׳כשסופרים יהלומים לא מתעייפים׳

ג׳ תמוז
היא עמדה בתור, מחכה כבר הרבה זמן. הרגליים כאבו לה והכתפיים היו כבדות למדי. היא הביטה על האנשים ונשים שמסביבה, מתרשמת מהכמות הגדולה שמגיעה לכאן,
ולחשוב שזה יום אחר יום, ואו.
מדי כמה דקות היא התקדמה בפסיעות שקטות ומהירות, ללא קול. אי שם בקצה האולם היא ראתה את הפתח, דלת שלא מפסיקה להפתח, פעם אחר פעם, בלי הפסק. ניכנסו גברים, נשים וטף. כולם עם אור על הפנים. כאילו יקבלו עכשיו מתנה.

הו, שוב צריכים להתקדם. היא הסתובבה אחורה לשניה והמשיכה קדימה. מתרגשת מהמטרים שמפרידים ביניהם.

השעות עוברות, כבר שעתיים שהוא עומדת, לא מסוגלת לזוז אפילו לרגע, היא יודעת שהיא לא תתחרט על זה, ההפך הגמור הוא הנכון. היא יודעת שהיא תיהיה גאה על עצמה.
צעד נוסף, ועוד אחד, ועוד. כבר כמעט שהיא מגיעה.
אוקיי, אז עכשיו זה הרגע, יש זוג לפניה ואז מגיע התור שלה, וכמה שהיא חיכתה לזמן הזה.
היא רועדת כולה, הזוג הצעיר צועד לחוץ, היא מתקדמת לאט, ומתחילה לדבר.

מאז עבר יום, והיא לא מצליחה להרגע, היא שמחה על זה שהיא הצליחה למרות הבושה, אבל משהו בתוך תוכה אומר לה שזה לא היה בסדר, זה לא כבוד לשאול דבר שכזה, וגם לבן אדם כל כך חשוב.

ישראל-תשפ״א

״…אישה אחת שאלה את הרבי איך הוא מסוגל ליהות כל כך הרבה שעות ללא מנוחה ולחלק דולרים לכל כך הרבה אנשים, הרי זה מעייף, מהיכן היה לרבי כוח לזה?״ הפסיקה המורה לדבר, הכיתה הייתה בשקט למרבה הפלא. ״כשסופרים יהלומים, לא מתעייפים”. המורה הביטה בי במבט חם, וגם בתלמידות האחרות.
ואני, שבסוף היום הזה שכבתי במיטה וכתבתי את המסר המדהים והענק הזה, הבטחתי לעצמי שבעזרת השם לעולם לא אשכח אותו, תמיד תמיד הוא ילך לצידי, ילך איתי, כדי להזכיר לי שכל יהודי הוא יהלום, לא משנה מה המצב שלו, לא משמה מה הוא עובר/אומר/עושה הוא זורח! הוא מלא באור וביוקר.
כי יהודי נישאר יהודי,
לנצח.
ובהזדמנות זו, אני רוצה להודות לו, לרבי שלי, על כל כך הרבה דברים, על הדרך שהוא מראה לי יום אחר יום, על ההזדמנות שהוא נותן לי ליהות החסידה שלו, וכמה שהזכות הזאת ענקית!. על זה שהוא חושב עלי בלי להפסיק, על זה שיש לי דרך כל כך יפה ועמוקה כדי להתחבר אליו, ועל זה שאני יודעת שתמיד, תמיד תמיד תמיד, יש לי את האפשרות לדבר איתו, לכתוב לו מעומק הלב שלי, לדעת שהוא שומע אותי, שרואה את הדמעות שלי, שמביט בי בגאווה, כי אני החסידה שלו,
אני ביתו.