בן אדם לרגע

מעודדת

בן אדם.
יכול לייעץ, לעזור, להסביר, להבהיר, להכיל ואפילו להצליח לשכנע ולרומם את החבר שלו.
בן אדם.
יכול להרגיש שוואלה כן, הכל לגמרי מונח לי בפנים.
הנה, תראו…אני מוערך בזכות עצמי, בזכות הידע שצברתי, בזכות האמת שלי.
אני מוערך בזכות הקבלה הכנה שלי, בזכות האופק הרחב שלא מפחד להקשיב למקרים קשים מאד, נמוכים מאד, כואבים מאד.

אז אני מעודדת, מזכירה למי ששקוע בכאב שיש שמיים מעליו. שהכל פתוח-תמיד.
שהחלק אלוקה שלו צמא ומשתוקק. שאין רע יורד-יש רק כואב.
אני מאמינה בכל הדברים האלה. לחלוטין. באמת האמתית ביותר.
וכשהם יוצאים ישר מהלב הכנה והחמוד שלי עם הגומות-הם מתקבלים.
אנשים עשו שינוי בזכותי, אני מודעת לזה.
הקב"ה הוביל אותי להשפיע ולשנות תפיסת עולם לכמה וכמה נשמות בעולם.

ואז הגיע רגע כואב. כואב בחדות.
כואב כל כך, שהקרום הדק שסביב ללב שלי עוד רגע נקרע.
רגע כואב כל כך, מאכזב כל כך, משפיל כל כך, נוראי.
וכמה אני רוצה להגיד 'רגע רע, הוא לא טוב לי בשום צורה, טיפת טוב אין לי פה!'.

ואז אני נזכרת, בכל אותם אנשים שאמרו לי בדיוק אותו דבר. והמקרים שלהם היו הרבה יותר קשים. נזכרת במה שעניתי להם אז. נזכרת בדמעות שעלו להם בעיניים. בחיבוק שקיבלתי מהם אחרי שעות ארוכות של פתיחות, בתודה שהם הגו.
מבינה שאם לא אני…אף אחד לא יגיד לי את המילים שה' שלח לאותם אנשים דרכי.
אז אני בעצם רק נבחנת…כל המילים האלה היפות, הכל כך נכונות, אני באמת מאמינה בהן?

כי בן אדם בסוף. הוא רק בן אדם. שמאמין.