רחוב אחרי הזיקוקים ואני

לפוסט הקודם

בלילה. ההוא.
כשלא הצלחתי לישון.
כשכל רגע החריד אותי בום גדול.
כשהתייאשתי מנסיון להירדם,
כשקמתי וצילמתי מהמרפסת.
כשהתלהבתי ממה שהלך בחוץ.
לא חשבתי.
על ההשלכות.
איך ייראה הרחוב.
על החגיגות.
כמה זה טיפשי.
על האנשים.
שרק רוצים להירדם או להרדים,
ולא יכולים.
רק צילמתי.
התלהבתי.
איזה יופי. כמה נחמד.
בבוקר.
כשקמתי.
את השליחויות השונות ביצעתי.
הִכָּה בי הריח.
איזה סירחון.
הִכָּה בי המראה.
כמה פסולת לא טרחו להשליך לפחון.
גרטה טונברג (אם לא הכרתם, זו אקטיביסטית שוודית הפועלת למען עצירת ההתחממות העולמית, זיהומי האוויר, שינויי האקלים ועוד שטויות כאלה) בטח מתרתחת כעת בביתה, איך אנשים מרשים לעצמם לזהם ככה את העולם.
מצטרפת אליה.
בתור אחות לקטנטנים שהתעוררו אמש בחרדה.
בתור אחת שצועדת ברחוב.
הריח, המראה, לא מוצאים בעיניה חן.
לרגע אני שוכחת, כמה אתמול התלהבתי, איזה יופי, זיקוקים, חשבתי.
פיכסה.
רק לחשוב על כל הגויים האלה,
שמשתכרים באיזו מסיבת הוללות מיותרת.
נזכרת בראש השנה, להבדיל אלף אלפי הבדלות.
כמה טוהר. כמה זכות. אין להשוות עם האוויר המזוהם, האווירה הלא צלולה, עם כל מה שהולך בחוץ.
"שלא עשני גוי", העיקר.

אוהבתתת❤