מכתב אליך

(כן, אליך!…)
קצת רקע: מכתב שכתבתי לעצמי, בערב קריר אחד. התלבטתי הרבה אם לשלוח, כי היה בו משהו מאד אישי, ולא רציתי שהוא יתפרסם… לכולם.
אבל אז החלטתי שאולי הוא יכול לתת כוח, כמו שהוא נתן לי, גם לך.
לא רוצה לשמור את הכוח לעצמי.
אז הנה הוא פה, לפניך.
מוקדש לך, ורק לך.
באהבה ❤
אלופה.
כן את מתיישבת לכתוב עכשיו מכתב לעצמך. לעצמך בלבד. ולא משנה באיזה אורך.
את יכולה לכתוב אותו רק לעצמך, ואת יכולה גם לשתף אותו, אם את רוצה.
את יכולה להרגיש, ואת יכולה להדחיק.
כל דבר שתעשי יהיה בסדר. אני יהיה איתך שם, בכל מקרה.
לכי תכיני לעצמך קפה. שבי תשתי, רק המחשבות, האדים, ואת.
הקומקום מתחמם? יופי. בואי נתחיל, אם את רוצה.
נכון, אין לך כוח עכשיו. נכון רצית להתקשר למישהי, להגיד את המילים האלה 'אין לי כוח'.
את מתביישת, קצת. וזה בסדר, כי האדם היחיד שיכול לתת לך כוח בסופו של דבר – זה את. ואלוקים, כמובן, זה שנותן לך כוח לתת לעצמך…
נכון, חנוק לך עכשיו מאד. את רוצה לבכות. וזה גם בסדר. זה לא מפחיד אותי לשמוע. החיים באמת מבאסים לפעמים, מבינה אותך.
מבינה את החנק הזה שלך, יותר מכל אדם אחר בעולם. הייתי באותם סיטואציות שלך, בדיוק.
רק אני יכולה להבין אותך, עד הסוף.
עברת הרבה. בשנה האחרונה, ובכלל.
(רגע, לכי תכיני כבר ת'קפה, אני מחכה לך פה, כמו תמיד… :))
נכון, יש אנשים, הרבה אנשים בעולם שעברו דברים יותר גרועים ממך. אבל גם את עברת, כמו כולם, דברים בחיים.
כמו כולם, גם את עברת בחיים בין שמחה לכאב, בין צחוק לסבל, בין פחד לאומץ, בין יאוש לאמונה.
אבל את עברת אותם בדרכך שלך. לא כמו כולם.
את עברת בפחד שלך, בשמחה שלך, ביאוש והאמונה התמימה שלך. לא של אף אחד אחר, גם אם ההתמודדות שלו כלפי חוץ נראית יותר גדולה, רצינית… כל אחד והחבילה שלו.
את כל הדברים האלה עברת לבד.
היית שם לבד, כשכאב לך. היית שם לבד בחוסר אונים הזה של ילדה קטנה, מול המציאות המפחידה, אז.
היית שם לבד בצחוק, בשמחה (או שאז דווקא לא… מדהים איך אנשים ירוצו אליך, יקיפו אותך מכל כיוון, כשטוב לך. רוצים לקחת חלק בצחוק, בשמחה).
היית שם. לבד. ולא תמיד זכרת – שיש לך אותך. ואת אלוקים.
אולי כי עצמך היתה קטנה כל כך, וחסרת אונים. אולי כי עצמך לא היתה יכולה תמיד להציל אותך, לעזור לך בהתמודדות.
לפעמים היא אפילו צעקה עליך, כעסה ממש. שפטה, ביקרה, לא הבינה למה.
לא הבינה שזה גדול עליך, שזה לא משהו שניתן להסביר בהיגיון, ולכן אין מה לכעוס.
ולא, גם לא תמיד זכרת את אלוקים. אולי כי לפעמים היה נראה שהוא כבר לא מקשיב לך, לא שומע יותר.
אולי כי לפעמים הוא הסתיר את עצמו, נתן לך להתמודד לבד, כאילו.
