יצאתי מ..הכפר הערבי

שבוע טוב ומועדים לשמחה, שותפות יקרות!
השבוע, מתארחת במדור שלנו אורנה (שם בדוי) שאמנם כעת היא בראש משפחה חרדית לא קטנה, אבל עד לפני כמה שנים, היא הייתה במקום אחר לגמרי.
תצטרפו אלינו כדי לשמוע ממנה על יציאת המצרים שלה.

שבוע טוב, שותפות יקרות,
האמת היא שכששרה פנתה אליי (יש לנו חברה משותפת) נרתעתי מאוד מכל העניין. מעולם לא סיפרתי על העבר שלי בצורה כזו פומבית, תמיד העדפתי לשמור את הפרטים עבור עצמי. אבל כששמעתי על האתר ממנה והבנתי שיכול להיות שהסיפור שלי ייתן לכן תובנות בהתמודדויות שלכן, הסכמתי כמעט מיד. האנונימיות נתנה את הפוש האחרון.

1. האם עשית את היציאה שלך לבד או עם מישהי או שמישהי בכלל עזרה לך בתהליך? (במבי)
אין אדם מתיר את עצמו מבית האסורים. אני לא חושבת שיש אדם שיכול לצאת מהמיצר שלו לבד. לא משנה מהי ההתמודדות, הקב"ה דואג תמיד שיהיו שליחים טובים לעזור לנו לצאת מתוך הבור. ואם לא שליחים, אז הוא בעצמו. אני יצאתי ממציאות החיים הקודמת שלי, מהכפר הערבי ומהקשר עם מי שקראתי לו בעלי (כמובן שעל פי הלכה לא היו אלו נישואים..) בעזרת חברת ילדות שלא הסכימה לוותר עליי. ואם זה מעניין אתכן, אז היא חב"דניקית 😉 היא הייתה סוג של חבל הצלה. כמובן שהיו מעורבים עוד גרומים, כמו יד לאחים, שזו הזדמנות נהדרת להודות להם והמשפחה שלי כמובן אבל היא תמיד הייתה שם. ודאגה שאדע וארגיש את זה.

2. כמה זמן זה לקח? (היציאה לחופשי) (אלוקותת)
בסך הכללי הייתי בכפר שנתיים וחצי. כשיצאתי לחופשי הייתי צריכה לשמור על פרופיל נמוך יחסית בחו"ל, גם התקופה הזו הייתה כשנתיים וחצי. ממש זה לעומת זה. הייתי באחת ממדינות אירופה, בבית חב"ד, מעדיפה שלא לספר את הפרטים, רק יכולה לומר שיש לכן במה להתגאות. חב"ד זו המשפחה השניה שלי. עכשיו עולה בי המחשבה, שהתהליך הזה אף פעם לא יכול באמת להסתיים.. אמנם לקח לי 5 שנים לצאת במובן הטכני ולחזור לארץ, אבל זה מלווה אותי עד היום. מאמינה שעד ביאת משיח.

3. בדרך לחרות, כשנפלת מה החזיק אותך? (לב משופשף)
אני חושבת שמה שהחזיק אותי הייתה החברה הטובה שלי (נקרא לה חי'ה, חב"דניקית אמרנו, לא? אבל זה לא באמת השם שלה), הרצון לחזור למשפחה, לחיות חיים נורמליים. זה היה מאוד חזק אצלי. ברגע שהבנתי שאני יכולה לעשות את זה, שזה בכוחות שלי, זה הרים אותי גם בנפילות הכי קשות. היום אני מבינה שהדבר הראשון שהחזיק אותי היה הקב"ה. ואני הייתי קשת עורף. לא היה קל להחזיק אותי.

4. כמה זמן היית בגלות? (משהי)
כמו שאמרתי, הסך הכללי היה בערך 5 שנים. אולי גם התקופה שהייתה לפני שברחתי לכפר… 5 וחצי שנים.

5. איך ולמה נכנסת לשם? (פנקס עם נקודות)
אוהו.. אני לוקחת נשימה עמוקה. היום אני מסתכלת אחורה ואני בעצמי לא מבינה איך הגעתי לשם. הכל קרה כל כך מהר. לא היה חסר לי כלום. הייתה לי משפחה אוהבת והאמצעים הגשמיים היו ברמה טובה. לא היינו עשירים אמנם אבל לי לא היה חסר דבר.. הריגוש והשוני מכל החברות שתמיד נראו לי קטנות ולא מבינות גרמו ללכת ולהתקדם קדימה. לזכותי ייאמר שבתחילת הקשר לא ידעתי שהבחור ערבי. לא היה פרט אחד שהייתי יכולה לחשוד בו!

6. את מתגעגעת לפעמים למצב הקודם?(פנקס עם נקודות)
חד משמעית, לא. זה היה מצב עקור. הייתי נדה ונעה בעולם כמו עלה נידף. הרגשתי עצמאית, חופשיה כשבעצם הייתי בכלוב גדול. כלואה בחלומות ילדותיים, מנותקים מהחיים. חשבתי שאני יודעת הכי טוב מה טוב בשבילי… לא לקח הרבה זמן להתעורר לצערי..

