שלא לשמה /26

לוס אנג׳לס

לפרק הקודם
לוס אנג׳לס
שולמית צועדת בבית הוריה, ומתיישבת במטבח.

בעוד שבועיים המשפט. כולם מסביבה רגועים, אפילו עורך הדין שדיבר איתה אתמול היה נשמע רגוע. רק היא נמצאת בלחץ היסטרי. יותר נכון היא מאוד מבולבלת. היא לא מפסיקה לדמיין את המשפט: היא תהיה בצד של התובע וסטיבן, בעלה, יהיה בצד שהנתבע. וכשהשופט יבקש ממנה לדבר היא תתחיל לגמגם ותסביר—

בעצם, מה יש לה להסביר? שהיא לא רוצה לגור עם סטיבן? שהיא רוצה לקחת בחזרה את טימי? היא תספר את כל ההתנהגות של סטיבן כלפיה? איך סטיבן יגיב??

"שולמית?" אמא שלה ניגשת אליה. שמחה ששולמית סוף סוף חזרה הביתה.

"כן, קרה משהו?" אמא שלה החליטה להרדים את ג'ני. שולמית לא היתה רגועה אבל אודט התעקשה שג'ני צריכה להתחיל להכיר אנשים חדשים ולא להיות כל היום רק עם אמא שלה. שולמית נאלצה להסכים איתה.

"לא לא. ג'ני הרגע נרדמה. ממש סוויט גירל. אבל מה איתך?"

"מה איתי?" היא לא מבינה מה השאלה.

"התכוונתי איך את מרגישה? בלחץ?"

שולמית לא מצליחה להבין אותם, ברור שהיא תהיה בלחץ. יש בכלל אופציה אחרת? "כן, מאוד"

"רוצה לשתף אותי?" היא לא תכריח אותה.

"כן אולי. אמא את לא חושבת שהיה עדיף להתגרש?" ואז ממילא כל הבעיות היו נפתרות. היא לא תהיה אשתו של סטיבן, וסטיבן לא יהיה בעלה. ואז גם כל אחד מהם יהיה רשאי להיות עם הילדים.

"והוא היה מסכים?" ברור לה שלא.

שולמית חושבת. לא, סטיבן בחיים לא יסכים להתגרש. אחד, בגלל שברור לה שהוא עדיין אוהב אותה למרות הכל. שתיים, זה ישפיל אותו כל כך והוא לא יסכים לכזה דבר.

"אולי… לא כדאי לנסות?" היא מפחדת לגשת ישר למשפט. מפחדת ממה שהשופט יפסוק. מפחדת מסטיבן.

"בשביל מה?" אבא שלה נכנס למטבח, מצטרף לשיחה "כדי למרוח עוד כמה שבועות ואז שוב להגיש תלונה אם הוא לא יסכים? שולמית, עדיף לגמור עם זה וזהו"

"אני לא יודעת. אני מפחדת לגשת למשפט, אני לא יודעת מה השופט יפסוק. אולי עדיף לנסות להתגרש ואז יהיה הסדרי ראייה ואני יוכל להיות עם שני הילדים שלי" וגם סטיבן, לצערי.

אודט מסתכלת לעבר בעלה, אולי באמת זה כדאי.

דיוויד נאנח. כל הסיפור הזה כבד מידי "ואם הוא לא יסכים להתגרש?"

"אז נלך לבית המשפט" היא עונה בלחש.

"אז לבטל את התביעה?" הוא כמעט מתייאש.

שולמית שותקת. חושבת.

"לא. אני אתקשר אליו ואשאל אותו. אם הוא יסכים אז נתגרש ואם לא, אז הכל יהיה כפי המתוכנן, נלך לבית המשפט" ונקווה לטוב.

"מתי תתקשרי אליו?" אודת מבררת.

"עכשיו?" היא מסתכלת בעיניים של ההורים שלה. כמה שהם נפולות. כנראה בגלל כל הצער והכאב שהם עברו בגללה.

"עדיף" אבא שלה החלטי. בשביל מה למרוח את הזמן?.

