חכמה וטיפשות

הפיקח עושה מיד. הטיפש – דוחה למחר (האדמו"ר הריי"צ)

ומה עובר לך בראש בקשר לזה?

אייס קפה

תמיד ידעתי שאני טיפשה😂

נורופן

-מה קורה אחותי? את לא אוכלת את המשולש שלך?" שאלתי את חברתי ממעל למגש פיצה (חסר 5 משולשים) מדיף נינוחות.
-ממ אני פחות רוצה, אני בדיאטה.. גמרתי את מכסת הקלוריות שלי להיום, אולי מחר.."
-נו טוב, פסדר"
שלחתי יד וחטפתי את המשולש האחרון.
מי שפיקח – אוכל מיד, מי שטיפש – עושה דיאטה ודוחה משולש פיצה למחר😆😆😅

אבל תאמינו לי, בקטעים אלו, שנשאר טיפשים בעז"ה!🤩🤩😄

דנדוש

אני חייבת לעשות את זה.
אני יודעת. זה לא שאני לא מבינה.
אני חייבת. כל יום שעובר הצלקות שלי רק הולכות ונהיות קשות יותר.
ואני מתפרקת. אני מרגישה את זה, לא רק את.
אבל אני מפחדת. לא רוצה להיות טיפשה. רוצה לעשות את זה היום, אתמול.
אבל הפחד שלי מהרגע שבו כל העולם יבין שאני שבורה כל כך, מטריף אותי.
עדיף להיות טיפשה או מטורפת???

במבי

אני טיפשה, תמיד הייתי.
בן אדם שלמזלי, בלי מזל, בלי כוכב. ובלי כלום.
היום עמדתי מול המראה, ובכיתי. אף אחד לא ראה, אף אחד גם לא אמור לראות. אה, שכחתי לציין, זה גם לא מעניין מישהו.
גם אותי כבר לא.
אז תבכי על הבור שלך ועל החסר. תורדי דמעות, ותשתדלי שהן יהיו דמעות תנין, זה הכי טיפשי.
ואת טיפשה, שכחת?
דחית, לא רצית ללכת. לא רצית לנשום ריח של בית רפואה, לא נורא. נשמת מוות.
לא הסתכלת על הרכב המרוסק, ראית מלאך השחור, וחרב נוטפת דם ביד שלו.
התחמקת מאבא, ממכשירים, מרופאים, מכל דבר שריח של אפר דבק בו, אדמה בוכה. וזה חזר אליך כמו בומרנג. הבזקי רוע של כאב ואשמה, של חור באדמה, חברה קדישא, טלית, עיניים אדומות. ז"ל.
לא נפרדת, פחדנית עלובה.
ואבא ביקש, כמה הוא ביקש שתגיעי, רצה להיפרד ממך. ואת, עקשנית שכמוך, קמצת שפתיים ואגרופים, לא נכנעת למוות שעלה בחלונך.
לא הלכת לבקר את אבא, דחית. טיפשה, הפסדת נשיקה אחרונה וליטוף אוהב.
שירה, בן אדם פיקח את לא.
***
טיפשות,
זו לא טיפשות.
שירה, זה כאב שלא אכל.
לב ששורף מאהבה שאבדה ומאבא שלא יחזור. זה בור אפל שנפער בלב שלך, בולענים שאת לא יודעת מתי יפערו ויעלימו אותך אל תוכם. ישליכו אל ארס נחש ועקיצת עקרב.
זה עצב חשוף, לא טיפשות.

פיקחות.
הפסדת. לא ביקרת, התרחקת.
אני לא יכולה לומר שאת פיקחית, אני לא יכולה לומר שאת לא.
כי מי אני שאבין בכאב שלך?
שהאצבעות שלי רועדות על המקלדת בכל פעם מחדש כשאני מזכירה אותך. כותבת קטע, ומוחקת. כותבת חדש, ומשפצת.
שירה, מבחינתי את אמיתית. מבחינתי את בן אדם טוב, אמיתי. התבלבלת בדרך, הלב שבוער ולא אכל, המיתר האדום שבוכה בתוכך הטעו אותך.
ומי אני שאשפוט?
אז לא, אני לא מבינה ולא שופטת.
אני כותבת אותך, מלווה אותך בדרך, ומאמינה בך גם כשכבר כולם התייאשו.
שותפה לדרך שלך, במבי.

זה מה שהמשפט הנל הזכיר לי

זכרו:
לעולם אל תדחו למחר את הניתן לדחות למחרתיים.

