איתי לתמיד

אין לי רעיון לכותרת משנית כאילו לא מספיק הכותרת שצריך לשבור את הראש מה כותרת משנית
חברותי
שלום
כתבתי שני פוסטים נחמדים לפני טריליון שנה, גם שם מצאתי אותו ואז המשכתי עם מה אתה רוצה ממני,
ווואלה, באלי להמשיך כי אני כבר במקום אחר,
אז תתמודדו.

חופשת פסח.
הימים בבית נמרחים, וגם אני, מרוחה. בית שתי קצוות תבל.
היחסים עם אמא משתבשים, כמו של כמעט כל בת מבגרת, אבל כנראה שאצלי זה כבר יותר קיצוני.
אם זה בא למצב של שיטוט בחוץ משתים עשרה בבוקר עד שש בערב, כן יש מצב. במיוחד כי בתשע אני חוזרת לבית השני שלי (זה הספסל האחרון בגינה, זה שליד העץ) עד אמצע הלילה.
החג הארוך נגמר וחוזרים לשגרה,
לא סתם שגרה, חוזרים לבצפר. יופי.

המקום האחרון צמוד לקיר מתאים בדיוק. למחשבות, לא לשיעורים. מהר מאוד מגלה את עצמי בשיחה עם המחנכת ועם דף מעקב. אחלה חיים. ומי זוכר בכלל שיש מתכונת בתנך כשהעו"סית מצטרפת לחגיגה. אוקי, הגענו לשלב שגורמים מבחוץ מרגישים בנוח להתערב לי בחיים. מקסים.

מירון. אני מחזיקה את הפלאפון הקטן והלייב מולי, המוזיקה נעצרת ואתן יודעות את ההמשך.

ואני, כמו אני, רציתי להיות איתם, עם המשפחות האלה, להרגיש את הכאב שלהם, לחוות אותו, רציתי שיכאב לי גם, רציתי להיות שם איתם. זה היה קל, לפתוח כל מיני אתרים ויוטיוב ולראות כל מיני סרטונים. קל ליישום, קשה לעכל. רציתי להכאיב והצלחתי.

אני לא צריכה לתאר לכן את המשך החצי שנה אחרי מירון. האסונות באו כמו זבובים ולכולנו זה נגע,
ולמי שהנפש גם ככה היתה פצועה, כבר לא היה מקום לעוד צלקות.
חופש, שוב כל היום בבית. הפחד של השהיה הארוכה בבית, כן. אבל התבגרתי.

אבל לא אותה שלוקחת קשה את מה שלא, שרבה עם אמא על כל דבר קטן ושכל כך אכפת לה ממה שיגידו מסביב.

עכשיו זה רק אני ואני, ואני צריכה להחליט מה טוב בשבילי, ולא מה טוב בשביל הסביבה.

ואני יודעת מה טוב לי, ותמיד ידעתי, פשוט הסתרתי את הטוב הזה עם דברים חיצוניים, שצריך להרחיק אותם, שלא יוכלו להסתיר לי את הטוב האמיתי.

ואני מגלה את היופי, את העומק, את האמת, הצורה הנכונה והטובה ביותר בה אני יכולה לחיות את החיים שלי פה בעולם.

אני עובדת על עצמי, מוסיפה אחד ומפסיקה משהו אחר. לאט לאט.
והחלטה באה, ואני נופלת, וחשבתי שיהיה קל ובסוף קשה. ואולי בכלל זה לא נכון.
אבל אני שם, וזה שלי, רק שלי, כי אני עוברת את זה לבד. ועוד כמה שלבים של להיות שלמה עם עצמי ואני שם.
והחברות, ויגידו מה בא להן, שיעקמו את הפנים עוד אלף פעמים, אני בחיים שלי, איך שאני רוצה באמת.
וזה מפחיד מאוד.
אבל
הוא איתי.