ממש ממש ממש לא! ברגע שנולדת-נהיית חשובה לכולם, לכולם! את קשורה לכל עמ"י וכולנו לא יכולים בלעדייך. ביום שנולדת-זה היה היום שהעולם לא יכול להתקיים בלעדייך. המשפחה שלך? החברות שלך? העם שלך? אבא שלך? לכולם את חשובה. ואבא שלך גם יודע איפה את, גם אם את נעלמת. הוא תמיד איתך, ורוצה בטובתך. הוא אוהב אותך. כואב איתך. כי הוא, אבא שלך.
א.. (יש לי דמעות בעיניים) את בתאדם מאוד טובה יש לי הרבה שאלות על מה שכתבת, וגם תשובות. אבל כן.. רק אבא שלי איתי תמיד, ודואג לי. רק בשבילו, בזכותו, בגללו, אני עוד כאן.
באתי להזדהות. ולומר שבטוח, והלוואי הכותרת.. עד שראיתי את השם (נכנסתי מקצרצר אחר, וקראתי עוד לפני שפתחתי). ירקרקת.. בבקשה לא אני אשים לב לא משנה מה. הלב ישים אותי. ואין לי כח לחשוב איפה.. אוף אני רועדת. סליחה..
לרוב אני רוצה להבין, ומוכנה לשמוע ביקורת וכו. בקיצור.. אם תרצי לומר, יש לי עיינים לקרוא.
נראה לי שהבנתי.. זה היה כשכבר היית בחיים שלי.
הבנת את זה היום? איה… ראיתי את זה בהשגחה פרטית ולא יודעת מה להגיב. אני כנראה חיה בסרט, הסרט היחיד שנתן לי להאמין בעצמי.. בכל אופן, סליחה… דמעה.
הבנתי, אני חושבת, מיהו הלב הקטן הזה.. אבל את "זה" אני לא בטוחה שהבנתי. אמרתי את העובדה הפשוטה. לחיות בסרט זה טוב לפעמים.. ו.. תזכרי שמגיע לך שתאמיני בך בזכות *עצמך*, המהות, שלא תלויה באף אחד אחר.
זה בסדר, כבר יצאתי מהסרט הזה.. בלהבלה.. תודה.
(אני בסדר, ירקרקת. רק קצת נמאס לי מהתנודות הקיצוניות בקצב הלב.. והן קורות לרוב כשאני קוראת אותך פה.. (אל תאשימי את עצמך. אני הבעייתית פה))
האינטרנט על הפרצוף.. שינה את השם. זאת? אני (סיננו לי חלק מהתגובה. שיהיה)
את לא בעייתית.. את אנושית. ניסיתי שלא.. אני פשוט אני מידי כנראה. אוף.. יהיה טוב. בהצלחה!
מי הם החיים, שילמדו אותך כזה שיעור? כואב לי בשבילך? מאמינה שיבוא היום בו תגלי שטעית מקווה שיבוא מהר… ???
החיים הם עצמי, ועולם, והמון דברים שנצבעו בשחור. בודד. אילצתי את עצמי לקשט אותו יפה, התוצאה סבירה, וחלק מהשחור התקלף מיושן, ב"ה. את נשמה אמיתית? בעז"ה.. אבל טכנית, כדי לגלות את זה אני צריכה להעלם. וזה לא כל כך מסובך, מניסיון.
אחח סליחה שהכאבתי לך ככה, בכלל לא רציתי את זה. בכלל זו הצרחה הכי ברורה וחזקה שלי, שאני לא מאמינה ששלחתי. סליחה, לא מבטיחה כלום. שמעתי רשרוש, זה היה כואב. אבל טבעם של רשרושים, לחלוף. גם צרחות.
לא ילך.. ישימו לב. אולי נראה לך שלא מספיק מעריכים או אוהבים אותך, אבל תמיד כשמאבדים משהו, אז מבינים כמה היה צריך להעריך. אל תעשי להם את זה, בבקשה, אל תעשי לך.?
התכוונתי בקצרצר שאני רוצה להעלם, ואולי אם אני אעשה את זה בשקט, אף אחד לא ישים לב שנמוגה לה איזו ירקרקת אחת. ניסיתי, אבל מזל שאני חיה בשביל אחרים, אז אפילו שכמעט נמוגתי, וכמעט לא שמו לב, חזרתי. אוקיי, אז ישימו לב, יימחו דמעה ויילכו להם. יבינו מה פוספס וימשיכו לחיות. דרך עולם. הבקשה שלך. אוף. אני בסדר.
