שלא לשמה /12

ישראל

לפרק הקודם
ישראל
יצחק מנתק את השיחה עם דבורי, היא סיפרה לו על מה שקרה אצל השווער שלה. היא כמעט בכתה לו כשאמרה "אבא, חזרנו בתשובה כבר יותר מעשר שנים, מה אכפת להם? אני כבר נראית חרדית בדיוק כמוהם, נכון שיש עוד קצת הלכות שאני לא בקיאה בהן, ונכון שאני לא יודעת את כל הניגונים של זמירות שבת. אבל למה ככה להתייחס אליי? אני מרגישה שם כמו מצורעת. לא עשיתי להם שום דבר רע!" הוא הסביר לה שזה בגלל שאבא של יהודה ציפה למישהי עם יחוס לאיזה אדמו"ר או מלאך, ובסוף הוא לא קיבל מה שרצה.

הוא הסביר לה שבעיניו דבורי יותר ממלאך או מאדמו"ר, הרי כתוב – ״במקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים לא יכולים לעמוד". היא נרגעה קצת.

הוא מרחם על דבורי שכל כך הרבה עוברת עם המשפחה השנייה שלה. קשה לה. אבל כל זה היה שווה בשביל בעל כמו יהודה. וחוץ מזה לא כל המשפחה רעה, חמותה, האמא הביולוגית של יהודה – אסתי, מאוד אוהבת את דבורי. וגם גיסתה שייני.

הוא מחייג לנפתלי.

"הלו? אבא, מה שלומך?" נפתלי מסמן למיכל שתשאיר את הכלים, הוא כבר יניח אותם במדיח אחרי שיגמור את השיחה עם אבא שלו.

"ברוך השם, מה איתך צדיק שלי?".

"בסדר, איפה אמא?".

"היא נחה. בשבת היה לה קצת חום אבל זה יעבור".

"נראה לי שזה עובר באימהות" הוא צוחק "גם לאמא של מיכל יש חום. ממתי יש לאמא חום?".

"באמת? צירוף מקרים, היה לה חום משבת בצהריים, אבל אין לה כאבי ראש".

"אהה אז זה יעבור. לאמא של מיכל יש חום כמעט כל שבוע במשך שלושה ימים" אם הוא היה יכול הוא היה צוחק עכשיו, אבל לא. בעיניו זה ממש מוזר.

"אולי כדאי שהיא תלך לרופא, בכל זאת היא יותר זקנה מאמא" נראה לו סביבות השבעים- שמונים. אבל למרות זאת היא צעירה ברוחה.

"זה מה שאני אמרתי לה, נראה בהמשך"

יצחק לרגע שכח למה התקשר לנפתלי אבל הוא מיד נזכר "איך היתה השבת עם האורחת שלכם?" הוא לא זוכר איך קוראים לה, רק שהיא אמריקאית מלוס אנג'לס.

"שולמית, היה מאוד מרגש. היה צריך לצלם את הדלקת הנרות, היא פתאום התחילה לבכות כי היא נזכרה בפעם הראשונה שהיא הדליקה נרות בגיל שתיים עשרה" וכמה שהיא עברה מאז. הוא מצטמרר כל פעם מחדש מעצם המחשבה.

"כמו דבורי". הפעם הראשונה שהיא הדליקה נרות היה בבת מצווה ואז היא הפסיקה עד שהתחילה שוב בגיל שש עשרה ועד היום.

"כן משהו כזה, אבל לא בדיוק אותו דבר" הוא לא רוצה לספר את כל פרטי הסיפור של שולמית, בכל זאת זה סיפורה האישי. "בכל מקרה הילדים אמרו שיחה של הרבי, והיא מאוד התרגשה. היא תכננה להגיע רק לשישי בערב, אבל כנראה שהצלחנו מעל המשוער והיא ביקשה להגיע גם לשבת בבוקר ולסעודה שלישית, וגם למלווה מלכה, לפני חצי שעה גמרנו" הוא מסתכל על השעון. אחח איזה אווירה של שבת. שבת מיוחדת.

"אני מאוד גאה בכם, כל הכבוד!" יצחק מתרגש, מי היה מאמין שיצא ממנו כאלו ילדים?

"תודה, דיברת כבר עם דבורי?".

"כן" הוא לא יודע אם דבורי כבר דיברה עם נפתלי ואם כן אם היא סיפרה לו על מה שעברה. למרות שדבורי מדברת יותר עם נפתלי התאום שלה.

"שמעת את הדבר תורה שבנימין אמר?" כשדבורי סיפרה לו הוא היה בהלם מהאחיין החכם שלו.

"כן! מאוד מיוחד. בדיוק במקום ובזמן" הוא לא מפרט "זה שיחה של הרבי, לא?"