חנצ'י

"בוקר… טובבב!"
אוי. שוב בוקר. אין סיכוי בעולם שאני חוזרת לישון.
היום יש היסטוריה והמורה דבורה לא תסלח לה בקלות (דבורה זה שם כבד, לדעתי לפחות ;)) אבל מה לעשות שהקול המתוק של יפי לא נותן לה להמשיך לישון, או לחלופין לצעוק מה פתאום בוקר. "יפי, מותק. את כבר מוכנה? יופי אני כבר קמה ולוקחת אותך לגן!" יפי מסכימה. ברור. היא אחות קטנה שכל אחת מאחלת לעצמה, למרות הנודנקיות שבה, ויש בה. (טיפונת, לא משו רציני)
קדימה צחצוח שיניים, להתלבש, להסתרק ולצאת. אופס. "שרי, מה עם ילקוט? מה עם שלום? מה עם אוכל?" אמא שלי. שלא תרגע עד שאני אהיה 'מתוקתקת'.
טוב, אני מוכנה? סוקרת את עצמי במראה. כן. יופי של נערה עומדת מולה.
פצעון פה יובש שם ופרצוף חמוד. רק השיער מתעקש להישאר כאילו קם הרגע משינה ברוכה-ארוכה-שנגדעה-באחת-על-ידי-אחות-מתוקה-וטיפה-נודניקית (ממש בקטנה).

"וככה בעצם התחילה מלחמת ששת הימים. המשימה שלכן היא לכתוב חיבור על אירועי המלחמה, הניסים הגדולים והפחד שהיה לאנשים, הנבואה והתגשמותה. עד מחר בצהריים" אצל כל מורה אחרת הבנות היו מתפרצות "מה?" "עד מחר??" "המורה לא נספיק עד מחר" "המורה זה לא הגיוני!" "המורה…"
אבל אצל דבורה, זה אחרת. הספיק לחנה לנסות לומר קצת בתחילת השנה. העבודה שהיא היתה צריכה להגיש בנושא כיבוד הורים ומורים והשיער הסתור שלה שגילה על חוסר שעות שינה הספיק. כמה אפשר להיות כבדים? אבל טוב. בזכותה אנחנו לומדות טוב ואפשר לומר שאצלה הציון שלי בתעודה הוא בין הגבוהים.
אין מה לעשות – אצטרך לשבת שעה-שעתיים עם עצמי או עם מירי.
לאחרונה פחות מדברת איתה, אני יותר נוסקת לגבהים, למחשבות.
"שרי? מה הולך? כמה אפשר לחשוב?" אוי, הקול של מירי. מוכיח ומקבל ביחד. "העבודה לא קשה בכלל. נעשה את זה היום ב-3 בצהריים אצלי בבית. סגור?" סגור? בטוח! תני לי לחשב… 3 בצהריים… עד 6 אני לא אחזור הביתה… נלמד שעה ונפטפט.. יש לי משהו היום? לא. נשמע מעולה.

"טוב, שרי, בואי נתחיל לעבוד! כבר 4 וחצי… פיטפטנו מספיק"
מירי. מוכיח ומקבל ביחד. כבר אמרתי?
"רק נגמור את הפסטי. לי אין את הפסטי הזה והמחשב אצלי דפוק"
מדיבור לדיבור כבר השעה שבע ועבודה – אין.
"מה נעשה? המורה לא תעבור על כך בשתיקה. ממש ממש לא!"
הפעם מירי לא מקבלת. הכול באשמתי.
אני גררתי אותנו לעוד סרט ועוד משחק ועוד פיטפוט. מה אפשר לומר?
רק שהמורה תחליט לקחת יום חופש, או לחלופין לדחות כמוני.
מצדי שתפטפט כל השיעור עם איזה מורה. מה שבחיים לא יקרא.

קרויה על עמך

תמיד אמרו לי שאני פזיזה מידי.
התשובה הקבועה שלי לטענה הזאת, היא שפיקח עושה מיד, ורק הטיפש דוחה למחר. ( 😉 )
—-
ועכשיו באמת.
הלוואי והייתי מצליחה להיות פקחית.
לא לדחות את השינוי עד אין קץ,
שעד אז זה חסר תכלית.

להתחיל לקחת את עצמי בידיים כאן ועכשיו.
להבין שלהגיד 'נתחיל מחר' לא יקל על השינוי.
ואני צריכה ליצור אותו היום.
עוד רגע, כבר יהיה מאוחר מידי.
עוד רגע, הכל יהיה באמת חתום לסגור ואני אשאר לבד בחוץ.
אז רגע לפני,
להתחיל ליצור את השינוי.
ולמרות שכבר השקיעה של היום הזה,
עוד לא הזריחה,
של היום הבא.
מה שאומר,
שיש תקווה.

