היכן נפגוש את הלב הענק של עמ"י?

מקרה אחד מיני רבים
איתי נכנס למאפיה בצעד עייף, מחפש במקרר המשקאות פיוזטי קר ולוקח גם 3 בורקסים מלוחים וחמים.
הוא נעמד בתור האינסופי, מייחל שתורו כבר יגיע. דקה שתיים והופפ הוא עומד מול המוכר, מניח את הבורקסים והשתייה על הדלפק ושולף את ארנקו.
– – –
הם עומדים בשורה על הדיונה ומחכים לפקודה שמן הסתם תבוא בקרוב.
הם צודקים, חלקית, כי לפני כן באה שאלה: "תוך כמה זמן אתם עוקפים את השיח וחוזרים חזרה?" הצביע המפקד אל עבר שיח מרוחק.
"40 שניות" אומר החייל מהקצה השמאלי של השורה.
"לפחות חמישים וחמש שניות!" אומר חייל אחר.
"25 שניות" מחליט המפקד. "צא!" פוקד.
החיילים רצים לעבר השיח במהירות המרבית, עדיין תמהים על הזמן המועט שנתן להם המפקד לביצוע והשלמת המשימה, אך הם לא שואלים שאלות. הם עוקפים את השיח וחוזרים אל הנקודה ממנה הגיעו.
"עמדתם בזמן?" שואל המפקד בקול קשוח.
"לא, המפקד" אומר פיקודו.
והם יוצאים לסיבוב חוזר בהוראת המפקד.
"צלחתם את המשימה?" המפקד שואל שוב לאחר הסבב השני.
"לא"
והם, כמובן, יוצאים לסבב שלישי.
ככה עשר פעמים. עשר פעמים החיילים יוצאים מנקודת ההזנקה, רצים לעבר השיח, עוקפים אותו וחוזרים חזרה.
"עמדתם בזמן שהקצבתי?"
"כן המפקד" הם צועקים את צמד המילים בשארית הכוח שעוד נותר להם.
והם עוברים לתרגיל הבא…
ככה הם, החיילים שלנו, פועלים מתוך רצון להגן עלינו, על עם ישראל.
להוטים הם, להציל, להגן ולשמור עלינו.

– – –

"הלוו, חייל אתה לא משלם על זה חבוב!" המוכר אומר- צועק.
איתי נבוך, "לא, זה בסדר, אנ-",
"הכל טוב ותחזיר את הארנק בבקשה, הבא בתור" המוכר מתעקש שהוא לא ישלם, מה הוא יכול לעשות למען ה'??
הוא מרים את הקיטבג הכבד ויוצא מהמאפיה עם חיוך ענק על השפתיים.
עם ישראל.
– – –
אותו סיפור שכתוב למעלה התרחש ממש לפני כמה שבועות כשנכנסתי לאחת מהמאפיות אצלנו בעיר.
אומנם לחייל כנראה לא קראו איתי והוא לא בדיוק עבר לפני כן את האימון על הדיונות, אבל מה זה משנה? העיקרון הוא אותו עיקרון, יש כאן דבר מדהים!
המוכר הזה, עם האהבה העצומה שלו, לא נתן לחייל לשלם על המאפים.
המקרה הזה עשה לי את הבוקר, כל הדרך חזור, אל הבית, אני מהרהרת ומחייכת.
זה כל כך כייף ועושה טוב לראות את האהבה והאחדות שיש בתוך העם שלנו, לראות את האכפתיות.
מוכנה לחתום לכן שאין את זה בעוד ארצות אחרות.
זה משו מיוחד, שיש לנו. אשרינו שזכינו!