שלא לשמה /64

ישראל

לפרק הקודם
ישראל
אתי ושייני עולות במעלית.

"אני ממש מתרגשת, אמא". שייני מחייכת בהתרגשות.

"בנתיים תשמרי עוד קצת את הסוד. אנחנו צריכים להיות מונחים לגמרי בשמחה של יהודה ודבורי וגם של דובי. מגיע להם". אתי מחייכת אליה חיוך מרגיע ומכיל. הן הגיעו השבת אצל יהודה בשביל סעודת הודיה על השחרור הסופי של דובי וגם על נס ההצלה של יהודה. ברוך השם הכל הסתדר על הצד הטוב ביותר.

יהודה התקשר לכל המשפחה ולכל התורמים כדי להודות להם ולשתף אותם בבשורה הטובה.

שייני מחייכת. היא רוצה כבר לבשר את הבשורה המשמחת, במוצאי שבת היא תפגש בפעם אחרונה עם יענקי ויסגרו את השידוך. הם יקימו עוד בית בישראל. הבית שלה.

הן נכנסות אל יהודה, יש שם המולה רצינית. מלא בלונים מכל הצבעים ומלא אנשים, אתי מחפשת את יהודה או את דבורי, אבל מוצאת את אהרון שיושב מול מרים. אהרון קם לעברן. אתי רועדת, יהודה לא אמר לה שהוא גם מגיע.

"שלום שייני. שלום אתי". הוא מחייך מבוייש. שייני שיתפה אותו בקשר ליענקי, הוא שמח בשבילה. באמת שמח.

"שלום אבא״. שייני מחייכת במבוכה.

"שלום". אתי לוחשת.

"דבורי במטבח". הוא מסמן להם. אתי בורחות מהזירה ונכנסת למטבח. "דבורי! אני שמחה בשבילכם מזל טוב!". היא מחייכת.

דבורי מפסיקה את השיחה השותפת שלה עם גולדי ודינה, נגשת לחמותה.

"תודה, באמת ניסים. הרגשנו את יד השם. יהודה במטבח לא נראה לי שכדאי להפריע לו". היחסים בינה לבין יהודה כבר נרגעו. הם חזרו לעצמם. וגם יהודה, הוא לגמרי נראה בעניינים. "בואי, דובי בחדר שלו עם כל בני דודים". הוא בעל השמחה.

הן צועדות לחדר הבנים. כל הילדים יושבים על הרצפה ומקשיבים לדובי שמספר להם על התאונה. הוא נעצר מסתכל על סבתא שלו.

"זיידי!" הוא מתגלגל אליה, הילדים מחייכים, הם נמצאים במתח.

אתי מתכופפת אליו. "דובי! מה שלומך? איך זה לחזור לגמרי הביתה?" היא נושקת לו. דבורי עומדת מאחורי חמותה, גאה בבן שלה.

"כיף ממש. אני באמצע לספר להם איך המכונית פגעה בי". הוא צוחק.

"אני לא אפריע לך. העיקר שאתה בריא". חלקית.

"דובי, כדאי שתגיע לסלון. כולם באו לראות אותך ועוד מעט נכנסת שבת". דבורי מסדרת לו את הכיפה החדשה.

"בסדר". הוא מתגלגל אחריהם. כל הילדים קמים מהרצפה וצועדים אל ההורים שלהם.

אליהו ויהודה מדברים בשולחן. נפתלי ואבא שלו משוחחים ביחד בהתלהבות, נפתלי קיבל אישור ממיכל להשאר עוד קצת בארץ. אבא של יהודה מתקרב לבנים שלו ומצטרף גם לשיחה. מרים יושבת בספה ומדברת עם שייני. במטבח נמצאות גולדי ודינה וגם אשתו של שלומי הגיעה לשמחה. מיכל כבר התקשרה לפני שעה וברכה את דובי וגם את יהודה ודבורי.

דבורי מגלגלת את דובי למרכז הסלון. כולם מפסיקים לדבר ומתקרבים אליו. יהודה קם מהשולחן וצועד לכיוון הבן שלו, דומע מהתרגשות. מסתכל על דבורי. המבט של שניהם נפגש. הם מחייכים. טל ניגשת קרוב לבת שלה.

"אממ…", דובי מתבייש מהמעמד. "רציתי להודות לכולם שבאו לשמוח על זה שחזרתי הביתה. תודה לכולם שעזרו לי בבית הרפואה או לאלו שנשארו בבית. או גם אלו שעזרו לאמא שלי כשהיא בכתה", דבורי צוחקת בין הדמעות, כולם צוחקים בהקלה. הילד שלה הבחין בהכל. "שבת שלום". דובי מסמיק ומתגלגל אל אבא שלו. יהודה מחבק אותו ובוכה.

גם דובי.

המעמד מצמרר, כולם מנגבים דמעות. יהודה משחרר את דובי מהחיבוק שלו ואז הם שומעים דפיקות בדלת, יהודה פותח. מופתע לראות את פרופסור צ'בסקי.

"פרופסור ברוך הבא!" הוא מכניס אותו.

"עכשיו אני נדב, בבקשה ממך". הוא קורץ לו. מבין שהגיע ברגע השיא, הוא מסתכל על כל האנשים שסביבו הם כולם מסתכלים עליו, חלקם כבר מכירים אותו.

"פרופסור!", דבורי מתקרבת אליו, מופתעת. "איזו הפתעה!"

"באתי לראות את הנס הקטן שלי", הוא מחייך. "איפה הוא?" הוא מחפש ומיד מבחין בכיסא הגלגלים ובדובי שבתוכו.