אני מבינה.. הבנתי את הכוונה אל תדאגי. ובכל זאת אני אומרת לך, לא שווה לך, באמת באמת שלא. ואל תחיי בשביל אחרים.. אאוצ' השורה הזו הכאיבה לי. תחיי בשביל עצמך, תשארי בשביל עצמך, אל תעלמי בשביל עצמך. לא בשביל אף אחד אחר, כי אין מישהו ששווה את זה יותר ממך. לא נכון.. תמיד יהיו את האלה שיזכרו אותך לנצח, לא משנה מה. נכון, אולי רוב האנשים יתעצבו לזמן מה וימשיכו הלאה כי זו דרך העולם, אבל האנשים שנתנו לך הכי הרבה ואת נתת להם בחזרה תמיד תמיד יזכרו אותך, לא משנה מה יקרה. אל תהיי בסדר, תהיי בסדר פלוס, בבקשה. כי מי כמוני יודעת מה זה אומר 'אני בסדר', זו פשוט צעקה שהכל לא בסדר.
למה.. למה לא שווה.. אני באמת אשמח שתסבירי לי. אני לא יודעת.. לחיות בשביל עצמי. או שכן אבל זה קשה מידי, כואב עד בלתי אפשרי. אני יודעת מה אני יכולה לתת לעולם, וזו הסיבה הכמעט יחידה שאני.. פשוט כאן. לחיות בשביל עצמי נשמע לי כל כך לא נכון. לא צודק. וזה לא שאני לא יודעת מי אני, וכמה, לפחות בפרוטוקול, מגיע לי. מאיפה.. מאיפה האמון שלך ככה בעולם. איבדתי את שלי. והעצוב הוא שאת מזכירה לי את עצמי.. פעם. ואני לא מבינה מאיפה המילים המיואשות האלו, אני לא כזו.. או שלא. איה. אני באמת אנסה.. הבעיה היא שמשהו בי נהיה אפאתי לעצמו ואין לי מושג מה אני רוצה בשביל עצמי.
את באמת רוצה שאסביר לך? אולי זה לא משהו שאת מוכנה לשמוע כרגע ורק יתסכל אותך. יש עולם כל כך יפה בחוץ, לפעמים בא לי לצרוח את זה שכולם ישמעו, שכולן תשמענה. את אולי שקועה עכשיו בחור שחור ולא מצליחה לראות שום אור שיש, אבל זה לא אומר שהאור הזה לא קיים. שווה לך כי יש חיים שלמים שפרושים לפניך, רק מחכים שתצעדי בהם ותקטפי הכל. את חייבת לדעת לחיות בשביל עצמך, זה לא תקין לחיות בשביל אחרים! לא משנה כמה נקודה עקשנית בתוכך אומרת לך שזה מעשה אגואיסטי ואנוכי ולא נכון, היא טועה. מגיע לך… אלוקים.. כמה שמגיע לך, בבקשה תאמיני שמגיע לך הכל. מאיפה…? אני בעצמי לא יודעת, מכל מה שאני עברתי הייתי אמורה להיות עם אמון מרוסק לחלוטין בבני אדם, לא חשובות הנסיבות.. הן עצובות מדי.. ואנחנו גם לא מכירות.. אבל הבנתי אז בתקופה הכי חשוכה שלי, שאם לא אאמין באף אחד, לא אתן צ'אנס לטוב שקיים בבני האדם אני אפסיד את הכל, את כל היופי שיש בשיתוף וההכלה והאמון ההדדי וההרגשה שיש לי על מי לסמוך, זה לא בא לי בקלות.. כמו שאת מתארת לעצמך עד היום אני לא מאמינה במאה אחוז באף אחד, אולי יום אחד אצליח לשחרר קצת את המושכות, אולי לא. יצאה לי תגובה ארוכה… מקווה שיעלו אותה, שתביני כמה נגעת בי עמוק עמוק, כמה שהזכרת לי את עצמי… אני מתאפקת לא לבכות פה. נשמה שאת, את פשוט נשמה אדירה ותזכרי את זה. מותר לך להיות קצת אפאטית, לא להרגיש כלום קצת זמן, זה משחרר כל כך אבל אל תשכחי לחזור לעצמך, לחיות בלי רגשות זה כואב. אני יכולה לשלוח לך לב קטן? כזה שלא מחייב יותר מדי… רק מוסר הזדהות עצובה.?
אלוקים שהעיינים שלי שריפה.. אש ומים.. כאילו הלב שלי מתקפל אל תוך עצמו. העולם הוא טוב, ומואר. הוא מיוחד כל כך. וכל הכאבים והקימה מהם, מרכיבים את הדבר הזה שנקרא חיים. המילים שלך נכונות וכנות, כל כך כנות עד שהלב שלי צורח להקשיב. אבל הגוף רועד, לא רוצה את כל הטוב הזה, גם לא את הרע. אפאתיה.
את צודקת… אני מאוד מאמינה במנטרות. ובכלל, עשיה שפועלת על הפנים. אני אנסה לתרגל את זה, בעז"ה. להאמין שמגיע לי… מותר לשתוק. נכון? וואו. אף פעם לא שמעתי משהו כזה. את… את מיוחדת. וצודקת. ו.. אני לא מצליחה למצוא מילים. אולי גם לא צריך לשחרר את המושכות, אולי זה טוב ככה, כי באמת.. באמת זו בחירה שלנו להאמין. העולם לא יהפוך לאמיתי יותר פתאום ממילא. ורק מול מישהו אחד, אפשר לשחרר את המושכות לגמרי. אני כבר בוכה.. תודה על המילים האלה. אני אקח אותן איתי אל הבור, עד שאצליח לראות את האור באמת. לרצות אותו, להרגיש אהובה ושייכת אליו. להאמין. כואב לי שאת מזדהה איתי.. שולחת לך לב חוזר. קטן. ?