שולמית פתאום קולטת את מה שהיא הולכת לעשות. היא תתקשר לסטיבן ותדבר איתו. היא תדבר איתו! היא מרגישה פרפרים בבטן. ולא מהתרגשות. היא נושמת עמוק ומסמנת להורים שלה להישאר לידה.

היא מחייגת. שמה את השיחה על רמקול. מתפללת שהוא לא יענה. אבל תפילתה לא נענית, כמו בהרבה תפילות.

"הלו" הקול של סטיבן רך כל כך, והיא מספיקה להתבלבל.

"סטיבן?" היא מרגישה איך שהאוויר נתקע לה בקנה הנשימה.

"כן שלומית. מה שלומך? איך עברה הטיסה?" הוא יודע בדיוק מה יתפוס את אשתו. אבא שלו הסביר לו שלא כדאי להיות קשוח איתה.

היא לא יודעת מה לענות, אבא שלה מסמן לה להיות עניינית "בסדר".

"יופי! איך ג'ני?" הוא שמע מחבר שלו שהבעיר את הבית של שולמית, שהילדה שלו היתה בתוך הבית. כמה שהוא דאג לה.

"בסדר" אף מילה אחרת לא מצליחה לצאת לה מהפה.

"אני שמח לשמוע. איך את מרגישה?"

שולמית עוד רגע בוכה, היא לא רוצה להיכנע לקול הנעים שלו, אבא שלה שוב מסמן לה שלא להיסחף.

"בסדר" שוב המילה המעצבנת הזאת!

"מצוין. בשביל מה התקשרת?"

היא מרגישה את החיוך שלו מעבר לקו. היא תהיה חזקה ולא תכנע "אני רציתי— זאת אומרת אני רוצה שניתגרש" זהו היא הניחה את הכל על השולחן.

"מה??" לכזה שיגעון הוא לא ציפה. הוא לא רצה להגיע כל כך רחוק. בכלל לא.

הפעם שולמית מרגישה יותר בטוחה "כן. אני רוצה שניתגרש".

"אבל—" הפעם הוא זה שמגמגם "אבל למה?" הוא יודע בדיוק למה.

שולמית לא מרגישה נעים לדבר מול ההורים שלה על כל מה שהיא עברה, אבל היא עונה לו "אתה באמת רוצה לדעת? להזכיר לך למה הגעתי לבית החולים אחרי שחזרת מהכנסייה? להזכיר לך את ההתנהגות הבוטה שלך כלפי? את כל ההשפלות. המכות. הצער. את זה שהילדים שלנו בטראומה" היא מחזיקה חזק חזק את הדמעות שלה.

אודת ודיוויד מופתעים. הם לא ידעו בכלל ששולמית הגיעה לבית הרפואה בגלל סטיבן.

"שולמית. אני יודע שלא הייתי בסדר. אבל אני מבטיח להשתנות. אני גם נפגעתי מזה שברחת מהבית יחד עם ג'ני שלנו. את יודעת כמה טימי נפגע מזה?" הוא עושה את עצמו נפגע.

הדמעות עושות את שלהן.

סטיבן ממשיך "אבל אני שתקתי, והבנתי שמגיע לך חופשה" חופשה מטלטלת. הוא מגחך לעצמו.

"חופשה?" הוא הגזים "על איזה חופשה אתה מדבר? אתה שלחת לי איומים כל רגע פנוי. שרפת לי את הוילה. סיכנת את הבת שלך. על איזה חופשה אתה מדבר??"

אז היא כן יודעת שזה אני. טוב לא נורא. "תקשיבי ותקשיבי לי טוב. נכון אני זה שהבערתי את הדירה שלך בצרפת ונכון שהמכתבים הם ממני. אבל את לא תעשי מה שבא לך. עשית מספיק שטויות. את הרגע חוזרת הביתה יחד עם ג'ני. אחרת—"

"אחרת מה?" דיוויד מתפרץ. הוא לא יתן לבת שלו להיות מושפלת.

"הווו שלום לך מחותן. לא ידעתי שאת כזאת פחדנית שולמית, שמרגישה חייבת לדבר לצד ההורים שלך, ולא יכולה לשוחח בנחת עם בעלך" הוא לועג לה. הוא לא מפחד מהמחותן שלו.

