בחירה במבחן / 10

עדיין דמות?
לפרק הקודם

יום שני. לילה.
הכל מסביב  שקט וחשוך, כשאני יוצאת מפתח הבניין להליכה. לא בגלל דפיקות בלב או בראש. אולי לא בגלל דפיקות בכלל. רצון עמוק לשקט, לרוח… למקום שיתן לי את המרחב לו אני זקוקה… 'אף אחד לא רודף אחריך הניה' אני אומרת לעצמי בלחישה ונושמת עמוק.

אני מתקרב לחלק ההררי של השכונה, מתיישבת באנחה בספסל עזוב ומביטה בשמיים, 3 כוכבים מנצנצים פתאום, כמו לוחשים לי 'חיכינו לך'. אני מחייכת. שניה אח"כ אני מעיפה מבט, מוודא שאף  אחד לא ראה את אותו חיוך זחוח ואולי את המחשבות שבעקבותיו…

הרוח קרירה. צולפת. מעיפה את שערי, האסוף למחצה, לאחור. אני מתכרבלת עוד קצת ומהדקת את קצוות הסוודר. מה שעוזר מול הרוח, לאו דווקא עוזר מול המחשבות שמתפרצות. כאילו רק חיכו שאתן את דעתי עליהם..  כן, אני יודעת מהי הדרך הנכונה. יודעת שאחזור.

'את לא עושה כלום בשביל להגיע לשם' אני מצליפה בעצמי.

רק היום, ב2 בצהריים ישבתי על המיטה לבושה בחולצת קעמפ וגרב. למה אחד? פשוט כי היו דברים מעניינים יותר להתעסק בהם… תפילה? זמן קריאת שמע? ברכות? משו?

עיוות בלב. כלום…

חוזרים אחורה?
'הניה, את יודעת מה הדרך אבל לא עושה כלום בשביל להתקדם בה, מה זה שווה?'

הלב שלי טוען שזה שווה, אבל אני כבר חוששת שלא…

'אז מה? חוזרים אחורה?' קול לעגני תוהה ואני יודעת שלא. ליתר ביטחון גם טורחת להבהיר את דעתי בע"פ, יודעת שאין שם כלום בשבילי ולא כל הנוצץ – זהב. דקה אח"כ אני ננערת. שוב מודה שאין אף אחד בסביבה…

הררי קלישאות שנוחתות לי בלב, מלמדות כי האתון שלי רבצה. ריק שם בלב והם כאילו רק חיכו שאפתח אותו. שאשמע להם, ולא רק אקשיב… משל האופניים, כל פעולה שווה, עבודת התפילה, עבודת הניסיונות, כל המילים היפות שלי לאחרים על הדרך האמיתית שיצאו ממני עד לא מזמן, באמת. ההתבטלות שנדרשת וכל כך לא בשבילי. רבי. כמה זמן לא חשבתי עליך..

דממה בחוץ. שַקט בפנים. הזמן רץ. ואני, אני עדיין צולעת מאחור. כל כך רוצה להתקדם, אבל הדרך ארוכה. מפרכת. ועם התחככות התמידית שבתוכי, היא אפילו מתישה.

אני קמה. מעיפה מבט אחרון לנוף הרחוק. הפסגה קוראת לי. העיניים חולמניות, אבל לא בטוחה שארצה אי פעם לחזור אליה. ואם אחזור, זה יהיה רק מתוך רצון פנימי ושלמות עמוקה. אהיה שם באמת. מחוסנת מכל סופה.

עכשיו, התמונה של הרבי מזדקרת לי מהחלון, אני רחוקה. אבל עוד קצת רבי, עוד קצת ואגיע…

יום שלישי
מאורעות האתמול לא השפיעו כל כך על היום שלי, אולי קצת, או שאם ב4 אני עם סידור, נאבקת על כל קטע זה  נקרא הרבה?! אז שיהיה…

צלצול הודעה מקפיץ אותי, ואני גאה בעצמי שהצלחתי להתאפק עוד 3 קטעים.

חני.

היא עדיין רואה בי דמות??

קול ההגיון אומר שאכן כך… היא לא ראתה אותי כבר כמה חודשים וגם אם היא הייתה רואה אותי, לא מחייב שהייתה מחליפה… אבל אולי היא פה בשביל לעזור?

'לעזור במה?' אני מתוסכלת מהמחשבות של עצמי.

לעזור לי להתקדם ולשמור על הקיים. אם יש מי שרואה בי דמות… קול למדני עונה קצרות.

מסיימת תפילה ונזרקת על הכיסא הקרוב. משום מה כבר לא היה דחוף לי לפתוח את ההודעה. מעולם לא אדע מראש כמה רצינות ופניוּת אצטרך בשביל המושפעת הצדיקה שלי. היא בכלל חולמת שהמשפיעה "המדהימה" שלה במצב הזה?!

אני פותחת את ההודעה.. היא תשמח שנדבר, ואני מוכנה. יודעת שכל עוד לא דובר אחרת אני כאן. בשבילה.

הודעה חוזרת אליה והאסימון נופל.

מירי.

מתי הפעם האחרונה שדיברנו?

פותחת את ההודעה האחרונה שהיא שלחה. על זה שכל יהודי הוא רצוי ולא משנה מה. זו שאפילו לא ראיתי צורך לקרוא באותו רגע נמהר של בחירה… זה קרה לפני 3 שבועות. 3?? זה הרגיש כמו נצח, או כמו חצי ממנו…

אני אבקש ממנה שנלמד את המאמר ההוא שדיברנו עליו בהתחלה. אני רוצה לדעת. משתוקקת  ללמוד… לו היה לי את האומץ הייתי מבקשת ממנה גם סדר תשובה, או דרך לחזור. לו רק היה לי מספיק רצון…