אש ומים זה שילוב טוב… שלא תשרפי מדי ולא תקפאי מדי… אולי הוא לא מתקפל אלא בועט בך בפנים כדי שתזכרי שהוא קיים וגם לו מגיע לאהוב ולקבל אהבה בחזרה? העולם שלנו מיוחד בגלל כל הגוונים והתרכובות שמרכיבים אותו… העצב, השמחה, הניסיונות והקשיים, הצמיחה, הפריחה, מה אין בו? את לא חייבת להקשיב עכשיו… את יכולה רק לשמוע, המילים יכנסו אל הלב ואולי ימצאו לעצמן מקום מחבוא עד שתוכלי להקשיב להן, טוב? אפאטיה זה דבר שחולך בסוף… אם רק תאמיני שאת יכולה אחרת, בסוף בסוף את תרגישי הכל. את יכולה לשתוק… לשתוק כל הזמן, כל החיים. אבל זה לא ישנה כלום… לא ישנה את העובדה שמגיע לך לחיות כי אם אלוקים שלח אותך לעוד יום בעולם הזה מי את שתתווכחי איתו שאת מיותרת כאן? אולי זאת תשמע קלישאה, אבל אם יש קלישאה נכונה זאת היא. אם הקב"ה החזיר לך את הנשמה בבוקר, זה כי הוא מאמין בך שאת יכולה ויש לך כאן תפקיד. תזכרי את זה, לא משנה מה… ואני לא כזאת מיוחדת…אלה החיים ששינו אותי לטוב ולמוטב כנראה. אולי, את צודקת… הלוואי שמולו נצליח לשחרר את המושכות, זה קשה. תבכי… תשחררי קצת את הדמעות כי גם להן מגיע, יש סיבה לכך שהן קיימות נכון? אל תחזרי לשם בבקשה… תנסי לצאת אל האור השמש עם המילים האלה, מבטיחה שיהיה לך הרבה יותר טוב ונעים. מקווה שבאמת תרגישי ככה… אוף. בהצלחה רבה יקרה!?
אולי גם, בתניא אנחנו לומדים שרגשות סותרים יכולים לשכון יחד בתנאי שהם מסיבות שונות.. אולי הוא מתקפל מפחד… פחד כי הוא יודע מהי אהבה, יודע עד כדי שריפה. וקרח. ורוח חולפת. ולבד. ובועט בי בתביעה לזכות קיום וכל הנלווה אליה. טוב… שמעתי, טניה. והאמת שאני נמצאת בסיטואציה די שמחה, מצב שבו ראיתי טוב גלוי מאלוקים. ודי תפסתי את עצמי, את הצורך להדליק את הפנס(?) שאני, כי אין בורות שחורים בעולם של הקב"ה, רק חושך.. הפך גילוי. אז.. קצת הצלחתי גם להקשיב, ולהרגיש. אני מאמינה שהיא דבר חולף, והכי חכם ומועיל הוא להכיל את העובדה הזו ולתת לה לחיות לצדי. פשוט מסתבר שהרבה יותר קל להיות אפאטיים.. לא יודעת לאיפה הטיפוס הלוחם שאני ברח.. אבל העיקר שאני יודעת מה האמת. (אגב, אני עדיין חושבת שכותבים אפאתיה בת', הדיון הסמוי הזה העלה בי זווית חיוך). הלב שלי דופק מהר, את כל כך אני שאני לא מסוגלת להכיל את זה. בתחילה כתבתי "אני של לפני תקופה", ואז החלטתי שלא, אני עדיין כזו, פשוט קשה לי. המילים שלך… תודה עליהן… את פשוט צודקת. ואמיתית, ופשוטה בטוהר שלך. אני באמת לוקחת אלי. נכון, אבל זו את ששחתה נגד הזרם, או איתו, וחוזר חלילה. זו את שהשתמשה בכוחות שהקב"ה נתן לה. וזה מאוד מיוחד. כן, החיים מאתגרים.. שנצליח. משחררת. את צודקת מאוד.. ואני מניחה שזו תובנה שלא באה ברגל. בעזרת השם, ראי ערך התאוריה למעלה.. תודה לך, טהורה שאת. ❤
דיי דיי, אני מרגישה צבועה ןשקרנית כל כך. אני קוראת את התגובות שכתבתי לך ובא לי לבכות… אני שקרנית, שקרנית!! את כזאת מדהימה באמת, את נשמעת בחורה מיוחדת כל כך עם כוחות ועוצמות הזויים ואני פשוט משקרת על כולן וכולם. האמונה שלי מרוסקת, אני כבר לא יודעת אם אני מאמינה ובמה אני מאמינה בכלל ואני כותבת תגובות שנוטפות כזאת תמימות וטוהר ואמונה עיוורת, דיי אני לא כזאת וזהו… אני כל כך מקווה שאת צודקת ואת מאמינה במשהו נכון ואמיתי שלא יתנקם בל אחר כך ויפיל אותך לקרשים… אני באמת באמת מעריכה אותך ומתפללת(?) שיהיה לך רק טוב אבל אני לא יכולה לעמוד בצביעות ובפיצול האישיות האלה שלי! אני לא יודעת בכלל מי אני ומה אני כרגע… אבל בטח לא הבנאדם שמאמין בדרכו ובטוח בה… זאת אני והיה כל כך נחמד לצאת כזאת מאמינה צדיקה וטהורת עיניים לרגע… אבל אני לא תמימה וזהו. אל תקראי לי טהורה בבקשה, אני… מישהי אחרת. שיהיה לך המון בהצלחה בהמשך, אני אולי אכנס לפה לראות אם הגבת ואולי לא… קצת חוששת מהתגובה שלך, רק אל תטיפי לי שהכל טוב והכל לטובה… רק לא זה.
