נהר של מחשבות,
בועות של דיבורים.
זרם של רגשות,
שוברים סכר במילים.
מים פורצים,
אין חסמים.
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
11 תגובות
הארי, מזה היה?!
אעאעאע, לא יודעת.
??
???
.
?.
נלחם בשביל עצמי, בשביל עתיד הילדים שלי, נלחמנו כבר מספיק במלחמות של אחרים.
הארי, זה היה יפה כל כך.
אורגניזם, געגועיי!
איך שהתגעגעתי לתגובות שלך, ולפוסטים, ולשירים.
(אני נשמעת כזו נוסטלגית, אומייגאד.)
געגועיי הכנים והרבים ביותר!
לצערי הרב זה הפך לקצת נוסטלגייה, אז לא שיצאת מנותקת לחלוטין מהמציאות.
;-;
אני עדיין כאן, מעלה פוסטים לפעמים, מגיבה לפעמים.
הארי, ממש נעלמת לי לאחרונה, באסה.
ובכלל, יש לי תחושה שהאתר השתנה קצת.
אוו, אל נא תגזימי.
אוייש, באמת חבל, הכישרון שלך זה משהו בדור, סיירסלי.
כשאני נכנסת פעם בשבוע-שבועיים, אני רואה תגובות בודדות שלך ואפילו פוסט אחד-שניים, אבל זה לא כמו פעם.
אני באמת נעלמתי, קצת מיציתי, אולי, וגם תקופה קצת עמוסה, את יודעת.
נכון, נכון האתר השתנה?
זה הזוי כמה שמרגיש שהוא השתנה, לא יודעת למה.
מצחיק שאני זוכרת, כשהייתי כאן, אפילו לפני חודשיים-שלושה, ובנות מהדור הקודם של האתר כתבו שהאתר השתנה נורא, וגיחכתי על התגובות האלו.
מה לעשות, זה נכון.
היי, שאתחיל להגזים באמת? אני דווקא חושבת שהמעטתי.
וואו, אני יותר מדי מוחמאת כאן. שנתחיל לדבר על שלך?
צודקת, זה בערך ככה. אני עוברת תקופה קצת מיובשת לצערי, אין לי כוח נפשי ופיזי להגיב ולהעלות פוסטים, אבל אני כאן, ועוקבת, איכשהו. יש לי הרגשה שאחזור מתישהו.
מבינה אותך, מכירה את התחושה.
נכון, נכון!
הגדרת את זה בצורה מדוייקת.
הווייב השתנה. אני מתלבטת אם זה טוב או רע. בינתיים אני מוצאת את עצמי מתגעגעת, לפעמים, לאתר שלפניי כמה חודשים. אני מניחה שזה הזמן, שמקמט ושוחק את כולנו.
איזו דיפלומטית את, יותר מידי!
וואו, זו אחת השיחות המביכות, תחשבי שהיא הייתה מתנהלת פנים מול פנים, שיחת_השלמת_חסכים_של_חודשיים_קלאסית.
?
אוייש, אורגניזם, אם היינו מכירות, וזה, את יודעת.
??
הלוואי, באמת הלוואי, שתחזרי.
הן כל כך מפסידות כשאת לא כאן, סמכי עליי.
זה לא טוב או רע, זה פשוט— עניין של הרגשה, של טעם אישי.
אני מתגעגעת לבנות שהיו כאן פעם, לחישוק, להומן, לבת מוזרה שכמעט וכבר לא רואים אותה.
הזמן לא חייב לשחוק כך, באסה, יכולנו להשביח עם הזמן ;).
הארי, נגמרו לי האפשריות להגיב אז אגיב כאן:
מה פתאום, יותר מדי, אל תגזימי. P:
אויי, כל כך! גרמת לי לדמיין את זה פתאום. מזל שהיא בכתב, אה?
הלוואי, לכי תדעי, אולי זה עוד יקרה, אולי. ?
וואו, הארי, את גורמת לי להסמיק.
אני ממש מקווה שאחזור, אני רק מחכה לתזמון הנכון, אני כאן, מחכה.
ובינתיים, אל תבריזי לי, את. אני ממש-מחכה לראות אותך. באמת.
את צודקת. זו נראה לי יותר, בעצם, ההרגשה. התחושה.
גם אני! חשבתי עליהן הרבה לאחרונה.
גם motek נעלמה לנו, וגלים מתנפצים שכמעט ולא, וים סוער, ובטי שכאן מדי פעם, אבל לא כמו פעם – ועוד הרבה שלא עולות לי עכשיו, מן הסתם.
אני מאמינה שעוד יבוא הקאמבק, עוד לא אפסה תקוותי. (;