רק לא.

לא.
אל תפחדי.
אין לך ממה.
וזה כואב לי יותר,
כשאת רועדת מכלום.
ואולי אני לא כלום,
כן מפחידה.

רק ניסיתי להלחם על מקום בשבילי.
התעלמתי מאצבעות שלך שהפכו לאגרופים במילה.
סתמתי אוזניים מול לב שפעם. חזק מידי.
רק נאבקתי על כל נשימה שלי. על חמצן נקי. סיננתי אותו מאויר. כל מה שייתן לי חיים. פחמן נשאר לך. וחנק.

ואת מפחדת.
מפחדת משכבה שקופה. נוצצת, בעיניים שלי, מקול שייסדק בגללך.
מפחדת לחזור אל נדנדה חורקת. לחפש מילים שיסתמו בור.

ובא לי לבכות כשאני רואה אותיות שלך. נקודות שחרטו בי מצפון.
אני רוצה שתצעקי. עליי. תקיאי פחד. לא אכפת לי להתלכלך. שונאת שאת מחייכת בקושי. צוחקת בכוח. מתמרנת כדי לא להכאיב.
תבעטי בי. חזק. אני אתמודד מול מכות סגולות. לא מול סימני קריאה חיוורים. כתמים שחורים ממקלדת.

לא יכולה לראות אותך מתקפלת מול כוויות שלא ידעת שייצרת. עושה הכל כדי שלא נגיע לנֶתֶּק. שלא נצטרך לדבר עליו.
אני לא אתעלם יותר. מבטיחה.
אבל בבקשה
תהיי את.
.