קראתי את התגובה שלך כבר אתמול. היא הכניסה אותי לסערת רוחות כזו… דבר שקרה לי פעם שניה מאז שאני באתר, ואני לא חדשה כאן. את.. אני לא אטיף לך שהכל טוב.. ולטובה.. בעיקר כי.. אני מזדהה מאוד. הפיצול אישיות הזה, לדבר מאמין ובטוח ולחיות אחרת לגמרי.. אבאלה. לראות דברים שכתבתי ולרצות לצרוח, כי אני לא כזו! ומאיפה המילים הצבועות האלו בכלל. יש לי יותר מידי הוכחות, אני לא בנאדם כזה. את חושבת שאני בטוחה ומאמינה לגמרי בכל מה שכתבתי לך? יש דברים שאני פשוט יודעת שהם נכונים, כי ככה. אני כן טיפוס מאמין.. אפילו מאוד. אבל בו זמנית אני בתחתית של התחתית. אם לדבר על תמימות… הכי רחוק ממני שיש. אני יודעת יותר מידי, עושה יותר מידי, מקשיבה יותר מידי, חושבת יותר מידי. אני פצלש"ית עם תעודות. אבל.. טוהר זו מהות, והמהות שלך היא שאת יהודיה, וזו מהות שאי אפשר לטמא. וזו עבודה.. עבודה לזכור שהצביעות האמיתית היא הפך האמונה, צביעות כלפי עצמנו, כי האמונה היא החלק הכי פנימי ויציב שקיים בנו. ממה שכתבת נראה שאת מדברת בעיקר על אמונה באלוקים.. אוף. זו עוד עבודה, לשנן לעצמנו שאלוקים הוא אבא אוהב, שלנו. וכל מה שקורה לנו הוא טוב, כי הוא ממנו. לשנן לעצמנו שאבא שלנו רק בעדנו, גם כשקשה לראות, ואולי דווקא. לאהוב אותו. ואהבה היא רגש שבונים.. ע"י התבוננות כנ"ל. כן התחלתי להטיף.. אוף. ואני בכלל לא יודעת מה לומר לך.. רק מסתבכת עצמי. שתדעי שהכנות שלך נגעה בי.. ואם תרצי לשאול משהו, או בכלל.. אני כאן.
49 תגובות
חשבתי ככה גם.
לא יילך
את חושבת?
אני אכתוב עכשיו "אוף", ברגשות מעורבים..
כי זה טוב שזה ככה, וגם חבל.
אל תעלמי
בבקשה!!
אולי אני לא ישים לב כי אני לא מכירה אותך
אבל אני בטוחה שאת אוצר
אוהבת אותך ושולחת לך חיבוק ענק ממני?
את מותק, באמת.
ו..אני.. אני יודעת שאני אוצר.
ידיעה זה דבר נחמד, מנוכר לי קצת.
תודה?
ממש ממש ממש לא!
ברגע שנולדת-נהיית חשובה לכולם, לכולם!
את קשורה לכל עמ"י וכולנו לא יכולים בלעדייך.
ביום שנולדת-זה היה היום שהעולם לא יכול להתקיים בלעדייך.
המשפחה שלך?
החברות שלך?
העם שלך?
אבא שלך?
לכולם את חשובה.
ואבא שלך גם יודע איפה את, גם אם את נעלמת.
הוא תמיד איתך,
ורוצה בטובתך.
הוא אוהב אותך.
כואב איתך.
כי הוא, אבא שלך.
א.. (יש לי דמעות בעיניים)
את בתאדם מאוד טובה
יש לי הרבה שאלות על מה שכתבת, וגם תשובות.
אבל כן.. רק אבא שלי איתי תמיד, ודואג לי.
רק בשבילו, בזכותו, בגללו, אני עוד כאן.
באתי להזדהות. ולומר שבטוח, והלוואי הכותרת..
עד שראיתי את השם (נכנסתי מקצרצר אחר, וקראתי עוד לפני שפתחתי).