מי עדן

הפיקח עושה מייד
הטיפש דוחה למחר

הבעיה שאני לא עושה מיד
אבל אני גם לא טיפשה

הגעתי למסקנה אישית שזה לא טוב לדחות למחר
כי מחר כבר יהיה מאוחר
ומניסיוני האישי והוא רב מאוד לצערי
לא כדאי
מקווה שהבנתן את המסר שאני רוצה להעביר אליכן בלי שהסברתי אותו…

שמרי במחברת

לא רשומה עדיין? הרשמי

עוד באותו נושא:

וויכוחים 😯

תמיד רציתי להגן על המדינה! לעשות משהו חוץ מלשבת סתם ולבהות בספר

הוסיפי את התגובה שלך:

18 תגובות
  1. ללוש🎀 הגב

    אייס קפה נו נו נו (עם האצבע) למה ככה?😂😂

  2. יהלום מלוטש💎 הגב

    אייס קפה – חחח למה ככה?😂
    נורופן – חח חנקתת אמןן
    דנדוש – וואי, לאידעת מה להגיד לך. קשה.
    במבי – אימאלה יאוו מטריף!! (ואת מטריפהה😉)
    *שהאצבעות שלי רועדות על המקלדת בכל פעם מחדש כשאני מזכירה אותך. כותבת קטע, ומוחקת. כותבת חדש, ומשפצת.*
    יאוו לוידעת להסביר לך תתחושה, אבל התרגשתי פה נורא. את מהממת❤❤
    זה מה שהמשפט הנל הזכיר לי – חח יאו חזק. חנצ'י – יפה ממש אהבתי תסיפור. קרויה על עמך – מהמם! מי עדן – נכון מאוד!

  3. שדה פרחים 🌸 הגב

    וואוו במבי!!!!!!!
    אני אוהבת את הסיפור הזה ברמות עלללל

  4. מי שלא נכנסת לכאן מפסידה ובגדול- יפוש הגב

    במביייי… גרמת לי להזיל דמעה
    את מטורפת!!! 💗💗💗

  5. יפוש הגב

    ווא חנצ'י, זה כל כך אמיתי הסוף!
    תיאור מדויק אבל מדויק… את כותבת ממש מתוק 💗

  6. יפוש הגב

    אייס קפה- מזדהה ומזדהה.

  7. יפוש הגב

    דנדוש… אחח כואב לי בלב בשבילך… אני חושבת שכדאי לך מאוד מישהו אמין וטוב לספר לו. אוהבת, בהצלחה 💗

  8. עוגה שרופה הגב

    חנצ'י- וואו אני כל כך מזדהה עם הסיפור הזה! שרי זאת פשוט אני! גם הכתיבה מוסיפה כל כך נופח, את כותבת עשיר ומלא עניין!
    דנדוש- עדיף להיות טיפשה לדעתי…😉
    במבי- 😣😭😰 כמה עצוב שזה, הזדעזעתי!

  9. אניוואן הגב

    לא ולא ולא ולא
    הטיפש מנחש זה כלכך ברור וידוע.
    איך לא כתבו את זה? אהמ נחשו..

  10. שולינקה הגב

    במבייייייייייייייי

  11. הגיגית הגב

    במבי- בלי מילים
    חנצי- כמוני כמוך
    אייס קפה- למה ככה?
    נורפון- שמך מתאים לתוכן
    מיי עדן- את בובה
    דנדוש- תהיי חזקה

  12. ללי הגב

    אני גם שלחתי.. מתי יעלו עוד?

  13. אייס קפה הגב

    הרגע הזה שאת רואה את מה שכתבת😶

  14. racheli הגב

    דנדוש,
    אני אוהבת אותך.
    ולא כל העולם חייב לדעת כמה את שבורה. רק אני ואת וטעטע.
    ולמה זה מפחיד?
    ומי אמר ששבור זה לא הדבר הכי יפה שיש?
    ואינלי עוד מילים לתאר אהבה.
    אז אני שותקת.

  15. רוצה לרצות הגב

    נורופון- הזכיר לי סיטואציה מוכרת למדי רק שאנוכי לא מבינה עדיין מי הייתה כל אחת בסיפור הזה חחח
    במבי- בהתחלה נכנסתי ללחץ, מה את בוכה?
    אבל אז הבנתיי זה שירהה
    וואליעע מסכנה, מבינה אותה כל כך
    אויש אהבתי את הרעיון שלך, גאוני

  16. אחת הגב

    במבי מותק את כותבת מהמם
    ממש מזכיר את הסיפור 1:0 שמפורסם בעיתון ילדים.
    בעצם לא מזכיר אלא ממש😉

גלילה לראש העמוד

תודה על נדיבות ליבכם!

כיצד תרצו לתרום?