יהודה מתקרב אל דובי ולוחש לו משהו באוזן, דובי מסתובב אל הפרופסור מחוייך.

"שלום". דובי מושיט לו את היד.

הפרופסור מתכופף אל דובי, לוחץ לו את היד. "באתי לראות את הגיבור שלי". הוא מחייך חיוך רך.

יהודה מכחכח בגרונו ואז מסביר לאנשים מי הוא אותו יהודי יקר.

"זהו פרופסור צ'בסקי. נדב", הוא מחייך אל הפרופסור. "חוץ מהרופא הגדול בעולם, השם, היה גם אותו שעזר לנו בכל המבוך שאליו נתקלנו. הוא זה שנתן לדובי את הטוב ביותר, דאג לו כמו בנו יחידו. לא התייאש והמשיך לנסות לשפר את המצב של דובי. בישר לנו את הבשורות הלא טובות, אבל גם דאג לעדכן אותנו בבשורות הטובות", יהודה דומע, הוא מתרגש. "אנחנו מודים לך".

דבורי גם בוכה. אמא שלה מחבקת אותה.

הפרופסור נבוך.

"זה התפקיד שלי", הוא פולט ומכחכח מעט בגרונו. "לנווט אוניה זה דבר לא פשוט, צריך לדעת להיות ממוקד, אופטימי, אחראי ובעיקר סבלני. העבודה שלי היא כמו אותה האוניה. לפעמים יכול להופיע סופה, שיבוש או החמרה במצב של המטופל, שתאיים להפיל את כל הנוסעים בה, המשפחה, החברים והמכרים של המטופל. אבל לפעמים אחריה מגיע רוגע וגלים שקטים. בעבודה הזו מה שמחזק אותי זה שלא הכל בידיים שלי, יש קפטן אחד גדול שמחזיק בידיים שלי ועוזר לי לנווט את האוניה, אני עצמי חייב לשתף, שהאמונה והביטחון שהיה לזוג הזה שינתה אצלי משהו. דובי עצמו היה נחוש להתקדם, להקל על ההורים שלו. ", הוא צובט לו בלחי. "התודה מגיעה לכם, שסמכתם עליי ונתתם לי את הזכות לטפל בדובי הגיבור הזה".

אבא של דבורי מתקרב אל פרופסור צ'בסקי, הם מדברים קצת. יהודה יוצא לקחת אוויר. מודה להשם על הכל. גם על הדמעות. הצער. הכאב, אבל עם זאת על הניסים. הליווי. העזרה. ובעיקר האהבה.

יהודה שומע את הכרוז, שעוצר את רגע השמחה.

"הלוויתו של היהודי נחום בן משה זלמן זכרונו לברכה, תצא בשעה..." יהודה מזדקף. מנגב את הדמעות שלו. נחום. נחום נפטר?

דבורי שומעת גם ויוצאת לבחוץ מתקרבת ליהודה "זה נחום?".

"כן". יהודה עונה. לא מסתכל עליה בחזרה. מנסה לחפש רגש של צער או רחמים, אבל כלום.

"ברוך דיין האמת". דבורי לוחשת, מצטערת.

"כנראה שהוא השתולל מול אלכסנדר". הוא לוחש. נזכר באמרה- בנפול אויבך אל תשמח.

"גולדי, מה יהיה איתה?"

"היא בכל מקרה גרושה, אבל כדאי שתהיי איתה. בטח קשה לה". הוא מסתובב חזרה אל הרחוב. נחום דאג להשבית לו גם את השמחה עכשיו.

דבורי מסתובבת, מבינה שיהודה צריך שקט ובדידות. היא נכנסת לסלון, גולדי שם. עומדת קפואה. דבורי מתקרבת אליה, מבינה שגם היא שמעה את ההכרזה.

"אני מצטערת גולדי". היא מחבקת אותה.

גולדי פורצת בבכי. "אין על מה. אני חושבת שעדיף שהוא יעלה למעלה במקום להשאר איתם". היא בוכה.

יהודה מתקרב אליה. גולדי מסתכלת עליו. "נחום לא היה אדם רע", היא בוכה. "הוא היה טוב. טוב מאוד. פשוט הוא התבלבל. הרגשות נעלמו לו. בבקשה תמצא מקום בליבך וסלח לו". היא מתחננת, לפחות שנחום יעלה נקי. חוץ מכל העבירות שהוא לוקח לו איתו, למעלה.

יהודה עוצם את העיניים. הדמעות זולגות. "אני סולח״ הוא נושם עמוק, עוצם עיניים. ״סלחתי״. הוא מחייך. דבורי גם.

שאלו חכם במה יתנקם אדם בשונאו? אומר: שיוסיף מעלה יתרה בעצמו.

"אני הולכת דבורי. לחלוק כבוד אחרון לנחום", גולדי בוכה. "הילדים יכולים להשאר כאן?"

"כן בטח. לכי". דבורי מחבקת אותה עוד פעם אחת.

גולדי נפרדת מהם ויוצאת. יהודה מתקרב לדבורי.

"את חושבת שאני אלך גם?" הוא לא בטוח בעצמו.

"מה שאתה מרגיש". היא לא רוצה להכריח אותו.

"אני הולך. ואחזור לפני שבת". הוא מחייך אליה ויוצא מהר. שלא ישאלו אותו שאלות מיותרות.

אף אחד לא מודע לזה שנחום הוא זה שהציל את יהודה ממוות בטוח.

© כל הזכויות שמורות