ירקרקת.. בבקשה לא
אני אשים לב לא משנה מה. הלב ישים אותי. ואין לי כח לחשוב איפה..
אוף אני רועדת.
סליחה..
אני בכלל לא בטוחה שאת מזדהה עם מה שאני התכוונתי אליו,
אבל אאוצ'…
את לא צריכה לבקש סליחה.. יותר קל שאני אעלם בשקט, שלא תשימי לב.
סליחה. אוף.
אווצ' ❤
כן. העולם כואב לפעמים.
(סליחה על הציניות.. הייתי חייבת.)
כאב לי.
גם אני פעם חשבתי ככה.
מקווה אתך ליום בו תדעי שתמיד יהיה מישהו שישם לב- – –
גם.. את?
איה.
?
אני בטוחה שישימו לב
את חשובה
ואהובה
מאד מאד
בבקשה תאמיני לי
בכנות, אני לא בטוחה.
אני רוצה להאמין לך.. אבל קצת קשה, מתוך המקום שאני נמצאת בו.
..
.
מקווה שאת לא באמת מאמינה בזה…
???
אני לא באמת מאמינה בזה.
החיים לימדו אותי שזה אפשרי.
זה היה כנראה לפני שנכנסתי לך לחיים
זהו השלב בו אני מגרדת את הראש מחוסר הבנה.
א.. את רוצה להסביר?
?
כן
הבעיה היא.. שאת לא באמת רוצה להבין
לרוב אני רוצה להבין, ומוכנה לשמוע ביקורת וכו.
בקיצור.. אם תרצי לומר, יש לי עיינים לקרוא.
נראה לי שהבנתי..
זה היה כשכבר היית בחיים שלי.
הבנת את זה היום?
איה…
ראיתי את זה בהשגחה פרטית ולא יודעת מה להגיב. אני כנראה חיה בסרט, הסרט היחיד שנתן לי להאמין בעצמי..
בכל אופן, סליחה…
דמעה.
הבנתי, אני חושבת, מיהו הלב הקטן הזה..
אבל את "זה" אני לא בטוחה שהבנתי.
אמרתי את העובדה הפשוטה.
לחיות בסרט זה טוב לפעמים.. ו.. תזכרי שמגיע לך שתאמיני בך בזכות *עצמך*, המהות, שלא תלויה באף אחד אחר.
זה בסדר, כבר יצאתי מהסרט הזה..
בלהבלה.. תודה.
(אני בסדר, ירקרקת. רק קצת נמאס לי מהתנודות הקיצוניות בקצב הלב.. והן קורות לרוב כשאני קוראת אותך פה.. (אל תאשימי את עצמך. אני הבעייתית פה))
האינטרנט על הפרצוף.. שינה את השם.
זאת? אני
(סיננו לי חלק מהתגובה. שיהיה)
את לא בעייתית.. את אנושית.
ניסיתי שלא.. אני פשוט אני מידי כנראה.
אוף.. יהיה טוב.
בהצלחה!
מי הם החיים, שילמדו אותך כזה שיעור?
כואב לי בשבילך?
מאמינה שיבוא היום בו תגלי שטעית
מקווה שיבוא מהר…
???
החיים הם עצמי, ועולם, והמון דברים שנצבעו בשחור. בודד.
אילצתי את עצמי לקשט אותו יפה, התוצאה סבירה, וחלק מהשחור התקלף מיושן, ב"ה.
את נשמה אמיתית?
בעז"ה.. אבל טכנית, כדי לגלות את זה אני צריכה להעלם. וזה לא כל כך מסובך, מניסיון.
אאוץ אאוץ אאוץ.
למה קראתי את זה בדיוק עכשיו?
מי הרשה לך להכנס ללב שלי.
אי.. סליחה.
מי הרשה לך להרגיש אותו דבר. איה.
וואו התגובה שלך צורחת. כאב.
אאוצ'.
אפשר לשלוח לך לב?
איה למה כתבתי את זה..
אוח המזוכיזם.
אאאא
אאוצ', אאוצ', לא, אני לא קראתי את זה עכשיו.
בא לי לצרוח 'לאא' חזק שתשמעי אותו עד אלייך.
לא, ירקרקת, לאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא.
אאוצ'.
?
אחח
סליחה שהכאבתי לך ככה, בכלל לא רציתי את זה.
בכלל זו הצרחה הכי ברורה וחזקה שלי, שאני לא מאמינה ששלחתי.
סליחה, לא מבטיחה כלום.
שמעתי רשרוש, זה היה כואב.
אבל טבעם של רשרושים, לחלוף. גם צרחות.
לא ילך.. ישימו לב.
אולי נראה לך שלא מספיק מעריכים או אוהבים אותך, אבל תמיד כשמאבדים משהו, אז מבינים כמה היה צריך להעריך.
אל תעשי להם את זה, בבקשה, אל תעשי לך.?
התכוונתי בקצרצר שאני רוצה להעלם, ואולי אם אני אעשה את זה בשקט, אף אחד לא ישים לב שנמוגה לה איזו ירקרקת אחת. ניסיתי, אבל מזל שאני חיה בשביל אחרים, אז אפילו שכמעט נמוגתי, וכמעט לא שמו לב, חזרתי.