7. מהו בשבילך ה'חופש' האמיתי? (פנקס עם נקודות)
להיות מחוברת לאלוקים. על אמת. נולדתי בבית שומר תורה ומצוות. אבל תמיד הרגשתי שאני עושה כי חייבים… לקח לי זמן לרצות את זה. שנים. לקח לי זמן להבין שבעולם הזה כולם משועבדים למשהו. למישהו. השאלה למי.. לא רציתי להשתעבד למקום הגשמי שלי.. עשיתי את זה פעם אחת והבנתי ששם אין אושר ולא שמחה אמיתית. יש הרבה ריק. עבד מלך-מלך. קשה לי להעביר לכן את זה במילים כתובות.. אבל זו באמת התחושה. נכון, התורה והמצוות מגבילים אותנו, הרבה, בכל דבר. אבל אין אפשרות לחיות בעולם הזה בלי מסגרת כלשהי… זה פשוט בלתי אפשרי. אז אני העדפתי מסגרת אלוקית מאשר של בשר ודם שלא הובילה אותי למקומות טובים. לקח לי זמן.. היום אני באמת מרגישה את זה שאני בת חורין.

8. מה הרגשת לפני? ואיך הרגיש שיצאת? (שרוש)
וואו. שאלה שגדולה עליי. מלא רגשות היו שם. התמסכנות ופחד, תקווה אמונה לפעמים, ניצנוצים של ביטחון, כעס וחרדה. כשיצאתי היה הרבה אי וודאות במקום הטכני, לא ידעתי מה יהיה אבל הייתה תחושה פנימית שיהיה טוב. ידעתי שכשאני עושה כזה צעד לכיוון בורא עולם הוא יקבל אותי. לא משנה עם איזה שק אני מגיעה… והגעתי עם קונטיינר.

9. האמנת שאי פעם תצליחי לצאת מהגלות? (אננס)
בהתחלה בכלל לא חשבתי שזה גלות, אז ההגדרה משעשעת אותי. אבל ברגע שהבנתי שאני בכלא הייתה תקופה ארוכה שלא האמנתי. חי'ה, החזירה לי את הביטחון. היא והאגרות קודש. זה היה נס בכלל שהצלחתי לתקשר איתה משם. אני כל כך מעריכה את זה.. לא מובן להיות עבור חברה כמו שהייתי.

10. מהו הדבר שהכי עזר לך לצאת ולהגיע לגאולה? (אננס)
הדימיון שלי שאחז בכל הכוח במציאות אחרת. במקום שפוי ונורמלי ואפשרי. סוג של חלום מאוד חזק. מטרה. לשם אני אגיע. לקח זמן עד שהאמנתי בו.. וברגע האמת, למרות התמיכה שהייתה, הייתי צריכה אני לעמוד במקום שלו חוסר וודאות ולהאמין. זה לא קל… הייתה לי הרבה סייעתא דשמייא.

11. עברת שינויים פיזיים בעקבות כך? (#נורמלית)
כשיצאתי מהכפר הייתי צריכה לא להיות דומה לאורנה שהם הכירו (כמובן ששם היה לי כינוי ערבי..לצערי) אז שיניתי מספר דברים במראה החיצוני שלי. אורך השיער, עדשות.

12. את חושבת שאת צריכה לשכוח את החוויה שעברת? את רובה או בכלל לא? (#נורמלית)
הייתי רוצה. מאוד מאוד. מבינה בראש שלי שלא הייתי יכולה אחרת. זה מה שעשה אותי אני..  אז אני לא חושבת שאני צריכה לשכוח את החוויה הזו.

13. מה את יכולה להמליץ לאנשים שהיו כמוך? (#נורמלית)
לספר. לא להישאר עם החוויות והחששות שלנו. לא לחשוב שלבד אני יכולה. לוותר על האגו ולהודות בטעויות. אם הייתי מרגישה בנוח להודות בטעות שלי הייתי יכולה לצאת הרבה יותר מהר מהמקום בו הייתי.

14. זה היה תלוי בך? הכוונה שעברת את זה בגלל עצמך שאת רצית את זה או בגלל שזה מה שהחיים זימנו לך? (ילדה)
שאלה מעניינת, אני חושבת שזה שילוב של 2 הדברים יחד.. מצד אחד הקב"ה יצר לי מסגרת חיים מסוימת, עם בחירה שהיא שלי. אז כן, בחרתי בדברים שהם לא היו נכונים.. אבל אני מאמינה בהשגחה פרטית. מה שהיה, הקב"ה זימן לי ואני בחרתי באופציה הפחות טובה. אבל עדיין היא הייתה אופציה. מבינה?

15. היה רגע שנשברת? (התו השמיני)
המון. מלא פעמים. החכמה לא להתפעל מהנפילה. לחשוב שהכל יעבור חלק זה יומרני… ברור שיש נפילות. והרבה. בכל התמודדות. אוקיי, נפלתי, זה כואב. הלאה. ברור שה לא ככה טכני בחיים, וכשנופלים זה כואב, מאוד מאוד. אבל כשהכאב נחלש.. או שהוא כבר בבחירה שלי ואני זו שמתעקשת להיות תקועה במקום שכואב לי זו כבר התעללות של ממש.

16. מה את חושבת שהיה הכי חשוב בתהליך היציאה לחירות שלך? (התו השמיני)
לא יודעת אם יש לי תשובה לשאלה הזו. הכי חשוב זה גדול.. מנסה לחשוב.. אני חושבת הרגע שהפסקתי לקחת אחריות בלעדית על חיי ושיתפתי את הקב"ה. בחרתי להושיט לו יד בחזרה. הוא מושיט לי יד תמיד.