הלב רוצה להתעורר

המציאות הבלתי אפשרית הכתה בפניי בלי שארצה, אני, ילדה בכיתה א' עם שכל שטעם הרבה כאב ואלו שפוגעים בי הם לא אחר מאשר בבית פנימה.

הימים בבית הספר לא היו טובים יותר, הייתי פצועה נפשית וילדה עם כוונות של ילדה הפכה לאויבת הבלתי מוכתרת שלי, נשארתי קרחת מכל הצדדים עם כאב שלא ניגמר והייתי אצל פסיכולוגיות ומטפלות ומה לא אבל פצעו אותי עמוק מידי והסדקים נשארו מכוסים טוב טוב בעטיפות שדאגתי לייצר, ואולי הייתי חצופה ורעה וילדה מגעילה אבל זה לא הצדיק פגיעה פיזית שקרתה לי באחת מהמערכות, המערכה ששינתה אותי.

זה התחיל בשירים והמשיך לסרטים ובגדים וכל הרעות שאמא שלי סלדה והכנסתי לה הביתה בלי שתירצה אבל אותי לא עניין כלום עם כל יום שעבר הלב שלי נסגר יותר ויותר, מתרחק מכל מה שקשור לאלוקים, חושב מחשבות שלא העליתי על דעתי שאחשוב ויורד עוד קצת ועוד קצת במידרון החלקלק.
שלוש וחצי שנים שהנפש שלי סולדת כל דבר שמריח קדושה, בורחת רחוק, הכי רחוק שאפשר.

בסוף זה קרה גם אם לא האמנתי שיקרה, גם אם לא חלמתי שמשהו יזוז שם, הנשמה אותתה לי שרע לה, התחילה לדחות את מוזיקת התועבה, את כל מה שמריח ככה.

פתאום היא יכולה להסתכל לסידור בעיניים, לחשוב שיש טעם בגרביים וחולצה ארוכה, ואני שואלת מה זה? אחרי כל הרע שעברת לב שלי אחרי כל מה שסבלת אתה רוצה להתקרב??
הוא ענה לי או שאני עניתי לעצמי בשקט; הלב רוצה להתעורר…