אוקיי, אז ישימו לב, יימחו דמעה ויילכו להם.
יבינו מה פוספס וימשיכו לחיות. דרך עולם.
הבקשה שלך. אוף.
אני בסדר.
אני מבינה.. הבנתי את הכוונה אל תדאגי.
ובכל זאת אני אומרת לך, לא שווה לך, באמת באמת שלא.
ואל תחיי בשביל אחרים.. אאוצ' השורה הזו הכאיבה לי.
תחיי בשביל עצמך, תשארי בשביל עצמך, אל תעלמי בשביל עצמך.
לא בשביל אף אחד אחר, כי אין מישהו ששווה את זה יותר ממך.
לא נכון.. תמיד יהיו את האלה שיזכרו אותך לנצח, לא משנה מה.
נכון, אולי רוב האנשים יתעצבו לזמן מה וימשיכו הלאה כי זו דרך העולם, אבל האנשים שנתנו לך הכי הרבה ואת נתת להם בחזרה תמיד תמיד יזכרו אותך, לא משנה מה יקרה.
אל תהיי בסדר, תהיי בסדר פלוס, בבקשה.
כי מי כמוני יודעת מה זה אומר 'אני בסדר', זו פשוט צעקה שהכל לא בסדר.
למה.. למה לא שווה.. אני באמת אשמח שתסבירי לי.
אני לא יודעת.. לחיות בשביל עצמי. או שכן אבל זה קשה מידי, כואב עד בלתי אפשרי. אני יודעת מה אני יכולה לתת לעולם, וזו הסיבה הכמעט יחידה שאני.. פשוט כאן.
לחיות בשביל עצמי נשמע לי כל כך לא נכון. לא צודק. וזה לא שאני לא יודעת מי אני, וכמה, לפחות בפרוטוקול, מגיע לי.
מאיפה.. מאיפה האמון שלך ככה בעולם. איבדתי את שלי. והעצוב הוא שאת מזכירה לי את עצמי.. פעם.
ואני לא מבינה מאיפה המילים המיואשות האלו, אני לא כזו.. או שלא.
איה. אני באמת אנסה.. הבעיה היא שמשהו בי נהיה אפאתי לעצמו ואין לי מושג מה אני רוצה בשביל עצמי.
את באמת רוצה שאסביר לך?
אולי זה לא משהו שאת מוכנה לשמוע כרגע ורק יתסכל אותך.
יש עולם כל כך יפה בחוץ, לפעמים בא לי לצרוח את זה שכולם ישמעו, שכולן תשמענה.
את אולי שקועה עכשיו בחור שחור ולא מצליחה לראות שום אור שיש, אבל זה לא אומר שהאור הזה לא קיים.
שווה לך כי יש חיים שלמים שפרושים לפניך, רק מחכים שתצעדי בהם ותקטפי הכל.
את חייבת לדעת לחיות בשביל עצמך, זה לא תקין לחיות בשביל אחרים! לא משנה כמה נקודה עקשנית בתוכך אומרת לך שזה מעשה אגואיסטי ואנוכי ולא נכון, היא טועה.
מגיע לך… אלוקים.. כמה שמגיע לך, בבקשה תאמיני שמגיע לך הכל.
מאיפה…? אני בעצמי לא יודעת, מכל מה שאני עברתי הייתי אמורה להיות עם אמון מרוסק לחלוטין בבני אדם, לא חשובות הנסיבות.. הן עצובות מדי.. ואנחנו גם לא מכירות..
אבל הבנתי אז בתקופה הכי חשוכה שלי, שאם לא אאמין באף אחד, לא אתן צ'אנס לטוב שקיים בבני האדם אני אפסיד את הכל, את כל היופי שיש בשיתוף וההכלה והאמון ההדדי וההרגשה שיש לי על מי לסמוך, זה לא בא לי בקלות.. כמו שאת מתארת לעצמך עד היום אני לא מאמינה במאה אחוז באף אחד, אולי יום אחד אצליח לשחרר קצת את המושכות, אולי לא.
יצאה לי תגובה ארוכה… מקווה שיעלו אותה, שתביני כמה נגעת בי עמוק עמוק, כמה שהזכרת לי את עצמי… אני מתאפקת לא לבכות פה.
נשמה שאת, את פשוט נשמה אדירה ותזכרי את זה.
מותר לך להיות קצת אפאטית, לא להרגיש כלום קצת זמן, זה משחרר כל כך אבל אל תשכחי לחזור לעצמך, לחיות בלי רגשות זה כואב.
אני יכולה לשלוח לך לב קטן?
כזה שלא מחייב יותר מדי… רק מוסר הזדהות עצובה.?
אלוקים שהעיינים שלי שריפה.. אש ומים..
כאילו הלב שלי מתקפל אל תוך עצמו.
העולם הוא טוב, ומואר. הוא מיוחד כל כך. וכל הכאבים והקימה מהם, מרכיבים את הדבר הזה שנקרא חיים.