"כן, אני לא זוכר בדיוק של איזו שנה אבל כן הרבי אמר את זה. מזל שבני לא אמר שם גם את המקורות" הוא צוחק.

"כן, טוב אז להתראות לך. נדבר מחר בקשר לפגישה של נתי, אני גאה בך. דרישת שלום למיכל ולילדים" .

"בסדר להתראות אבא".

יצחק מנתק, הוא מתגעגע לילדים שלו. את נפתלי הוא לא יכול לראות, הוא בצרפת.

אבל את דבורי הוא יכול לנסוע אליה, לירושלים. ולראות את הקטנים שלה, אולי זה גם יאוורר את אשתו טל. מחר הוא יתקשר לדבורי ויבקש ממנה לבוא לבקר, היא בטוח תסכים, לפני זה הוא יקנה מתנות לכל הנכדים וממתקים.

עצם המחשבה עושה לו טוב. בקרוב יצטרף לרשימת הנכדים עוד שניים: אחד של מיכל ועוד אחד של הבת שלו, דבורי.

ואז דבורי תיסע אליהם לשבוע יחד עם התינוק/ת החדש/ה. איזו התרגשות הוא יהיה סבא לשניים עשר נכדים בלי עין הרע, מי היה מאמין?

.    .    .

דבורי מאכילה את הקטנים. היא מבולגנת היום.

בבוקר היא העירה את יהודה וביקשה ממנו שילך למכולת לקנות לילדים לחמניה ושוקו, כי היא עייפה ולא מרגישה טוב. יהודה קם מהמיטה ואחרי עשר דקות הוא חזר, הוא שאל אותה אם היא מצליחה לקום מהמיטה והיא הצליחה.

היא הלבישה בישיבה את כל הילדים שהיו צריכים עזרה. ואז יהודה הביא אותם למסגרות שלהם. לאחר מכן הוא חזר לבית לראות אם היא מרגישה יותר טוב. כמה שהוא דואג לה. ואחרי שהיא שכנעה אותו שהכל בסדר והיא תנוח קצת בזמן שהילדים לא בבית, הוא יצא לתפילה.

עכשיו היא מרגישה יותר טוב. השעה כבר שמונה וחצי והילדים היו אמורים להיות כבר במיטות אבל לא משנה לה, אין לה כח לזרז את הילדים ולרוץ אחריהם. שיקחו את הזמן.

"יופי, גמרת יעקב?" היא מנקה לו את הפה.

"בא, בא" הוא מריעה בקול.

"אבא?" והנה בדיוק באותו הרגע יהודה נכנס לבית, בתזמון מושלם.

"שלום". הוא קצת מופתע לראות את כל הילדים עדיין אוכלים.

"הם כבר יהיו במיטות" היא מחייכת לעברו

הילדים מסיימים לאכול, דבורי מנקה את פינת האוכל, ומשכיבה את הילדים. אחרי חמש דקות היא מתעייפת בחזרה וקוראת ליהודה שיספר להם סיפור חסידי לפני השינה.

יהודה מתיישב בין החדר של הבנים לשל הבנות.

"פעם אחת, לפני שנים רבות בארץ רחוקה. היה ליד ארמונו של המלך שדה גדול מאוד שהיה שייך לתושב פשוט מהממלכה. יום אחד, השדה חסם את דרכו של כרכרתו של המלך, המשרתים ניגשו מהר לשבור את החומה של השדה כדי שהמלך לא יתעכב".

"אבל זה של התושב" טוען דובי.

"נכון, אבל בגלל שהשדה בשטחו של המלך הוא גם שייך למלך, וזה לא נאה לתת למלך לחכות בחום, נכון?" הוא רואה שדובי הבין וממשיך " בכל מקרה ככה גם טען התושב, והתחיל לצעוק לעברם של המשרתים שלא יעזו להתקרב לשדה, וכשראה שהם בכלל לא מקשיבים לו הוא התחיל לזרוק עגבניות, עד שעגבניה אחת פגעה במלך! מיד לקחו המשרתים את התושב והביאו אותו למלך, שאלו את המלך האם להרוג או לתלות אותו? המלך הסתכל לעיניו של התושב, ומה אתם חושבים שהוא אמר לעשות?".

"להרוג" חני צועקת.

"לתלות" מלכי אומרת בבטחון.

"לא זה ולא זה" יהודה מחייך לילדים שלו " הוא אמר לא לפגוע בתושב ולהושיב אותו בעיר הבירה של הממלכה. ואחרי כל שבוע, המלך קידם את תפקידו של אותו חקלאי. עד שיום אחד החקלאי ניגש למלך בבכי "מלך יקר, מלך אהוב. אני כל כך מתבייש, ככה פגעתי בכבודך! ואילו אתה ברחמייך הרבים קידמת את תפקידי כל פעם מחדש. אני מבקש סליחה" והוא התכופף לעברו של המלך.