אולי כי כבר התייאשת, לא רצית לבקש שוב ושוב. ושוב.
אולי.
אבל הם תמיד היו שם. את, עצמך, ואלוקים.
תמיד.
הם עברו איתך את הדרך, ראו אותך בזמנים הכי גרועים שלך.
רק הם יודעים כמה סבלת. רק את.
ואני רוצה להגיד לך – שאת מדהימה. גיבורה. ואני מעריכה אותך, המון.
ולא, זה לא גאווה להגיד את זה, גם לא בושה.
זה הערכה עצמית, ותודה גדולה לאלוקים.
תודה גדולה לאלוקים שברא אותך כזו, שנתן לך את הכלים הכי מדויקים בשבילך, לעזור לך בכל התמודדות שבאה, בכל גל.
תודה לאלוקים שתמיד היה שם, גם כשלא ראית אותו.
תודה לאלוקים שנשא אותך משם, בכל המסע הזה, עד פה.
חיה, נושמת, בריאה ושלמה.
בת אהובה שלו.
ונכון, את לא מושלמת, ויש לך עוד דרך ארוכה, ארוכה לעבור.
חיים שלמים עוד לפניך (אי"ה:), עוד גלים, סערות, צחוק וכאב, שמחה וסבל, מעורבבים יחד, מבולגנים.
וכן, את עדיין חלשה כל כך לפעמים. כל כך צריכה מישהו, שיהיה שם איתך. שיהיה שליח טוב של אלוקים, לעזור לך.
עדיין.
אבל זה בסדר.
למדת שזה בסדר לכאוב. זה קשה, אבל זה מה שאלוקים נותן לך עכשיו, וזה הכי טוב בשבילך, בין אם את רואה את זה ובין אם לא.
למדת לא תמיד לכעוס על עצמך, לקבל יותר, לשפוט פחות.
את היחידה שתהייה שם תמיד. לפחות את תקבלי, תעודדי… או לפחות תנסי. להבין שאת לא מבינה.
שאת לא יודעת ואין לך מושג מה עובר עליך, ולכן את גם לא יכולה לשפוט את עצמך, לא על מעשים, ובטח לא על רגשות. בדיוק כמו שאת לא שופטת אחרים.
אבל – אחרים את לא יכולה לתקן. את עצמך כן.
ואת תצליחי לתקן את עצמך רק מתוך הבנה, וקבלה. בלי ביקורת, או שפיטה.
רק אם מלא, מלא אהבה. ותפילה.
וזה בסדר, שאין לך כוח עכשיו.
זה בסדר, שאין לך אוויר.
זה בסדר, שבא לך להתמוטט.
זה בסדר, שבא לך לבכות.
קשה לך, גם אם את לא מבינה למה.
הוא שם תמיד.
בין אם את מבינה ובין אם לא.
ותמיד יהיה.
הוא היחיד שיכול לתת לך כוח, ואוויר. הוא היחיד שיכול לתת לך אהבה, וקבלה. היחיד.
את יכולה להתפלל, לבקש ולהתחנן. לא בטוח שתקבלי ישר.
כי אולי אלוקים רוצה אותך עכשיו דווקא שם, בכאב הזה, בחנק, בסבל הבלתי ניתן לסבילה הזה.
אולי הוא רוצה אותך דווקא שם, בורחת או לא.
את יכולה רק להתפלל. לבקש.
—
אלופה, אני רוצה לומר לך שאני אוהבת אותך.
יכול להיות שהיו הרבה פעמים אמרתי את זה, ועדיין כעסתי אחר כך. כי לא הבנתי אותך. לא הבנתי למה את עושה מה שאת עושה, ומתנהגת כמו שאת מתנהגת. לא הבנתי למה את מרגישה כמו שאת מרגישה. ובגלל שלא יכולתי לשאת את הכאב הזה, את הרגשות האלו – כעסתי עליך. ניסיתי לעצור אותך מלהרגיש אותן, מלעשות דבר כזה או אחר. חסמתי אותך. מעצמך, ומהנשמה שלך.