המילים שלך נכונות וכנות, כל כך כנות עד שהלב שלי צורח להקשיב. אבל הגוף רועד, לא רוצה את כל הטוב הזה, גם לא את הרע. אפאתיה.
את צודקת… אני מאוד מאמינה במנטרות. ובכלל, עשיה שפועלת על הפנים. אני אנסה לתרגל את זה, בעז"ה.
להאמין שמגיע לי… מותר לשתוק. נכון?
וואו. אף פעם לא שמעתי משהו כזה.
את… את מיוחדת. וצודקת. ו.. אני לא מצליחה למצוא מילים. אולי גם לא צריך לשחרר את המושכות, אולי זה טוב ככה, כי באמת.. באמת זו בחירה שלנו להאמין. העולם לא יהפוך לאמיתי יותר פתאום ממילא. ורק מול מישהו אחד, אפשר לשחרר את המושכות לגמרי.
אני כבר בוכה.. תודה על המילים האלה.
אני אקח אותן איתי אל הבור, עד שאצליח לראות את האור באמת. לרצות אותו, להרגיש אהובה ושייכת אליו. להאמין.
כואב לי שאת מזדהה איתי.. שולחת לך לב חוזר. קטן. ?
אש ומים זה שילוב טוב… שלא תשרפי מדי ולא תקפאי מדי…
אולי הוא לא מתקפל אלא בועט בך בפנים כדי שתזכרי שהוא קיים וגם לו מגיע לאהוב ולקבל אהבה בחזרה?
העולם שלנו מיוחד בגלל כל הגוונים והתרכובות שמרכיבים אותו… העצב, השמחה, הניסיונות והקשיים, הצמיחה, הפריחה, מה אין בו?
את לא חייבת להקשיב עכשיו… את יכולה רק לשמוע, המילים יכנסו אל הלב ואולי ימצאו לעצמן מקום מחבוא עד שתוכלי להקשיב להן, טוב?
אפאטיה זה דבר שחולך בסוף… אם רק תאמיני שאת יכולה אחרת, בסוף בסוף את תרגישי הכל.
את יכולה לשתוק… לשתוק כל הזמן, כל החיים. אבל זה לא ישנה כלום… לא ישנה את העובדה שמגיע לך לחיות כי אם אלוקים שלח אותך לעוד יום בעולם הזה מי את שתתווכחי איתו שאת מיותרת כאן?
אולי זאת תשמע קלישאה, אבל אם יש קלישאה נכונה זאת היא.
אם הקב"ה החזיר לך את הנשמה בבוקר, זה כי הוא מאמין בך שאת יכולה ויש לך כאן תפקיד.
תזכרי את זה, לא משנה מה… ואני לא כזאת מיוחדת…אלה החיים ששינו אותי לטוב ולמוטב כנראה.
אולי, את צודקת… הלוואי שמולו נצליח לשחרר את המושכות, זה קשה.
תבכי… תשחררי קצת את הדמעות כי גם להן מגיע, יש סיבה לכך שהן קיימות נכון?
אל תחזרי לשם בבקשה… תנסי לצאת אל האור השמש עם המילים האלה, מבטיחה שיהיה לך הרבה יותר טוב ונעים.
מקווה שבאמת תרגישי ככה… אוף.
בהצלחה רבה יקרה!?
אולי גם, בתניא אנחנו לומדים שרגשות סותרים יכולים לשכון יחד בתנאי שהם מסיבות שונות..
אולי הוא מתקפל מפחד… פחד כי הוא יודע מהי אהבה, יודע עד כדי שריפה. וקרח. ורוח חולפת. ולבד.
ובועט בי בתביעה לזכות קיום וכל הנלווה אליה.
טוב… שמעתי, טניה. והאמת שאני נמצאת בסיטואציה די שמחה, מצב שבו ראיתי טוב גלוי מאלוקים. ודי תפסתי את עצמי, את הצורך להדליק את הפנס(?) שאני, כי אין בורות שחורים בעולם של הקב"ה, רק חושך.. הפך גילוי. אז.. קצת הצלחתי גם להקשיב, ולהרגיש.
אני מאמינה שהיא דבר חולף, והכי חכם ומועיל הוא להכיל את העובדה הזו ולתת לה לחיות לצדי.
פשוט מסתבר שהרבה יותר קל להיות אפאטיים.. לא יודעת לאיפה הטיפוס הלוחם שאני ברח.. אבל העיקר שאני יודעת מה האמת. (אגב, אני עדיין חושבת שכותבים אפאתיה בת', הדיון הסמוי הזה העלה בי זווית חיוך).
הלב שלי דופק מהר, את כל כך אני שאני לא מסוגלת להכיל את זה. בתחילה כתבתי "אני של לפני תקופה", ואז החלטתי שלא, אני עדיין כזו, פשוט קשה לי.
המילים שלך… תודה עליהן… את פשוט צודקת.
ואמיתית, ופשוטה בטוהר שלך. אני באמת לוקחת אלי.