״המלך חייך ואמר "אילו הייתי יודע שאתה מכיר ויודע מיהו המלך הייתי הורג אותך מיד! אבל אחרי שהסתכלתי לעברך הבנתי שאתה בכלל לא יודע מי אני ולכן קרבתי אותך אליי כל פעם יותר" יהודה מסיים בסיפורו ומנשק כל אחד מהילדים.

"סיפור יפה אבא" מלכי מחייכת לעבר אבא שלה.

"תודה לילה טוב מתוקה" הוא סוגר את דלתות.

"מאיפה הסיפור הזה?" דבורי הקשיבה לכל הסיפור. מרותקת.

"משל של הבעל שם טוב, שלומי סיפר לי את זה" יהודה מתיישב מול דבורי "איך את מרגישה?".

"יותר טוב, הקלת עלי בהרבה. תודה" הטלפון של דבורה מצלצל

"הלו?" היא שומעת ציפצופים "ניתקו מוזר…".

לאחר דקה היא מקבלת הודעה ממספר לא מוכר

'שלום דבורה, בעלך נעדר כבר פעמיים מפגישה. תסבירי לו שלא כדאי לו, ואם הוא לא יבוא לפגישה הבאה אני אצטרך לספר למשטרה על הגניבות שביצע. מקווה שתשכנעי אותו. שלך אלכסנדר"

הוא מצטמררת מסוף ההודעה. מה זה ההודעה הזאת?

"יהודה?" אין מצב שדיברו על יהודה, ממתי הוא גונב? איזה משטרה? ומי זה אלכסנדר הזה? ומאיפה הוא מכיר אותה ואת המספר שלה?

"כן?" הוא באמצע לסיים לקרוא את הכתבה בעיתון.

"תסתכל שנייה" היא מראה לו את ההודעה, הוא מחוויר. אוי ואבוי.

"יהודה תגיד משהו" היא מתחננת לעברו, מקווה שזה בדיחה.

"מה את רוצה שאני אגיד? סתם מישהו עבד עלייך"

"זה בדיוק מה שרציתי שתגיד, אני לא יכולה להאמין שאתה תגנוב. פשוט לא יכולה" היא מרגישה הקלה גדולה. מרגישה משוחררת.

לא רק גניבות דבורי יקירתי "יופי, זה לא טוב לך להיות בלחץ, יכול להיות שמישהו טעה במספר, והוא רצה לשלוח לדבורה אחרת, הרי לא כתוב יהודה במפורש, מבינה?"

צלצול נוסף של הודעה נשמע מהטלפון של דבורי.

היא מסתכלת לכיוון של יהודה, כמבקשת אישור, הוא מהנהן.

היא מקריאה בקול ולאט לאט הקול שלה ניהיה חלש "נ.ב בעלך יהודה" הפה שלה נשאר פתוח וגם של יהודה.

"יהודה?"

"די, תפסיקי דבורי. אל תגידי לי שאת מאמינה להודעות האלה".

"אני… אני… לא יודעת" דבורי משפילה את העניים שלה.

"דבורי תסתכלי עלי שנייה, אנחנו הזוג היחיד שקוראים לו דבורי ויהודה?"

"לא". היא משפילה בחזרה את עניה.

"אז? זה טעות. אל תדאגי. רוצה שאני אתקשר למספר הזה לראות אם זאת טעות?" הוא מקווה שתגיד לא.

"לא, מה פתאום. אם זאת באמת טעות או מתיחה, אז למה ליפול ברשת שלהם?".

"יופי צודקת" יהודה נושם לרווחה "אז עכשיו לכי תשני".

"אני רק מצטערת על אותו דבורה שבעלה גונב ומסתיר ממנה דברים. אני שמחה שההודעה הגיעה אליי ולא אליה" מסכנה האישה הזאת. ברוך השם שיהודה שלה לא כזה. היא מעלה חיוך על הפנים.

במקרה הזה, את מרחמת על עצמך "לילה טוב דבורי" הוא מרגיש מחנק בגרון.

דבורי ניגשת לחדר שלהם אחרי שהיא בודקת שכל האורות בחדר הילדים מכובים.

אלכסנדר מקיים את הבטחותיו.

במפגש הבא הוא יהיה שם ויסביר לאלכסנדר שהוא כבר לא נשאר בחבורה, הוא עוזב. לא אכפת לו ממה  שנחום אמר לו, הוא יבקש יפה מאלכסנדר והוא בטח יסכים ויבין אותו.

מקווה.

© כל הזכויות שמורות