבל במקום לבכות או לצרוח היא פשוט שתקה! גם בדרך כשהיה מסביבנו אש היא המשיכה לשתוק" נפתלי קורץ לילדה שיושבת צמודה לאמא שלה. מסכנה.

"החיים לימדו אותה לשתוק" שולמית נאנחת מכאב, "החיים בלוס אנג'לס ביגרו אותה בחמישה שנים יותר, היא הבינה שלצעוק רק יזיק לה, כשהיא קיבלה צעקות מאבא שלה או מכות עם חגורה היא שתקה. זה מה שהכי אכל אותי מבפנים. שהם פשוט ספגו את המכות בשתיקה, בלי שום מהומות והיא רק בת ארבע שנים.

״אני היום הלכתי לקנות אוכל כי הכל נגמר וראיתי שג'ני ישנה אז חשבתי שהיא תוכל להיות עשר דקות לבד. אני באמת יצאתי לעשר דקות למרות שבסוף לא קניתי כלום כי שכחתי את הארנק בבית אז חזרתי ופתאום ראיתי… אני אמא חסרת אחריות לשלומם של ילדיי…" דמעות זולגות לה מהעניים.

מיכל ונפתלי מסתכלים אחד לשני. ומיד נפתלי קולט משהו. ומזדעזע מעצם המחשבה, מיכל שמה לב להבעת פנים שהשתנתה בן רגע אצל בעלה

"מה נפתלי?"