"אתה לא תדבר אליה ככה, שמעת?" הוא מתפרץ. מרגיש איך שהכעס עולה לו לראש.

"הא כן ולמה? אני לא מפחד מכם" הוא פונה לשולמית, מתעלם מזה שעוד אנשים מקשיבים לו "שולמית תקשיבי, אם את לא חוזרת הרגע הביתה טימי יסבול. וזה יהיה על מצפונך. את כל העצבים שלי עלייך אני אעביר לטימי. מקווה שימי ראשון זכורים לך?" הוא מאיים.

שולמית מצטמררת. גועה מבכי.

דיוויד עונה בקול משועשע "נפלת בפח, יקירי"

"באמת? וזאת למה?" מה יש לו להיות רגוע כל כך?

"השיחה מוקלטת!" הוא עונה בקול מנצח. שולמית פותחת עיניים מופתעות. היא נזכרת שאבא שלה לחץ על לחצן בטלפון לפני שהיא חייגה לסטיבן. אבל לא העלתה על דעתה שזה יהיה כדי להקליט את השיחה.

"מה?!!!" חוצפה!

"מה שאתה שומע. אתה הרגע הודית בכל האשמות נגדך. עכשיו אני אהיה ברור, אתה תתגרש מהבת שלי או שנלך לפי התוכנית וניפגש בבית המשפט. יחד עם ההקלטה הזאת שמראה על כמה שאתה לא יציב ועד כמה זה מסוכן עבור הילדים להשאר לגור איתך. אל תצפה להנחות"

"אתם פשוט—" חוצפנים. מנובלים. אכזרים. ולצערי מתוחכמים.

"תזהר, כל מילה ממך תשמע יותר גרועה מהראשונה. אז אני נותן לך עד מחר לחשוב ולהחליט"

"רגע! אבל אם אנחנו ניתגרש ותשמיעו את ההקלטה אז הם גם לא יתנו לי הסדרי ראייה וגם בבית המשפט. אז מה זה עוזר?" הוא קולט.

"אתה צודק. זה לא עוזר" הוא מחייך. שולמית לא.

"אבל זה הילדים שלי! אתם לא יכולים לעשות לי את זה!" הוא מרגיש כזה מושפל. חבל שגם אבא שלו לא מתערב גם בשיחה.

"ואתה כן יכול להבעיר את הבית שהבת שלך נמצאת בו? אתה כן יכול להתעלל בהם?"

"זה הילדים שלי!"

"להתראות סטיבן" דיוויד מנתק. שומר את ההקלטה.

שולמית מרגישה לא בנוח. סטיבן צודק זה הילדים שלו. וגם אבא שלה, במקביל, צודק. "אולי יהיה אפשר לסדר את זה שהוא כן יוכל להיפגש עם הילדים?" היא מרגישה מטופשת. אחרי איך שאבא שלה דיבר. אבל סטיבן הוא אבא של הילדים שלה. לא איזה אדם זר.

"ברור! לא התכוונתי באמת להפריד אותו מהילדים, זה רק היה כדי להראות לו לאיפה זה יכול להתגלגל. אל תדאגי אני לא עד כדי כך אכזרי. הוא יוכל להיפגש עם הילדים. אבל נחכה עד מחר לראות מה הוא יחליט"

"טוב" היא באמת עייפה "תודה רבה לכם. אני לא יודעת איך הייתי מגיבה אם לא הייתם כאן" בעצם אני כן. הייתי חוזרת הביתה כמו כבשה מובסת. ישר לתוך פיו של הזאב.

"את הבת שלנו, ונעשה עבורך הכל" אמא שלה מבהירה לה. בחיוך.

"תודה, לילה טוב" היא מחייכת אליהם. היא עולה לקומה השנייה, לחדר שלה ושל ג'ני. היא תספר למיכל מחר את כל מה שקרה. היא מתגעגעת אליה מאוד. לחיזוקים ולחיוכים שלה. לאווירה השקטה והנוחה.

© כל הזכויות שמורות