הייתי סוהרת קשוחה. לא מתחשבת. צועקת, מכה, מתעללת.
כן, הייתי.
ואני לא יכולה להבטיח שאני אף פעם לא יחזור להיות כזאת.
אני יכולה ליפול לפעמים, וזה גם בסדר. מקווה לקבל את עצמי גם בתור סוהרת, כשצריך.
אפילו עכשיו, כשאני כותבת את המילים האלו, קשה לי כל כך לתת לך לשחרר את הדמעות, והחנק, שכל כך צריכים מקום. מישהו שיכיל אותם.
סליחה.
נגמרו לי המילים. אז בואו נשב ביחד, בשקט הזה.
ננשום עמוק, נרגיש את החרדה, והחנק, ואסירות תודה ביחד.
נרגיש.
נחיה.
נהייה.
ביחד.
את יכולה גם לברוח, אם את רוצה.
אני יבין את זה. אני לא יספר לך שוב, כמו תמיד, את מה שאת כבר יודעת.
אני יודעת שאת יודעת שהבריחה תוביל למקום לא טוב. שזה ייגמר רע. שזה לא עוזר.
אבל אני לא יגיד לך, שוב. גם לא יכעס, ויצעק.
רק יבין שלא תמיד יש לי שליטה עליך, בטח לא על הרגשות שלך.
ולכן אני לא יכולה להכריח אותך לא לברוח. ממך, מהנשמה והרגשות.
רק להתפלל.
להתפלל אליו, שיתן לך כוח להישאר. שייתן לך כוח, להרגיש. לחיות. להיות.
את.
אמן.
ועכשיו, דקה לפני שאת קמה, להמשיך הלאה, תקראי בבקשה את המכתב הזה, מההתחלה.
תקראי אותו, ותטפחי לעצמך על השכם. תביני, תעריכי את זה שכל זה בא מתוכך. כן, ממך בלבד.
בלי טיפול, בלי מישהו שיהיה שם, לכוון אותך בתהליך.
רק את, עצמך, ואלוקים.
כמה כוח יש בך. וואו.
תקראי את המילים, ותדמייני שהם מלטפות אותך, מחבקות. אוהבות.
קחי את זה איתך.
ו- (דבר אחרון:) אלופה, נכון שאת לא רואה את עצמך בתור בוגרת.
כי ההגדרה של 'בוגרת' בעיני העולם – זה להיות בוגרת ביחס לבנות בגילך, ומי קבע שאת כזאת?…
אבל אני רוצה לספר לך שיש עוד סוג של בוגרת: בוגרת ביחס לעצמך. כן, לעצמך הקטנה של פעם.
את גדלת, למדת, ועברת תהליך מדהים של צמיחה, וגדילה נפשית (בגרות…) לבד.
לא היה שם מי שיכוון אותך, יגיד לך מה לעשות, להרגיש, מתי ואיך.
גדלת מהתמודדות עצמה, מהמכשולים, מהמכות שחטפת בדרך.
מהמודעות, מהרצון לגדול, לדעת, לא להפסיק ללמוד אף פעם.
זה לא מובן מאליו. כן, גם אם יש עוד אלף אנשים שעברו את אותו תהליך.
כי ביחס לעצמך – זה לא מובן מאליו. זה שווה הערכה.
אלופה, אני אוהבת אותך! כל כך.
והלוואי, הלוואי שבעז"ה יבוא היום שתהיי חזקה כל כך, מבפנים, שתצליחי ליישם בפועל את כל מה שכתוב כאן, למעלה.
ואז – אולי אז יהיה לך אפילו כוח להעניק לאחרים, להעביר הלאה כוח, רצון, קבלה ואהבה.
אמן.
עד אז – אני מחכה לך, כאן. לא עוזבת אף פעם.
תמיד פה בשבילך.
איתך, בשמחה ובכאב.
אלופה:)
ושוב תודה לְךָ.
אוהבת אותך, אלוקים.
ויודעת שאתה אוהב אותי, תמיד.
וזה מה שנותן לי כוח – לאהוב גם את עצמי.
ממני,
אלופה ?