נכון, אבל זו את ששחתה נגד הזרם, או איתו, וחוזר חלילה. זו את שהשתמשה בכוחות שהקב"ה נתן לה. וזה מאוד מיוחד.
כן, החיים מאתגרים.. שנצליח.
משחררת. את צודקת מאוד.. ואני מניחה שזו תובנה שלא באה ברגל.
בעזרת השם, ראי ערך התאוריה למעלה.. תודה לך, טהורה שאת. ❤
דיי דיי, אני מרגישה צבועה ןשקרנית כל כך.
אני קוראת את התגובות שכתבתי לך ובא לי לבכות… אני שקרנית, שקרנית!!
את כזאת מדהימה באמת, את נשמעת בחורה מיוחדת כל כך עם כוחות ועוצמות הזויים ואני פשוט משקרת על כולן וכולם.
האמונה שלי מרוסקת, אני כבר לא יודעת אם אני מאמינה ובמה אני מאמינה בכלל ואני כותבת תגובות שנוטפות כזאת תמימות וטוהר ואמונה עיוורת, דיי אני לא כזאת וזהו…
אני כל כך מקווה שאת צודקת ואת מאמינה במשהו נכון ואמיתי שלא יתנקם בל אחר כך ויפיל אותך לקרשים…
אני באמת באמת מעריכה אותך ומתפללת(?) שיהיה לך רק טוב אבל אני לא יכולה לעמוד בצביעות ובפיצול האישיות האלה שלי! אני לא יודעת בכלל מי אני ומה אני כרגע… אבל בטח לא הבנאדם שמאמין בדרכו ובטוח בה…
זאת אני והיה כל כך נחמד לצאת כזאת מאמינה צדיקה וטהורת עיניים לרגע… אבל אני לא תמימה וזהו.
אל תקראי לי טהורה בבקשה, אני… מישהי אחרת.
שיהיה לך המון בהצלחה בהמשך, אני אולי אכנס לפה לראות אם הגבת ואולי לא… קצת חוששת מהתגובה שלך, רק אל תטיפי לי שהכל טוב והכל לטובה… רק לא זה.
קראתי את התגובה שלך כבר אתמול.
היא הכניסה אותי לסערת רוחות כזו… דבר שקרה לי פעם שניה מאז שאני באתר, ואני לא חדשה כאן.
את.. אני לא אטיף לך שהכל טוב.. ולטובה..
בעיקר כי.. אני מזדהה מאוד.
הפיצול אישיות הזה, לדבר מאמין ובטוח ולחיות אחרת לגמרי.. אבאלה.
לראות דברים שכתבתי ולרצות לצרוח, כי אני לא כזו! ומאיפה המילים הצבועות האלו בכלל. יש לי יותר מידי הוכחות, אני לא בנאדם כזה.
את חושבת שאני בטוחה ומאמינה לגמרי בכל מה שכתבתי לך? יש דברים שאני פשוט יודעת שהם נכונים, כי ככה.
אני כן טיפוס מאמין.. אפילו מאוד. אבל בו זמנית אני בתחתית של התחתית.
אם לדבר על תמימות… הכי רחוק ממני שיש. אני יודעת יותר מידי, עושה יותר מידי, מקשיבה יותר מידי, חושבת יותר מידי. אני פצלש"ית עם תעודות.
אבל.. טוהר זו מהות, והמהות שלך היא שאת יהודיה, וזו מהות שאי אפשר לטמא.
וזו עבודה.. עבודה לזכור שהצביעות האמיתית היא הפך האמונה, צביעות כלפי עצמנו, כי האמונה היא החלק הכי פנימי ויציב שקיים בנו.
ממה שכתבת נראה שאת מדברת בעיקר על אמונה באלוקים.. אוף.
זו עוד עבודה, לשנן לעצמנו שאלוקים הוא אבא אוהב, שלנו. וכל מה שקורה לנו הוא טוב, כי הוא ממנו. לשנן לעצמנו שאבא שלנו רק בעדנו, גם כשקשה לראות, ואולי דווקא.
לאהוב אותו. ואהבה היא רגש שבונים.. ע"י התבוננות כנ"ל.
כן התחלתי להטיף.. אוף. ואני בכלל לא יודעת מה לומר לך.. רק מסתבכת עצמי.
שתדעי שהכנות שלך נגעה בי.. ואם תרצי לשאול משהו, או בכלל.. אני כאן.
כתבתי לך ולא עלה.
רק שתדעי שקראתי. ו..הזדהיתי..
ו..אני אחזור בהמשך להגיב שוב.
בתקווה שתעזי לקרוא..
אנחנו תמיד משכנעים את עצמנו בזה.
ושוב ושוב זה לא נכון.
אוח… מסכימה איתך.
הרצון האנושי והכואב הזה, שמתעקש שוב ושוב.
אולי.
אבל לא כדאי לך
הייתי שואלת למה, אבל הסבירו לי כבר.
הבעיה היא שאני רוצה את זה גם כי לא כדאי לי.
תודה על התגובה!